קשר השתיקה, התעללות, שיקולים זרים, עושק, ניצול, רמייה, הפקרות - במוסדות בפיקוח משרד הרווחה לאורך עשרות שנים.
תחקיר: "הכי משתלם להגיד מפגרים, ואז לסגור להשפיל להכות" , ידיעות אחרונות , יאנה פבזנר , צילומים: ערן יופי כהן , גדי קבלו, אוקטובר 2009.
להורדת התחקיר בפורמט PDF הקלק כאן
בבית קרקע קטן וישן בשיכון ג' בטבריה יושב על הספה אבנר שועה, גבר בן 40, שבשיחת טלפון ראשונה, אחרי חיפושים ארוכים אחריו, אמר: "בואי, אני אספר לך מה שעשו לי, איך הרסו לי את החיים, איך כלאו אותי ל-23 שנים. אני חייב לספר לך".
שועה נאלץ להיפרד מאמו בגיל שמונה. לדבריה, כל שנאמר לה אז הוא שבנה הקטן אינו מתאים למסגרת רגילה. היא לא ידעה שהוא נלקח למוסד למוגבלים שכלית, גם לא ידעה שכך אובחן. היא סמכה על הרשויות שלבטח יודעות מה הן עושות.
עכשיו אנחנו יושבים בדירתה הקטנה. על קיר הסלון תמונות אחיו של אבנר ביום חתונתם. רק הוא נשאר בודד. שועה מדבר בכעס, בלי להפסיק, מתקשה לשמור על רצף כרונולוגי. עמוס זיכרונות נוראים של התעללויות, השפלה ואטימות לב. "למה הייתי צריך להיות שם כל כך הרבה שנים, אם אני לא מפגר?" הוא חוזר ושואל. "למה היו צריכים לקחת לי חצי מהחיים?"
אבנר שועה הוא אחד מתוך כעשרים החוסים של מעון מקי"ם, שבשנת 1998, אחרי שאובחנו מחדש, התגלה שאינם לוקים בפיגור שכלי. אחרי יותר מעשור הם צצים מחדש, מבקשים עזרה, דורשים להשיב את כבודם שנרמס, את השנים שאבדו להם, מסרבים להמשיך לשתוק. משרד חקירות פרטי ממשיך גם היום לנסות לאתר את כולם.
גברת קוגן - כך מכנים אותה כולם גם היום, שלוש שנים לאחר מותה - הייתה בעלת מעון מקי"ם והמנהלת שלו במשך כמעט 50 שנה. זה היה מעון פרטי, כמו מעונות רבים מהסוג הזה, שנמצא תחת פיקוח של משרר הרווחה. ארגון אקים שימש אפוטרופוס לחלק מהחוסים בו.
בשנת 1998 התלוננה תמר יצחקי, לשעבר עובדת במעון, בשיחה אנונימית לפקיד בשירות למפגר במשרד הרווחה, כי המדריך סיימון גלסוולקאר היכה חוסה. אז נשלחו מפקחים מטעם משרר הרווחה, בפניהם החלה להתבהר המציאות הקשה בה חיים החוסים, והמשטרה עורבה גם היא. בעקבות החקירה פוטרו עובדים במעון, ולאחר כשנה הורחקה גם המנהלת שרה קוגן מתפקידה. גלסוולקאר הועמד למשפט ונשלח לכלא.
החקירה מצד משרד הרווחה התנהלה בראשות שילה ספיירו ונעמי ארנן, שגילו לתדהמתן את החוסים שהוחזקו במשך שנים במעון לבעלי פיגור שכלי, למרות שכלל לא היו כאלה. אבל זה היה, למרבה הזוועה, רק חלק קטן מהתמונה. עדויות שאספנו מחוסים ועובדים לשעבר במקום משרטטים לראשונה את הסיפור המבעית במלואו.
בכתבי התביעה שהגישו שניים מהחוסים שאובחנו בטעות, והחלו להתברר בימים האלה, מתוארת מציאות החיים במקום במילים קשות, מצמררות: "כפי שנתברר בדיעבד נוהל המוסד על פי אותם כללים שתוארו בספרו של צ'רלס דיקנס 'אוליבר טוויסט' לגבי מוסד דומה באנגליה במאה ה-19, כולל האטימות והאכזריות של המטפלים, חלקם בעלי נטיות סדיסטיות במיוחד. התנהגותם כללה מכות, איומים, השפלות, הרעבות (למשל שני בקבוקי חלב להכנת דייסה ל-80 איש) וכליאה בצינוק. כמו כן איפשרו לחוסים להתרחץ פעם בשבוע בלבד, בדדך כלל לפני יום ביקורי המשפחות".
פעם הייתה שם, במוסד ברמלה, גינת פרחים וגינת ירקות ופירות, אבל הגינות כבר לא קיימות. גם חדר החושך, שבו היו כולאים את החוסים, כבר איננו. כעת זהו שטח נרחב יחסית עם מבנה אחד גדול, ישן וקודר, ומבנים קטנים מעץ, שחלונותיהם המעוטרים וילונות לבנים פתוחים לרווחה.
היום פועל המוסד תחת הנהלה אחרת. אפילו שמו הוחלף, אולי בניסיון למחוק את זוועות העבר. אבל את הזיכרונות של מי שהיה שם איש לא יוכל למחוק. גם לא את השאלה המציקה, הבלתי נמנעת, נוכח תגובותיהם של כל אלה שהיו אמורים להגן על הילדים ועכשיו טוענים שלא ראו, לא שמעו ולא ידעו: אם במשך שנים התנהלו מעשים כה נוראים במעון מוכר, שאמור להיות תחת פיקוח ממשלתי הדוק, מי ערב שאי שם בארץ לא מתנהלים גם היום, בחשאי, אירועים איומים לא פחות?
תחקיר: "הכי משתלם להגיד מפגרים, ואז לסגור להשפיל להכות" , ידיעות אחרונות , יאנה פבזנר , צילומים: ערן יופי כהן , גדי קבלו, אוקטובר 2009.
להורדת התחקיר בפורמט PDF הקלק כאן
כשהגיעו סוף סוף השוטרים ונציגי משרד הרווחה למעון מקי"ם למפגרים, הם הזדעזעו לגלות שם דיירים שכלל לא עונים להגדרה. אבל זה רק חלק קטן מהתמונה. "המוסף לחג" חושף את הסיפור המלא: המנהלת שהרביצה לנערים במקל, החדר החשוך בו נכלאו, המזון המקולקל עם תולעים, המדריך המתעלל שנשפט ונכלא. שניים מהחוסים תובעים עכשיו מיליונים מהמדינה, בלשים פרטיים ממשיכים לחפש אנשים נוספים שנשלחו בטעות לגיהינום.
| מאת יאנה פבזנר | 9 באוקטובר 2009, מוסף החג, ידיעות אחרונות |
שועה נאלץ להיפרד מאמו בגיל שמונה. לדבריה, כל שנאמר לה אז הוא שבנה הקטן אינו מתאים למסגרת רגילה. היא לא ידעה שהוא נלקח למוסד למוגבלים שכלית, גם לא ידעה שכך אובחן. היא סמכה על הרשויות שלבטח יודעות מה הן עושות.
עכשיו אנחנו יושבים בדירתה הקטנה. על קיר הסלון תמונות אחיו של אבנר ביום חתונתם. רק הוא נשאר בודד. שועה מדבר בכעס, בלי להפסיק, מתקשה לשמור על רצף כרונולוגי. עמוס זיכרונות נוראים של התעללויות, השפלה ואטימות לב. "למה הייתי צריך להיות שם כל כך הרבה שנים, אם אני לא מפגר?" הוא חוזר ושואל. "למה היו צריכים לקחת לי חצי מהחיים?"
אבנר שועה הוא אחד מתוך כעשרים החוסים של מעון מקי"ם, שבשנת 1998, אחרי שאובחנו מחדש, התגלה שאינם לוקים בפיגור שכלי. אחרי יותר מעשור הם צצים מחדש, מבקשים עזרה, דורשים להשיב את כבודם שנרמס, את השנים שאבדו להם, מסרבים להמשיך לשתוק. משרד חקירות פרטי ממשיך גם היום לנסות לאתר את כולם.
גברת קוגן - כך מכנים אותה כולם גם היום, שלוש שנים לאחר מותה - הייתה בעלת מעון מקי"ם והמנהלת שלו במשך כמעט 50 שנה. זה היה מעון פרטי, כמו מעונות רבים מהסוג הזה, שנמצא תחת פיקוח של משרר הרווחה. ארגון אקים שימש אפוטרופוס לחלק מהחוסים בו.
בשנת 1998 התלוננה תמר יצחקי, לשעבר עובדת במעון, בשיחה אנונימית לפקיד בשירות למפגר במשרד הרווחה, כי המדריך סיימון גלסוולקאר היכה חוסה. אז נשלחו מפקחים מטעם משרר הרווחה, בפניהם החלה להתבהר המציאות הקשה בה חיים החוסים, והמשטרה עורבה גם היא. בעקבות החקירה פוטרו עובדים במעון, ולאחר כשנה הורחקה גם המנהלת שרה קוגן מתפקידה. גלסוולקאר הועמד למשפט ונשלח לכלא.
החקירה מצד משרד הרווחה התנהלה בראשות שילה ספיירו ונעמי ארנן, שגילו לתדהמתן את החוסים שהוחזקו במשך שנים במעון לבעלי פיגור שכלי, למרות שכלל לא היו כאלה. אבל זה היה, למרבה הזוועה, רק חלק קטן מהתמונה. עדויות שאספנו מחוסים ועובדים לשעבר במקום משרטטים לראשונה את הסיפור המבעית במלואו.
בכתבי התביעה שהגישו שניים מהחוסים שאובחנו בטעות, והחלו להתברר בימים האלה, מתוארת מציאות החיים במקום במילים קשות, מצמררות: "כפי שנתברר בדיעבד נוהל המוסד על פי אותם כללים שתוארו בספרו של צ'רלס דיקנס 'אוליבר טוויסט' לגבי מוסד דומה באנגליה במאה ה-19, כולל האטימות והאכזריות של המטפלים, חלקם בעלי נטיות סדיסטיות במיוחד. התנהגותם כללה מכות, איומים, השפלות, הרעבות (למשל שני בקבוקי חלב להכנת דייסה ל-80 איש) וכליאה בצינוק. כמו כן איפשרו לחוסים להתרחץ פעם בשבוע בלבד, בדדך כלל לפני יום ביקורי המשפחות".
פעם הייתה שם, במוסד ברמלה, גינת פרחים וגינת ירקות ופירות, אבל הגינות כבר לא קיימות. גם חדר החושך, שבו היו כולאים את החוסים, כבר איננו. כעת זהו שטח נרחב יחסית עם מבנה אחד גדול, ישן וקודר, ומבנים קטנים מעץ, שחלונותיהם המעוטרים וילונות לבנים פתוחים לרווחה.
היום פועל המוסד תחת הנהלה אחרת. אפילו שמו הוחלף, אולי בניסיון למחוק את זוועות העבר. אבל את הזיכרונות של מי שהיה שם איש לא יוכל למחוק. גם לא את השאלה המציקה, הבלתי נמנעת, נוכח תגובותיהם של כל אלה שהיו אמורים להגן על הילדים ועכשיו טוענים שלא ראו, לא שמעו ולא ידעו: אם במשך שנים התנהלו מעשים כה נוראים במעון מוכר, שאמור להיות תחת פיקוח ממשלתי הדוק, מי ערב שאי שם בארץ לא מתנהלים גם היום, בחשאי, אירועים איומים לא פחות?
ליתום נולדה אמא
חייה של שרה קוגן, האישה שהקימה וניהלה את מקי"ם ביד רמה, לא היו קלים. היא שרדה את השואה ואחריה עלתה לישראל מרומניה. כאן נישאה לדוד קוגן, גינקולוג, ונולד להם בן יחיד, שהיה אף הוא לגינקולוג ועזב את הארץ. במארס 1979 נרצח בעלה במרפאתו בדירתם בתל-אביב במהלומות גרזן על ידי אדם מעורער בנפשו שהתנגד להפלות שביצע. קוגן הייתה זו שמצאה את הגופה. אפשר לנחש שמאורעות קשים מעין אלה משפיעים על נפש האדם.
בשנות ה-50, אז הקימה קוגן את מקי"ם, נקלטו בו ילדים נטושים, עיוורים, אוטיסטים, עבריינים צעירים ונערים עם קשיי לימוד. רק אחרי שנים רבות הוגדר המקום מוסד לבעלי פיגור קל עד בינוני. אלא שבין כתליו המשיכו לגדול ילדים שבדיעבד ובאיחור רב מדי התגלו ככאלו שלא עונים להגדרה.
במשך שנים לא התבצעו אבחונים לחוסים, למרות החוק משנת 1969 האומר כי "לפחות פעם בכל שלוש שנים חייב פקיד הסעד לשוב ולהביא את עניינו של המפגר לפני ועדת אבחון, ורשאי הוא לעשות כן בכל עת על דעת עצמו או לפי בקשת האחראי על המפגר". עו"ד עופר רון, המייצג שניים מהחוסים, מספר כי כשביקש לעיין בתיקים של החוסים נענה על ידי משרד הרווחה כי הם נגרסו, על אף חוק הארכיונים המחייב לשמור תיקים של בעלי מוגבלות שכלית עד שבע שנים לאחר מותם.
במעון שהו בין 90 ל-100 חוסים, כמות גדולה משיכלו להכיל החדרים, ולכן לחלקם כלל לא היה חדר ומיטותיהם הועמדו בשורה ארוכה במסדרון. המדינה, יש לציין, שילמה אז על פי הערכות כ-7,500 שקלים לחודש עבור כל חוסה, כך שהמוסד ביקש לקלוט כמה שיותר חוסים.
משרד החקירות מורן, שגויס על ידי עו"ד רון ופועל בנושא בהתנדבות, ממשיך בימים אלה בחיפוש אחר כל החוסים שאובחנו בטעות. הקושי לאתר אותם נובע מהעובדה שחלקם פוזרו בין הוסטלים. אחדים מהם נמצאים עדיין תחת חסותו של אקים. אחדים שבו לבית הוריהם, מתקשים להסתגל לחיי החופש שמעולם לא הכירו. כשביקשנו לברר במשרד הרווחה מי הם החוסים שאובחנו בטעות, נענינו כי המידע חסוי. משרד הרווחה מסרב גם לענות על השאלה מה מספרם המדויק.
שני חוסים לשעבר במקום - מוטי אוטמזגין, שהוחזק במעון 16 שנה, ודודו דהאן, שהוחזק בו 23 שנה - הגישו תביעה נגד משדד הרווחה, האפוטרופוס הכללי, אקים, יזהר דמארי, מנהל אקים לאפוטרופסות, ומוסד מקי"ם - באמצעות עורכי הדין רענן ועופר רון מחיפה. סעיפי התביעה כוללים כליאת שווא, עושק ילדות, שלילת חירותם של התובעים, מועקה וסבל נפשיים, התעללות גופנית ונפשית מצד צוות המוסד, רשלנות רפואית של הצוות הרפואי שישב בוועדות האבחון השונות, שלילת הזכות לשרת בצה"ל, אות קין של מפגר באדם שאיננו כזה, הפקרת התובע לגורלו לאחר שוועדת האבחון קבעה שאיננו מפגר ומעולם לא היה כזה מבלי לתת לו כלים להתמודד עם מצבו החדש. דהאן, שתביעתו החלה להתברר בחודש שעבר בפני נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, בלהה גילאור, תובע 40 מיליון שקלים, אוטמזגין - 27 מיליון.
"מישהו צריך לשלם על זה שגנבו לי את החיים", אומר דהאן (40), שמתפרנס היום מעבודות ניקיון. "אני רוצה לראות איך הם יסבירו בבית המשפט את מה שעוללו לי". "התעללו בי והשפילו אותי ועד היום אני סובל מסיוטים בלילות", אומר אוטמזגין. "אני רוצה שהאנשים שגזלו ממני את הכבוד שלי והרסו לי את החיים ייענשו".
אוטמזגין נכנס למעון מקי"ם בגיל 14. היום הוא בן 39, גר עם אמו ושני אחיו בדירה מוזנחת באשקלון. בכתב התביעה מצוין כי "אוטומזגין נפגע קשה נפשית משהייה של 16 שנה בין מוגבלים שכלית ללא קשר עם אנשים נורמלים ובמנותק מבני משפחה וזאת כתוצאה מתאוות בצע של המוסד בו הוחזק. מאז שחרורו הוא מתקשה להתאקלם בחברה הרגילה, הן מבחינה נפשית והן מבחינה כלכלית, ללא קורת גג סבירה לראשו וללא מקום עבודה מסודר וזקוק לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי דחוף שיסייע לו לנסות להתערות בחברה הרגילה".
דודו דהאן נולד בבית חולים בתר בחיפה. לאחר לידתו נאמר לאמו, צעירה לא נשואה בת 18, שהתינוק נולד מת. בגיל 7 הוא הגיע מבית המשפחה האומנת שלו ביבניאל למעון מקי"ם, שם נשאר ער גיל 30. עד לפני שנתיים שימש אקים אפוטרופוס שלו. (ראה את הכתבה - אריה סעדה)
"יום אחד נקראתי למשרד של קוגן ואמרו לי "אם אתה רוצה למצוא את המשפחה הביולוגית שלך, תחתום פה על מסמך", מספר דהאן. "זה היה מסמך שבו אני מסכים שאקים יהיו האפוטרופוס שלי. לא ידעתי מה המושג הזה בכלל, אז היא אמרה לי שאפוטרופוס זה מי שיעזור לי למצוא את אמא שלי, ואני חתמתי".
"איך הם החתימו בן אדם שהם מגדירים אותו כמפגר על מסמך כזה?" תוהה עו"ד עופר רון. "אם הוא מפגר, איך הוא יכול בכלל לאשר או לא לאשר משהו כזה? ואני כבר, לא מדבר על השקר שאמרו לו לגבי תפקידו של האפוטרופוס".
דהאן זוכר כי פגש בנציג אקים רק פעם אחת, כשהיה בן 18 לערך. "זה היה כשקראו לי לספר לי שההורים שלי באו יחד איתי ממרוקו באונייה וטבעו, ורק אני ניצלתי".
לאורך השנים שמע דהאן גרסאות שונות ומשונות על מות הוריו, מה שעורר את חשדו. לפני כשנה ניגש למשרד הפנים וביקש תעודת זהות חדשה בטענה שהישנה שלו נשרפה. יחד עם התעודה החדשה, בה מופיע שם אמו, קיבל גם תעודת לידה עם שם האם ומקום לידתו. דהאן מצא את אמו, זו שבמשך כל השנים נאמר לו שהיא מתה, בעזרת שיחה אחת לשירות 144. "המפגר" עשה את מה שהאפוטרופוס שלו, משרד הרווחה והנהלת מקי"ם לא טרחו לעשות.
ה', שגם הוא שוחרר מהמוסד, חי עד היום בהוסטל ואקים עדיין משמש אפוטרופוס שלו. הוא בן 45, ומחצית מחייו העביר במקי"ם. הוא עובד ומתפקד באופן עצמאי. במשך שעתיים ניהל איתי שיחה בהירה ושוטפת. רק תחושת הזמן אצלו מעורפלת, כמו אצל רוב אלו שיצאו מהמעון.
במשך שנים לא התבצעו אבחונים לחוסים, למרות החוק משנת 1969 האומר כי "לפחות פעם בכל שלוש שנים חייב פקיד הסעד לשוב ולהביא את עניינו של המפגר לפני ועדת אבחון, ורשאי הוא לעשות כן בכל עת על דעת עצמו או לפי בקשת האחראי על המפגר". עו"ד עופר רון, המייצג שניים מהחוסים, מספר כי כשביקש לעיין בתיקים של החוסים נענה על ידי משרד הרווחה כי הם נגרסו, על אף חוק הארכיונים המחייב לשמור תיקים של בעלי מוגבלות שכלית עד שבע שנים לאחר מותם.
במעון שהו בין 90 ל-100 חוסים, כמות גדולה משיכלו להכיל החדרים, ולכן לחלקם כלל לא היה חדר ומיטותיהם הועמדו בשורה ארוכה במסדרון. המדינה, יש לציין, שילמה אז על פי הערכות כ-7,500 שקלים לחודש עבור כל חוסה, כך שהמוסד ביקש לקלוט כמה שיותר חוסים.
משרד החקירות מורן, שגויס על ידי עו"ד רון ופועל בנושא בהתנדבות, ממשיך בימים אלה בחיפוש אחר כל החוסים שאובחנו בטעות. הקושי לאתר אותם נובע מהעובדה שחלקם פוזרו בין הוסטלים. אחדים מהם נמצאים עדיין תחת חסותו של אקים. אחדים שבו לבית הוריהם, מתקשים להסתגל לחיי החופש שמעולם לא הכירו. כשביקשנו לברר במשרד הרווחה מי הם החוסים שאובחנו בטעות, נענינו כי המידע חסוי. משרד הרווחה מסרב גם לענות על השאלה מה מספרם המדויק.
שני חוסים לשעבר במקום - מוטי אוטמזגין, שהוחזק במעון 16 שנה, ודודו דהאן, שהוחזק בו 23 שנה - הגישו תביעה נגד משדד הרווחה, האפוטרופוס הכללי, אקים, יזהר דמארי, מנהל אקים לאפוטרופסות, ומוסד מקי"ם - באמצעות עורכי הדין רענן ועופר רון מחיפה. סעיפי התביעה כוללים כליאת שווא, עושק ילדות, שלילת חירותם של התובעים, מועקה וסבל נפשיים, התעללות גופנית ונפשית מצד צוות המוסד, רשלנות רפואית של הצוות הרפואי שישב בוועדות האבחון השונות, שלילת הזכות לשרת בצה"ל, אות קין של מפגר באדם שאיננו כזה, הפקרת התובע לגורלו לאחר שוועדת האבחון קבעה שאיננו מפגר ומעולם לא היה כזה מבלי לתת לו כלים להתמודד עם מצבו החדש. דהאן, שתביעתו החלה להתברר בחודש שעבר בפני נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, בלהה גילאור, תובע 40 מיליון שקלים, אוטמזגין - 27 מיליון.
"מישהו צריך לשלם על זה שגנבו לי את החיים", אומר דהאן (40), שמתפרנס היום מעבודות ניקיון. "אני רוצה לראות איך הם יסבירו בבית המשפט את מה שעוללו לי". "התעללו בי והשפילו אותי ועד היום אני סובל מסיוטים בלילות", אומר אוטמזגין. "אני רוצה שהאנשים שגזלו ממני את הכבוד שלי והרסו לי את החיים ייענשו".
אוטמזגין נכנס למעון מקי"ם בגיל 14. היום הוא בן 39, גר עם אמו ושני אחיו בדירה מוזנחת באשקלון. בכתב התביעה מצוין כי "אוטומזגין נפגע קשה נפשית משהייה של 16 שנה בין מוגבלים שכלית ללא קשר עם אנשים נורמלים ובמנותק מבני משפחה וזאת כתוצאה מתאוות בצע של המוסד בו הוחזק. מאז שחרורו הוא מתקשה להתאקלם בחברה הרגילה, הן מבחינה נפשית והן מבחינה כלכלית, ללא קורת גג סבירה לראשו וללא מקום עבודה מסודר וזקוק לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי דחוף שיסייע לו לנסות להתערות בחברה הרגילה".
דודו דהאן נולד בבית חולים בתר בחיפה. לאחר לידתו נאמר לאמו, צעירה לא נשואה בת 18, שהתינוק נולד מת. בגיל 7 הוא הגיע מבית המשפחה האומנת שלו ביבניאל למעון מקי"ם, שם נשאר ער גיל 30. עד לפני שנתיים שימש אקים אפוטרופוס שלו. (ראה את הכתבה - אריה סעדה)
"יום אחד נקראתי למשרד של קוגן ואמרו לי "אם אתה רוצה למצוא את המשפחה הביולוגית שלך, תחתום פה על מסמך", מספר דהאן. "זה היה מסמך שבו אני מסכים שאקים יהיו האפוטרופוס שלי. לא ידעתי מה המושג הזה בכלל, אז היא אמרה לי שאפוטרופוס זה מי שיעזור לי למצוא את אמא שלי, ואני חתמתי".
"איך הם החתימו בן אדם שהם מגדירים אותו כמפגר על מסמך כזה?" תוהה עו"ד עופר רון. "אם הוא מפגר, איך הוא יכול בכלל לאשר או לא לאשר משהו כזה? ואני כבר, לא מדבר על השקר שאמרו לו לגבי תפקידו של האפוטרופוס".
דהאן זוכר כי פגש בנציג אקים רק פעם אחת, כשהיה בן 18 לערך. "זה היה כשקראו לי לספר לי שההורים שלי באו יחד איתי ממרוקו באונייה וטבעו, ורק אני ניצלתי".
לאורך השנים שמע דהאן גרסאות שונות ומשונות על מות הוריו, מה שעורר את חשדו. לפני כשנה ניגש למשרד הפנים וביקש תעודת זהות חדשה בטענה שהישנה שלו נשרפה. יחד עם התעודה החדשה, בה מופיע שם אמו, קיבל גם תעודת לידה עם שם האם ומקום לידתו. דהאן מצא את אמו, זו שבמשך כל השנים נאמר לו שהיא מתה, בעזרת שיחה אחת לשירות 144. "המפגר" עשה את מה שהאפוטרופוס שלו, משרד הרווחה והנהלת מקי"ם לא טרחו לעשות.
ה', שגם הוא שוחרר מהמוסד, חי עד היום בהוסטל ואקים עדיין משמש אפוטרופוס שלו. הוא בן 45, ומחצית מחייו העביר במקי"ם. הוא עובד ומתפקד באופן עצמאי. במשך שעתיים ניהל איתי שיחה בהירה ושוטפת. רק תחושת הזמן אצלו מעורפלת, כמו אצל רוב אלו שיצאו מהמעון.
צבעים, מנקים, שליחים
"הרווחיות" של החוסים הבריאים במעון לא הסתכמה רק באלפי שקלים שהעבירה המדינה מדי חודש לקוגן עבור אחזקתם במקום. אחרי שסיימו את עבודתם מחוץ למוסד, הם נאלצו לבצע עבודות שונות במעון: לצבוע, לנקות, לטפל בגינה. במשרדו של עו"ד רון מראה לי דהאן דף נייר בחתימתו, בו הוא מתחייב: "כשמגיע למעון ניגש לעבוד ולעזור איפה שצריך ומבקשים ממנו ולא להגיע לחדר לשמוע מוזיקה עד אחרי ארוחת ערב". ה' מספר ששטף כלים ורצפה.
"איך היו מעבידים אותנו", מספר שועה. "כל היום בניקיונות, בגינה, ובתקופה שבה בנו מבנה חדש אנחנו היינו צריכים לעבוד בשמש, לסחוב שקיות של גבס ולהעמיס אותן על טנדר".
משרד הרווחה סירב לאפשר לנעמי ארנן, מי שאחראית על הצלת החוסים הבריאים והוצאתם מהמעון ומי שניהלה אותו במשך שנה, לשוחח איתנו. עובדים אחרים הם שחשפו בפנינו את סיפוריהם של החוסים. בפי כולם חזרו אותם שמות ושם נוסף: דלית גטניו, עובדת סוציאלית שהחלה לעבוד במוסד בתחילת שנות ה-90. תפקידה, בין היתר, היה לשלוח את החוסים לאבחונים.
"דלית נהגה לשבת במשרד עם גברת קוגן", מספרת אחת העובדות הוותיקות. "כנראה שביקשו ממנה לא להתערב, אחרת איך אפשר להסביר את זה? הבוסית, מה היא מעדיפה, ילדים נורמלים או ילדים עם פיגור? הרי עם ילדים נורמלים יותר קל להסתדר. בגלל זה הם נשארו שם. הם היו עובדים בגינה, צובעים, מנקים. היה אחד שהיינו נותנים לו להוציא לנו כסף מהכספומט, לפרוט את הצ'קים של המשכורת שלנו. אחד מהם היה נוסע לתל-אביב לביתה של גברת קוגן להביא לה אוכל שהיו מכינים במיוחד במטבח. הם היו אנשים עצמאיים ובטחנו בהם".
יכולת להניח בצורה חד משמעית שהם לא סובלים מפיגור שכלי?
"כן. פעמיים הייתי מאושפזת עם בעיות לב בגלל מה שראיתי שם".
התלוננת בפני העובדת הסוציאלית על מה שראית?"התלוננתי, אבל כלום לא קרה".
"זיהיתי חוסים לא מעטים שברור היה שהם לא מפגרים", מספרת עובדת אחרת, "אבל הם שהו במשך שנים רבות במעון ואצל חלקם המצב הוחמר והם התחילו להתנהג כמו מוגבלים. במעון העדיפו להשאיר אותם שם, גם בגלל שיותר קל לטפל וגם בגלל שהם סייעו באחזקת המקום".
דלית גטניו מכחישה את כל הטענות ואומרת כי הם הקפידו לערוך אבחונים מדי שלוש שנים. עוד היא אומרת: "בתקופה שאני עבדתי במעון, חד משמעית לא הייתה שם אלימות. אני לא הייתי נותנת לזה יד".
דודו דהאן סובל מפיגור שכלי לדעתך?
"הוא היה אלים מאוד, הופך שולחנות".
לא פלא. החזיקו אותו 23 שנה במקום לא מתאים.
"אני אישית לקחתי אותו לאבחונים והם קבעו. כל שלוש שנים הוא עשה ועדות אבחון על ידי פסיכולוגית של המוסד:
איך את מסבירה את העובדה שבמקום נמצאו חוסים בריאים?"אני ממש לא יודעת. אני יכולה להיות מופתעת כמוך. אני לא מאבחנת, אין לי את הכלים".
עובדים במקום סיפרו שהתלוננו על היחס גם בפנייך וגם בפני גברת קוגן.
"פה אני רוצה לסיים את השיחה. אני מסרבת לדון בזה".
רוני מלקאי, דוברת משרד הרווחה מסרה בתגובה: "בסוף שנות ה-80 החל האגף לטיפול באדם המפגר לאתר אנשים שמתפקדים ברמה גבוהה והעביר אותם הערכות ואבחונים חוזרים. הדבר נעשה לאחר שהגדרת הפיגור השתנתה בעולם וגם בארץ. כל מי שנמצא ראוי עבר לדיור בקהילה, ומי שנמצא שאינו מתפקד ברמה של פיגור הועבר לטיפול גורמי רווחה אחרים. במהלך שנים אלו הוצאו מהמעונות כ-500 דיירים לסידורי מגורים אלטרנטיביים בקהילה. משרד הרווחה השקיע בחלק מהדיירים שאובחנו כאנשים שאינם מתפקדים ברמה של פיגור שכלי מאמץ טיפולי ושיקומי בלתי פוסק, בתוך המעון ומחוץ לו, מה שאיפשר להם להמשיך ולהתפתח".
בכתבי ההגנה טוענת המדינה: "במשך השנים חל שינוי בסיווג אדם כמפגר. אדם אשר לפני שנים סווג כבעל פיגור קל, יכול להיות שלפי הקריטריונים הקיימים היום לא יסווג עוד ככזה".
הפסיכיאטרית ד"ר מרים פסקין, סגנית מנהל מחלקת ילדים במרכז לבריאות הנפש גהה ומי שאיבחנה את דודו דהאן, הופתעה לשמוע על השינוי בקריטריונים. "אני לא מכירה שינוי כזה, והוא גם לא הגיוני", היא אומרת. "לאחר שמנת המשכל נקבעת, היא לא משתנה ברבות השנים. מה שכן ייתכן מאוד הוא שיכולת שכלית של אדם תיפגע בגלל מצבו הנפשי, מה שקרה לרבים מהחוסים.
"אלו היו ילדים עם קשיי לימוד או בעיות קשב וריכוז קשות, שבאו ממשפחות הרוסות או לא נורמטיביות בסביבה בעייתית. בהגיעם למעון מקי"ם, שלא רק שלא התאים להם כמסגרת אלא גם התאכזר אליהם, הלך מצבם הנפשי והחמיר ויחד איתו היכולות השכליות שלהם. לכן במקרה כזה, אילו אבחונים מקיפים היו נעשים כחוק, המאבחנים היו עולים על הבעיות האלו".
מארגון אקים נמסר בתגובה: "אצלנו קיימים מקרים ספורים מאוד של אנשים שבעבר אובחנו כבעלי פיגור שכלי ואבחונם שונה לאנשים ללא פיגור שכלי. כולם עברו שיחות אישיות וניתנו להם אפשרויות בחירה אחרות. באבחון מחודש נקבע כי כל האנשים נזקקים לאפוטרופוס גם אם אין להם פיגור שכלי. כמובן שהמשכנו ללוות אותם בחייהם ולא עזבנו אותם לנפשם עם שינוי אבחונם.
"באשר לדודו דהאן, עם קבלת האפוטרופסות עליו בהיותו בן 20 נמסר לנו שהוא היה מועמד לאימוץ שלא יצא לפועל מסיבות עיכוב התפתחותי. כידוע, תיק אימוץ הוא תיק חסוי ואין לאפוטרופוס גישה אליו".
בדו"ח שכתבה נעמי ארנן לאחר האבחון המחודש שנערך לדהאן מסכמות המילים בלקוניות את הרס חייו: "ועדת האבחון הוכתה בתדהמה על כך שאדם שאינו מפגר נמצא במעון לאנשים עם פיגור. אין פלא שאדם שקיבל טיפול של אדם עם פיגור הגיע למצב הנפשי הקשה שדודו נמצא בו היום".
משרד הרווחה סירב לאפשר לנעמי ארנן, מי שאחראית על הצלת החוסים הבריאים והוצאתם מהמעון ומי שניהלה אותו במשך שנה, לשוחח איתנו. עובדים אחרים הם שחשפו בפנינו את סיפוריהם של החוסים. בפי כולם חזרו אותם שמות ושם נוסף: דלית גטניו, עובדת סוציאלית שהחלה לעבוד במוסד בתחילת שנות ה-90. תפקידה, בין היתר, היה לשלוח את החוסים לאבחונים.
"דלית נהגה לשבת במשרד עם גברת קוגן", מספרת אחת העובדות הוותיקות. "כנראה שביקשו ממנה לא להתערב, אחרת איך אפשר להסביר את זה? הבוסית, מה היא מעדיפה, ילדים נורמלים או ילדים עם פיגור? הרי עם ילדים נורמלים יותר קל להסתדר. בגלל זה הם נשארו שם. הם היו עובדים בגינה, צובעים, מנקים. היה אחד שהיינו נותנים לו להוציא לנו כסף מהכספומט, לפרוט את הצ'קים של המשכורת שלנו. אחד מהם היה נוסע לתל-אביב לביתה של גברת קוגן להביא לה אוכל שהיו מכינים במיוחד במטבח. הם היו אנשים עצמאיים ובטחנו בהם".
יכולת להניח בצורה חד משמעית שהם לא סובלים מפיגור שכלי?
"כן. פעמיים הייתי מאושפזת עם בעיות לב בגלל מה שראיתי שם".
התלוננת בפני העובדת הסוציאלית על מה שראית?"התלוננתי, אבל כלום לא קרה".
"זיהיתי חוסים לא מעטים שברור היה שהם לא מפגרים", מספרת עובדת אחרת, "אבל הם שהו במשך שנים רבות במעון ואצל חלקם המצב הוחמר והם התחילו להתנהג כמו מוגבלים. במעון העדיפו להשאיר אותם שם, גם בגלל שיותר קל לטפל וגם בגלל שהם סייעו באחזקת המקום".
דלית גטניו מכחישה את כל הטענות ואומרת כי הם הקפידו לערוך אבחונים מדי שלוש שנים. עוד היא אומרת: "בתקופה שאני עבדתי במעון, חד משמעית לא הייתה שם אלימות. אני לא הייתי נותנת לזה יד".
דודו דהאן סובל מפיגור שכלי לדעתך?
"הוא היה אלים מאוד, הופך שולחנות".
לא פלא. החזיקו אותו 23 שנה במקום לא מתאים.
"אני אישית לקחתי אותו לאבחונים והם קבעו. כל שלוש שנים הוא עשה ועדות אבחון על ידי פסיכולוגית של המוסד:
איך את מסבירה את העובדה שבמקום נמצאו חוסים בריאים?"אני ממש לא יודעת. אני יכולה להיות מופתעת כמוך. אני לא מאבחנת, אין לי את הכלים".
עובדים במקום סיפרו שהתלוננו על היחס גם בפנייך וגם בפני גברת קוגן.
"פה אני רוצה לסיים את השיחה. אני מסרבת לדון בזה".
רוני מלקאי, דוברת משרד הרווחה מסרה בתגובה: "בסוף שנות ה-80 החל האגף לטיפול באדם המפגר לאתר אנשים שמתפקדים ברמה גבוהה והעביר אותם הערכות ואבחונים חוזרים. הדבר נעשה לאחר שהגדרת הפיגור השתנתה בעולם וגם בארץ. כל מי שנמצא ראוי עבר לדיור בקהילה, ומי שנמצא שאינו מתפקד ברמה של פיגור הועבר לטיפול גורמי רווחה אחרים. במהלך שנים אלו הוצאו מהמעונות כ-500 דיירים לסידורי מגורים אלטרנטיביים בקהילה. משרד הרווחה השקיע בחלק מהדיירים שאובחנו כאנשים שאינם מתפקדים ברמה של פיגור שכלי מאמץ טיפולי ושיקומי בלתי פוסק, בתוך המעון ומחוץ לו, מה שאיפשר להם להמשיך ולהתפתח".
בכתבי ההגנה טוענת המדינה: "במשך השנים חל שינוי בסיווג אדם כמפגר. אדם אשר לפני שנים סווג כבעל פיגור קל, יכול להיות שלפי הקריטריונים הקיימים היום לא יסווג עוד ככזה".
הפסיכיאטרית ד"ר מרים פסקין, סגנית מנהל מחלקת ילדים במרכז לבריאות הנפש גהה ומי שאיבחנה את דודו דהאן, הופתעה לשמוע על השינוי בקריטריונים. "אני לא מכירה שינוי כזה, והוא גם לא הגיוני", היא אומרת. "לאחר שמנת המשכל נקבעת, היא לא משתנה ברבות השנים. מה שכן ייתכן מאוד הוא שיכולת שכלית של אדם תיפגע בגלל מצבו הנפשי, מה שקרה לרבים מהחוסים.
"אלו היו ילדים עם קשיי לימוד או בעיות קשב וריכוז קשות, שבאו ממשפחות הרוסות או לא נורמטיביות בסביבה בעייתית. בהגיעם למעון מקי"ם, שלא רק שלא התאים להם כמסגרת אלא גם התאכזר אליהם, הלך מצבם הנפשי והחמיר ויחד איתו היכולות השכליות שלהם. לכן במקרה כזה, אילו אבחונים מקיפים היו נעשים כחוק, המאבחנים היו עולים על הבעיות האלו".
מארגון אקים נמסר בתגובה: "אצלנו קיימים מקרים ספורים מאוד של אנשים שבעבר אובחנו כבעלי פיגור שכלי ואבחונם שונה לאנשים ללא פיגור שכלי. כולם עברו שיחות אישיות וניתנו להם אפשרויות בחירה אחרות. באבחון מחודש נקבע כי כל האנשים נזקקים לאפוטרופוס גם אם אין להם פיגור שכלי. כמובן שהמשכנו ללוות אותם בחייהם ולא עזבנו אותם לנפשם עם שינוי אבחונם.
"באשר לדודו דהאן, עם קבלת האפוטרופסות עליו בהיותו בן 20 נמסר לנו שהוא היה מועמד לאימוץ שלא יצא לפועל מסיבות עיכוב התפתחותי. כידוע, תיק אימוץ הוא תיק חסוי ואין לאפוטרופוס גישה אליו".
בדו"ח שכתבה נעמי ארנן לאחר האבחון המחודש שנערך לדהאן מסכמות המילים בלקוניות את הרס חייו: "ועדת האבחון הוכתה בתדהמה על כך שאדם שאינו מפגר נמצא במעון לאנשים עם פיגור. אין פלא שאדם שקיבל טיפול של אדם עם פיגור הגיע למצב הנפשי הקשה שדודו נמצא בו היום".
מכות בחדר הטיפולים
מתיאורי העובדים והחוסים מצטיירת שרה קוגן כאישה חזקה וקשוחה, שהטילה מורא על החוסים ועל הצוות עצמו. שני דברים היו חשובים לה יותר מכל: שהחוסים יאכלו ושישמרו על שקט. כשאחד מהתנאים האלה לא התקיים, היא הענישה - לפעמים בעצמה, לפעמים באמצעות שליחיה.
"הייתה ילדה אחת שאהבה לעמוד ליד השער של המוסד", מספרת תמר יצחקי. "יום אחד היא סיפרה לאיזה ילד שעבר בסביבה שמרביצים לה שם, והילד סיפר למישהו במוסד עד שזה הגיע לקוגן. היא נתנה לה מכות עם מקל בחדר האוכל וצעקה עליה 'נמאס לי ממך'. היה לה מקל כזה שהיא נהגה להשתמש בו. היא הייתה עוברת בין החניכים בזמן ארוחת הבוקר, ואם מישהו היה מדבר צעקה 'שב בשקט' ומכה מכות קטנות כאלה על הגוף.
"חוסים שלא רצו לאכול, קוגן הייתה דוחפת להם אוכל, מאכילה אותם בכוח. במקרים רבים החוסים הוכו על ראשם בכפות ממתכת בתור עונש על התנהגות שלא נראתה לאנשי הצוות. לפעמים גם קיבלו סטירות לחי חזקות. במקרה אחר קוגן שפכה לחוסה שסירבה לאכול את הצלחת עם האוכל על הראש וצעקה עליה שלה בשואה לא היה אוכל כזה".
"אם היינו מדברים בזמן האוכל", מספר דהאן , "אחד המדריכים היה מעמיד אותנו בפינה, אומר לשים את הידיים מאחורי הגב ולפתוח את הפה. הוא הביא כפית מלח, שם אותה בתוך הפה, אחר כך לקח פפריקה חריפה ושם לנו אותה עם המלח מתחת ללשון. לא הסתפק בזה, לקח פלפל אדום חריף, חתך אותו לחתיכות וגם את זה שם בתוך הפה, בלי מים ובלי שום דבר. מהצהריים עד 8 וחצי בערב היינו צריכים לעמוד ככה, ואם היינו מוציאים את זה החוצה, הוא היה תופס אותנו בחולצה, משכיב אותנו על הרצפה ומכריח להכניס את זה חזרה".
"גברת קוגן רצתה שקט כל הזמן", מספרת ניקול בן חמו, שעבדה כמדריכה במעון במשך כשש שנים. "היה מאוד חשוב לה להימצא בזמן ארוחת הבוקר, כי היא לא יכלה לסבול שחניך ייצא ללא ארוחת בוקר. הייתה מאכילה אותם בכוח ומכה אותם, או מספרת לרפי אהרני ולסיימון גלסוולקאר כדי שיענישו אותם".
שמותיהם של שני המדריכים עולים בכל שיחה. "רפי היה האב הרוחני של סיימון", מספרת בן חמו. "אחרי שרפי קיבל התקף לב הוא פרש, ואז סיימון תפס את מקומו".
"רפי היה מכניס אותנו לחדר, אומר לנו 'תורידו מכנסיים וחולצה ותשכבו'", מעיד ה', "ואז הוא היה מרביץ לנו עם מקל בכפות הרגליים".
דהאן זוכר היטב את החדר הזה: "הוא קרא לזה 'חדר טיפולים'. הוא היה רושם את שמות החוסים שקוגן התלוננה עליהם על קופסת הסיגריות שלו, ואז קורא לאלה שברשימה לחדר טיפולים שלו. פעם אחת, כשאני הייתי בן 10 ו-ה' בן 15, הוא הכניס את שנינו לחדר. היו שם שתי מיטות, אחת שהוא היה מטפל בנו ואחת שהיינו יושבים עליה. הוא שאל 'עם מי אני הולך להתחיל עכשיו?' ומרוב פחד אמרתי לו שיתחיל איתי. הוא אמר 'תוריד נעליים, תוריד את הגרביים, תוריד מכנסיים ואת החולצה'. הוא השכיב אותי על המיטה, לקח ענף של עץ - ענף רק כזה שהוא היה מוציא ממנו את העלים ואת הקוצים - ואז הוא התיישב לי על הרגליים והתחיל להכות אותי בכפות הרגליים. הוא נתן מכות ער שבכיתי. אחרי שסיים איתי הוא לקח את ה' ועשה לו את אותו הדבר".
"הוא היה מכה אותנו עם ענף של עץ רימון", מספר אבנר שועה. "הייתי בורח מרמלה לטבריה בטרמפים בגלל המכות, אבל היו מחזירים אותי למעון".
לאהרני, מספרים דהאן, ה' ושועה, הייתה שיטת ענישה נוספת: "ישיבת צפרדע", ישיבה כפופה, ידיים מושטות קדימה. "אם רפי היה תופס אותנו מדברים בזמן האוכל, הוא היה מעמיד אותנו בישיבת צפרדע ואת האוכל היינו צריכים להמשיך לאכול ככה, בישיבה הזאת", מספר דהאן. "היינו צריכים לשבת ככה שעות, אסור לזוז, גם לא ללכת לשירותים", מוסיף ה'. "אם מישהו היה זז, רפי היה נותן לו מכות עם מקל".
תמר יצחקי החלה לעבוד במקום בראשית שנות ה-90. היא החזיקה מעמד כשנה ולא יכלה עוד. כאחות למוגבלת, לא יכלה לשאת את מה שראתה במהלך התקופה הקצרה שלה במעון. הסיפורים קולחים מפיה ללא הפסקה.
"הייתה ילדה אחת שהרטיבה בלילה, ואותה היו מעירים במכות עם מקל ומושכים לה בשיער. היה ילד שסבל כל הזמן מנזלת. במקום לקחת אותו לרופא, לבדוק אם יש לו אלרגיה, נתנו לו טיפות אף עד שהתמכר להן. אותו ילד נהג לברוח לתל-אביב. יום אחד אחותי מצאה אותו ברחוב והחזירה אותו, ואז קוגן הורתה לקשור אותו כשהוא חצי עירום, העמידה שלושה חניכים, שהיו הכי חזקים במוסד, ואמרה להם לתת לו מכות בלי חשבון. אחד החניכים היכה אותו בפח אשפה, מה שהפיל אותו בבת אחת. כשראיתי את זה, לקחתי אותו לקוגן. שאלתי אותה 'מה זה? את הורית להם לעשות את זה?' את התשובה שלה אני לא אשכח לעולם: 'מה את מרחמת על הנבלה הזה?'".
"הילד הזה הוכה באופן שיטתי", מעירה גם בן חמו. "לעיתים קרובות הוא נקשר לעמוד כדורסל, והחוסים האלימים קיבלו הוראה מגברת קוגן או מאחת העובדות להכות אותו ולהשליך עליו פחיות ובקבוקים. סיימון, בנוכחותי ובנוכחות עוד מישהי, היכה ילד עירום באמצעות חגורה אחרי שגילה שתחתוניו מלוכלכים, כי לא היה נייר טואלט בשירותים".
אם לנערה שנמצאת במקום משנת 1990 - גם היום, תחת ההנהלה החדשה - מספרת כי באחד מסופי השבוע שבתה בילתה בבית, גילתה על גופה סימני חבלה קשים. הילדה סיפרה כי הוכתה על ידי אחד המדריכים. האם צילמה את הסימנים והביאה את התמונות לקוגן. "הגשתי גם תלונה במשטרת רמלה, אך לא קיבלתי מהם כל תשובה בנוגע להתפתחות החקירה", היא מספרת. "כשההנהלה התחלפה, התמונות נמצאו בכספת של גברת קוגן. היא לא עשתה איתן שום דבר".
החוסים, העובדים והאם מספרים על צינוק שבו היו כולאים את החוסים כעונש. "זה היה חדר קטן חשוך בלי חלונות, רק עם מיטות אבן", נזכרת בן חמו. "היו כולאים בו ילדים שהתפרעו. זה עדיף על המכות שהם היו מקבלים. לפחות בחדר הזה אף אחד לא נגע בהם".
"אם היינו מפריעים למורה, או סתם לא מקשיבים, היו מכניסים אותנו לחדר חושך", מספר דהאן. "היו מחזיקים אותנו שם ימים ארוכים, בלי לצאת. את האוכל היו מכניסים דרך פתח קטן שהיה בין הדלת לרצפה. היו משאירים לנו חור קטן בשביל אור. את הנורות היו מוציאים".
גורם במשרד הרווחה, שמכיר היטב את הפרשה, מאשר: "קיבלנו שיחה אנונימית בה סופר לנו על החדר החשוך. הגענו למקום והזדעזענו. גילינו מחסן קטן בלי חלונות שבן אדם לא היה יכול לעמוד בו זקוף. אחרי הביקור שלנו סגרו את החדר".
רפי אהרני אמר בתגובה: "יום טוב שיהיה לה יום כייפי", וניתק.
"חוסים שלא רצו לאכול, קוגן הייתה דוחפת להם אוכל, מאכילה אותם בכוח. במקרים רבים החוסים הוכו על ראשם בכפות ממתכת בתור עונש על התנהגות שלא נראתה לאנשי הצוות. לפעמים גם קיבלו סטירות לחי חזקות. במקרה אחר קוגן שפכה לחוסה שסירבה לאכול את הצלחת עם האוכל על הראש וצעקה עליה שלה בשואה לא היה אוכל כזה".
"אם היינו מדברים בזמן האוכל", מספר דהאן , "אחד המדריכים היה מעמיד אותנו בפינה, אומר לשים את הידיים מאחורי הגב ולפתוח את הפה. הוא הביא כפית מלח, שם אותה בתוך הפה, אחר כך לקח פפריקה חריפה ושם לנו אותה עם המלח מתחת ללשון. לא הסתפק בזה, לקח פלפל אדום חריף, חתך אותו לחתיכות וגם את זה שם בתוך הפה, בלי מים ובלי שום דבר. מהצהריים עד 8 וחצי בערב היינו צריכים לעמוד ככה, ואם היינו מוציאים את זה החוצה, הוא היה תופס אותנו בחולצה, משכיב אותנו על הרצפה ומכריח להכניס את זה חזרה".
"גברת קוגן רצתה שקט כל הזמן", מספרת ניקול בן חמו, שעבדה כמדריכה במעון במשך כשש שנים. "היה מאוד חשוב לה להימצא בזמן ארוחת הבוקר, כי היא לא יכלה לסבול שחניך ייצא ללא ארוחת בוקר. הייתה מאכילה אותם בכוח ומכה אותם, או מספרת לרפי אהרני ולסיימון גלסוולקאר כדי שיענישו אותם".
שמותיהם של שני המדריכים עולים בכל שיחה. "רפי היה האב הרוחני של סיימון", מספרת בן חמו. "אחרי שרפי קיבל התקף לב הוא פרש, ואז סיימון תפס את מקומו".
"רפי היה מכניס אותנו לחדר, אומר לנו 'תורידו מכנסיים וחולצה ותשכבו'", מעיד ה', "ואז הוא היה מרביץ לנו עם מקל בכפות הרגליים".
דהאן זוכר היטב את החדר הזה: "הוא קרא לזה 'חדר טיפולים'. הוא היה רושם את שמות החוסים שקוגן התלוננה עליהם על קופסת הסיגריות שלו, ואז קורא לאלה שברשימה לחדר טיפולים שלו. פעם אחת, כשאני הייתי בן 10 ו-ה' בן 15, הוא הכניס את שנינו לחדר. היו שם שתי מיטות, אחת שהוא היה מטפל בנו ואחת שהיינו יושבים עליה. הוא שאל 'עם מי אני הולך להתחיל עכשיו?' ומרוב פחד אמרתי לו שיתחיל איתי. הוא אמר 'תוריד נעליים, תוריד את הגרביים, תוריד מכנסיים ואת החולצה'. הוא השכיב אותי על המיטה, לקח ענף של עץ - ענף רק כזה שהוא היה מוציא ממנו את העלים ואת הקוצים - ואז הוא התיישב לי על הרגליים והתחיל להכות אותי בכפות הרגליים. הוא נתן מכות ער שבכיתי. אחרי שסיים איתי הוא לקח את ה' ועשה לו את אותו הדבר".
"הוא היה מכה אותנו עם ענף של עץ רימון", מספר אבנר שועה. "הייתי בורח מרמלה לטבריה בטרמפים בגלל המכות, אבל היו מחזירים אותי למעון".
לאהרני, מספרים דהאן, ה' ושועה, הייתה שיטת ענישה נוספת: "ישיבת צפרדע", ישיבה כפופה, ידיים מושטות קדימה. "אם רפי היה תופס אותנו מדברים בזמן האוכל, הוא היה מעמיד אותנו בישיבת צפרדע ואת האוכל היינו צריכים להמשיך לאכול ככה, בישיבה הזאת", מספר דהאן. "היינו צריכים לשבת ככה שעות, אסור לזוז, גם לא ללכת לשירותים", מוסיף ה'. "אם מישהו היה זז, רפי היה נותן לו מכות עם מקל".
תמר יצחקי החלה לעבוד במקום בראשית שנות ה-90. היא החזיקה מעמד כשנה ולא יכלה עוד. כאחות למוגבלת, לא יכלה לשאת את מה שראתה במהלך התקופה הקצרה שלה במעון. הסיפורים קולחים מפיה ללא הפסקה.
"הייתה ילדה אחת שהרטיבה בלילה, ואותה היו מעירים במכות עם מקל ומושכים לה בשיער. היה ילד שסבל כל הזמן מנזלת. במקום לקחת אותו לרופא, לבדוק אם יש לו אלרגיה, נתנו לו טיפות אף עד שהתמכר להן. אותו ילד נהג לברוח לתל-אביב. יום אחד אחותי מצאה אותו ברחוב והחזירה אותו, ואז קוגן הורתה לקשור אותו כשהוא חצי עירום, העמידה שלושה חניכים, שהיו הכי חזקים במוסד, ואמרה להם לתת לו מכות בלי חשבון. אחד החניכים היכה אותו בפח אשפה, מה שהפיל אותו בבת אחת. כשראיתי את זה, לקחתי אותו לקוגן. שאלתי אותה 'מה זה? את הורית להם לעשות את זה?' את התשובה שלה אני לא אשכח לעולם: 'מה את מרחמת על הנבלה הזה?'".
"הילד הזה הוכה באופן שיטתי", מעירה גם בן חמו. "לעיתים קרובות הוא נקשר לעמוד כדורסל, והחוסים האלימים קיבלו הוראה מגברת קוגן או מאחת העובדות להכות אותו ולהשליך עליו פחיות ובקבוקים. סיימון, בנוכחותי ובנוכחות עוד מישהי, היכה ילד עירום באמצעות חגורה אחרי שגילה שתחתוניו מלוכלכים, כי לא היה נייר טואלט בשירותים".
אם לנערה שנמצאת במקום משנת 1990 - גם היום, תחת ההנהלה החדשה - מספרת כי באחד מסופי השבוע שבתה בילתה בבית, גילתה על גופה סימני חבלה קשים. הילדה סיפרה כי הוכתה על ידי אחד המדריכים. האם צילמה את הסימנים והביאה את התמונות לקוגן. "הגשתי גם תלונה במשטרת רמלה, אך לא קיבלתי מהם כל תשובה בנוגע להתפתחות החקירה", היא מספרת. "כשההנהלה התחלפה, התמונות נמצאו בכספת של גברת קוגן. היא לא עשתה איתן שום דבר".
החוסים, העובדים והאם מספרים על צינוק שבו היו כולאים את החוסים כעונש. "זה היה חדר קטן חשוך בלי חלונות, רק עם מיטות אבן", נזכרת בן חמו. "היו כולאים בו ילדים שהתפרעו. זה עדיף על המכות שהם היו מקבלים. לפחות בחדר הזה אף אחד לא נגע בהם".
"אם היינו מפריעים למורה, או סתם לא מקשיבים, היו מכניסים אותנו לחדר חושך", מספר דהאן. "היו מחזיקים אותנו שם ימים ארוכים, בלי לצאת. את האוכל היו מכניסים דרך פתח קטן שהיה בין הדלת לרצפה. היו משאירים לנו חור קטן בשביל אור. את הנורות היו מוציאים".
גורם במשרד הרווחה, שמכיר היטב את הפרשה, מאשר: "קיבלנו שיחה אנונימית בה סופר לנו על החדר החשוך. הגענו למקום והזדעזענו. גילינו מחסן קטן בלי חלונות שבן אדם לא היה יכול לעמוד בו זקוף. אחרי הביקור שלנו סגרו את החדר".
רפי אהרני אמר בתגובה: "יום טוב שיהיה לה יום כייפי", וניתק.
זהירות, מפקחים בדרך
כיצד ייתכן שלאורך שנים כה רבות כולם ראו ושתקו? התשובה פשוטה: העובדים חששו לדבר כי לא רצו לאבד את מקום עבודתם. כשכבר הגיעו מבקרים למקום, טרחו כדי להסתיר מהם מה באמת מתרחש שם. בימי שלישי, ימי הביקור של המשפחות, רחצו את החוסים והלבישו אותם בבגדים חדשים, למרות שהיגיינה לא הייתה הצד החזק של המקום. "כשהיינו מבקשים מאחת העובדות סבון ומברשות שיניים", מספר דהאן, "היא הייתה נותנת לנו בשקט, שאף אחד לא יראה, ומבקשת שלא נספר".
"אני ראיתי שהשתמשו במעון בפירות וירקות רקובים שהיו בהם תולעים", מספרת יצחקי, "את השאריות של ארוחת הבוקר אף פעם לא היו זורקים, אלא משתמשים בהן לארוחות צהריים. השתמשו גם בקופסאות שימורים שמזמן פג התוקף שלהן. רק ביום הביקורת של משדד הרווחה היו הולכים לקנות פירות משובחים ועושים ארוחת מלכים".
אלה לא היו ביקורות פתע?
"שאלה טובה. אלה היו אמורות להיות ביקורות פתע, אבל איכשהו תמיד שבוע לפני הביקורת קוגן הייתה מתחילה לעשות סדר, מורה לנקות, לסדר חדרי לימוד, למלא אותם בכלים ובמשחקים שלא היו שם, כדי שיראו שהחוסים מועסקים בעבודות יד. מישהו כנראה היה מדווח לה על הביקורת, אחרת איך אפשר להסביר את זה?
"באותה תקופה הייתי מדווחת לפקיד אחד באגף לטיפול במפגר במשרד הרווחה. סיפרתי על המזון המקולקל, על הכלים המזוהמים, על המנות. כשדיברתי איתו, הבנתי ממנו משהו על המתרחש שם".
"צוות המעון שמע מראש מגברת קוגן על ביקורות צפויות של הרווחה", מספר עובד לשעבר. "הצוות נדרש להפוך את המעון לצחצח, לתת טיפול טוב יותר לחוסים, העיקר שהביקורת תעבור בשלום".
"בזמנו הגיעו אלינו שיחות אנונימיות בהן דיווחו על המתרחש במקום, אבל כשצוות הפיקוח היה מגיע, הכל נראה כשורה - החוסים נקיים, המוסר מטופח", מספר גורם במשרד הרווחה. "החוסים לא סיפרו דבר, אבל שרה קוגן לא הייתה נותנת לאף אחד להתקרב אליהם מספיק כדי שידברו. מעבר לכן, בזמנו כוח האדם לא איפשר פיקוח אינטנסיבי. אז היו בסך הכל חמישה מפקחים במשרד הרווחה, בעוד שהיום יש 15". (ראה את הכתבה "6600 מפגרים במעונות - ורק 7 מפקחים" משנת 2007- אריה סעדה)
החוסים והעובדים לא זוכרים ביקורים של נציגי אקים במקום, למעט שתי מתנדבות שהיו מגיעות מדי פעם ומחלקות ממתקים. לבקשתו של עו"ד רון לקבל את דוחות הביקורים של עובדי אקים, השיב בכתב יזהר דמארי, מנהל אקים לאפוטרופסות, כי נשמרו דוחות רק משנת 1999 ואילך.
תגובת אקים: "אקים אפוטרופסות אחראית על כ-1,500 חוסים ברחבי הארץ. במסגרת זו אנו דואגים לקיומם של ביקורים שבועיים של המבקרות האישיות הקבועות לכל חוסה, ביקור חודשי של העובד הסוציאלי האזורי וכן ביקור של מנהל העמותה במעון כפעמיים ער שלוש בשנה. בביקורים הללו המבקרים מטעמנו עורכים שיחות אישיות עם החוסים על מנת לוודא שהם מטופלים היטב.
"מעון מקי"ם היה בפיקוח משרד הרווחה וממשלת ישראל. בשעתו לא היה ידוע לנו על התעללויות ומעולם לא קיבלנו דיווחים על התעללויות. כמו כן לא נצפו על גופם של החוסים ו/או בהתנהגותם סימנים של התעללויות. לו היה לנו חשד כלשהו שמתרחשת התעללות במקום, היינו אנו אלה שמגישים את התלונה למשטרה, כפי שעשינו במקרים אחרים כשנודע לנו על חשד להתנהגות פלילית. ברגע שנחשף סיפורו של דודו דהאן ומעון מקי"ם, אנו הראשונים שפנינו למפכ"ל המשטרה בבקשה לחקירה".
רוני מלקאי, דוברת משרד הרווחה מסרה בתגובה: "מקי"ם נחשב בשמך שנים רבות למעון טוב מאוד. המעון הצטיין ברמה אסתטית גבוהה, הדיירים תיפקדו ברמה גבוהה והגיעו להישגים התנהגותיים ולימודיים גבוהים. האגף קיבל מדי פעם דיווחים על אירועים חריגים במעון. המקרים נבדקו לגופם על ידי פקיד הסעד והועברו למשטרה או לגורמי טיפול אחרים. הנהלת המעון הוחלפה לאחר שהתגלו אירועים חריגים, שהתרחשו לפני כ-l0 שנים, ומאז נעשו פעולות רבות לשיקום המקום".
אלה לא היו ביקורות פתע?
"שאלה טובה. אלה היו אמורות להיות ביקורות פתע, אבל איכשהו תמיד שבוע לפני הביקורת קוגן הייתה מתחילה לעשות סדר, מורה לנקות, לסדר חדרי לימוד, למלא אותם בכלים ובמשחקים שלא היו שם, כדי שיראו שהחוסים מועסקים בעבודות יד. מישהו כנראה היה מדווח לה על הביקורת, אחרת איך אפשר להסביר את זה?
"באותה תקופה הייתי מדווחת לפקיד אחד באגף לטיפול במפגר במשרד הרווחה. סיפרתי על המזון המקולקל, על הכלים המזוהמים, על המנות. כשדיברתי איתו, הבנתי ממנו משהו על המתרחש שם".
"צוות המעון שמע מראש מגברת קוגן על ביקורות צפויות של הרווחה", מספר עובד לשעבר. "הצוות נדרש להפוך את המעון לצחצח, לתת טיפול טוב יותר לחוסים, העיקר שהביקורת תעבור בשלום".
"בזמנו הגיעו אלינו שיחות אנונימיות בהן דיווחו על המתרחש במקום, אבל כשצוות הפיקוח היה מגיע, הכל נראה כשורה - החוסים נקיים, המוסר מטופח", מספר גורם במשרד הרווחה. "החוסים לא סיפרו דבר, אבל שרה קוגן לא הייתה נותנת לאף אחד להתקרב אליהם מספיק כדי שידברו. מעבר לכן, בזמנו כוח האדם לא איפשר פיקוח אינטנסיבי. אז היו בסך הכל חמישה מפקחים במשרד הרווחה, בעוד שהיום יש 15". (ראה את הכתבה "6600 מפגרים במעונות - ורק 7 מפקחים" משנת 2007- אריה סעדה)
החוסים והעובדים לא זוכרים ביקורים של נציגי אקים במקום, למעט שתי מתנדבות שהיו מגיעות מדי פעם ומחלקות ממתקים. לבקשתו של עו"ד רון לקבל את דוחות הביקורים של עובדי אקים, השיב בכתב יזהר דמארי, מנהל אקים לאפוטרופסות, כי נשמרו דוחות רק משנת 1999 ואילך.
תגובת אקים: "אקים אפוטרופסות אחראית על כ-1,500 חוסים ברחבי הארץ. במסגרת זו אנו דואגים לקיומם של ביקורים שבועיים של המבקרות האישיות הקבועות לכל חוסה, ביקור חודשי של העובד הסוציאלי האזורי וכן ביקור של מנהל העמותה במעון כפעמיים ער שלוש בשנה. בביקורים הללו המבקרים מטעמנו עורכים שיחות אישיות עם החוסים על מנת לוודא שהם מטופלים היטב.
"מעון מקי"ם היה בפיקוח משרד הרווחה וממשלת ישראל. בשעתו לא היה ידוע לנו על התעללויות ומעולם לא קיבלנו דיווחים על התעללויות. כמו כן לא נצפו על גופם של החוסים ו/או בהתנהגותם סימנים של התעללויות. לו היה לנו חשד כלשהו שמתרחשת התעללות במקום, היינו אנו אלה שמגישים את התלונה למשטרה, כפי שעשינו במקרים אחרים כשנודע לנו על חשד להתנהגות פלילית. ברגע שנחשף סיפורו של דודו דהאן ומעון מקי"ם, אנו הראשונים שפנינו למפכ"ל המשטרה בבקשה לחקירה".
רוני מלקאי, דוברת משרד הרווחה מסרה בתגובה: "מקי"ם נחשב בשמך שנים רבות למעון טוב מאוד. המעון הצטיין ברמה אסתטית גבוהה, הדיירים תיפקדו ברמה גבוהה והגיעו להישגים התנהגותיים ולימודיים גבוהים. האגף קיבל מדי פעם דיווחים על אירועים חריגים במעון. המקרים נבדקו לגופם על ידי פקיד הסעד והועברו למשטרה או לגורמי טיפול אחרים. הנהלת המעון הוחלפה לאחר שהתגלו אירועים חריגים, שהתרחשו לפני כ-l0 שנים, ומאז נעשו פעולות רבות לשיקום המקום".
המשטרה נכנסה לתמונה
אחרי שתמר יצחקי עזבה את המעון, היא שמרה על קשר עם עובדת שדיווחה לה על המתרחש במקום. יצחקי העבירה את הדיווחים האלה לפקיד במשרד הרווחה. באחת הפעמים סיפרה לה העובדת כי חוסה הוכתה קשות על ידי סיימון גלסוולקאר והנהלת המעון ביקשה מ-ה' לומר כי הוא היכה אותה.
ה' זוכר היטב את האירוע: "יום אחד ראיתי את סיימון המדריך ואת חברה שלי הולכים לאנשהו. הוא הזמין אותי לבוא איתם. הוא הכניס אותנו למרתף, נעל את הדלת, כיבה את האור והתחיל לדפוק לה מכות - ברגליים, בבטן, בגב. כל הגוף שלה היה סימנים כחולים. אחרי שסיים הוא אמר לי 'תגיד שאתה עשית את זה'".
יצחקי איתרה את משפחת החוסה וביקשה ממנה ליצור קשר עם המעון. במקביל התקשרה לפקיד באגף לטיפול במפגר, ואל המעון נשלחו שילה ספיירו ונעמי ארנן לחקור את האירוע. בשלב הזה גם המשטרה נכנסה לתמונה.
בשנת 2000 הואשם סיימון גלסוולקאר בשלוש עבירות אלימות כלפי חסר ישע ועבירה של הדחה בחקירה. "מתוך חומר הראיות עולה כי ייתכן שלמעון היה אינטרס לטייח את הפרשה", כתבה השופטת זהבה בוסתן. "משהתגלתה, נוח היה יותר אילו התברר כי חניך במעון היכה את החוסה ולא מדריך".
אחת העבירות האחרות בה הואשם גלסוולקאר היא הכאת חוסה מחוץ למעון. כפי שעולה מגזר הדין, החוסה המוכה הגיש תלונה במשטרה שבוע לאחר האירוע, "כיוון שהמנהלת של המעון לא הרשתה לו להתלונן ורק כאשר הגיע מנהל חדש והוא סיפר לו על האירוע הוזמנה המשטרה והוא התלונן".
גלסוולקאר נידון ל-14 חודשי מאסר, מתוכם 8 חודשים בפועל. השבוע אמר לנו: "מעולם לא הרמתי יד, אלא כדי להפריד. החוסים היו מספרים לי על מכות, אבל אני לא ראיתי כאלה. כשעבדתי במקי"ם דיווחתי לשרה קוגן על הנעשה, והיא אמרה לי 'עזוב אותך, זה שטויות'. היו כאלה שקינאו בי, כי חשבו שיקדמו אותי להיות מדריך ראשי, וחיממו את החוסים נגדי. ישבתי בכלא בגלל שאני פראייר, בגלל שלא פתחתי את הפה שלי. אם הייתי מדבר, הרבה אנשים היו נכנסים לכלא. מה שנחשף על מקי"ם הוא רק 20 אחוז שם. שילמתי את המחיר והפרשה הזאת מאחוריי".
ישראל קוגן, בנה של שרה: "כל מה שמספרים על אמא שלי אלה שקרים של עורכי דין. לא היא הכניסה את אלה שלא היו צריכים להיות במעון לשם, אלא משרד הרווחה. היא הייתה אישה מסורה, שעבדה תמורת רווח קטן מבוקר עד לילה ואהבה את החוסים". קוגן אמר כי הוא לא יודע על האלימות במקום וגם לא על הנסיבות בהן הורחקה אמו מהתפקיד. "פעם שיטות החינוך היו שונות", הוסיף. "היום יש שיטות אחרות, ואני לא בטוח שהן יותר טובות, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה".
עו"ד ניר ידיד, בשם מעון מקי"ם: "שרה קוגן ז"ל הקדישה את כל חייה למען הילדים במעון, שפעל תחת פיקוח מלא וצמוד של משרד הרווחה, עד שפרשה מתפקידה מפאת גילה המבוגר. החניכים התקבלו למעון על סמך ועדות האבחון של המשרד ועל פיהן בלבד. כבכל ארגון, ייתכן וגם במעון מקי"ם היה עובד שסרח. אם היה כזה, הוא טופל על ידי הגורמים המתאימים".
ונחזור לרגע לשאלה המטרידה ההיא, האם פרשה כזו יכולה להתקיים מתחת לאפנו גם בימים אלה. "הפיקוח היום הרבה יותר קפדני ומקצועי", אמר גורם במשרד הרווחה. "מנהלי המעונות עובדים עכשיו הכשרה והסמכה, והמדריכים עובדים קורסים של משרד הרווחה. וזה עדיין לא מספיק. אין שום דבר שיבטיח שדברים כאלה לא יקרו בעתיד".
לצפייה במאמר בעיתון "ידיעות אחרונות" הקלק/י על התמונות:
יצחקי איתרה את משפחת החוסה וביקשה ממנה ליצור קשר עם המעון. במקביל התקשרה לפקיד באגף לטיפול במפגר, ואל המעון נשלחו שילה ספיירו ונעמי ארנן לחקור את האירוע. בשלב הזה גם המשטרה נכנסה לתמונה.
בשנת 2000 הואשם סיימון גלסוולקאר בשלוש עבירות אלימות כלפי חסר ישע ועבירה של הדחה בחקירה. "מתוך חומר הראיות עולה כי ייתכן שלמעון היה אינטרס לטייח את הפרשה", כתבה השופטת זהבה בוסתן. "משהתגלתה, נוח היה יותר אילו התברר כי חניך במעון היכה את החוסה ולא מדריך".
אחת העבירות האחרות בה הואשם גלסוולקאר היא הכאת חוסה מחוץ למעון. כפי שעולה מגזר הדין, החוסה המוכה הגיש תלונה במשטרה שבוע לאחר האירוע, "כיוון שהמנהלת של המעון לא הרשתה לו להתלונן ורק כאשר הגיע מנהל חדש והוא סיפר לו על האירוע הוזמנה המשטרה והוא התלונן".
גלסוולקאר נידון ל-14 חודשי מאסר, מתוכם 8 חודשים בפועל. השבוע אמר לנו: "מעולם לא הרמתי יד, אלא כדי להפריד. החוסים היו מספרים לי על מכות, אבל אני לא ראיתי כאלה. כשעבדתי במקי"ם דיווחתי לשרה קוגן על הנעשה, והיא אמרה לי 'עזוב אותך, זה שטויות'. היו כאלה שקינאו בי, כי חשבו שיקדמו אותי להיות מדריך ראשי, וחיממו את החוסים נגדי. ישבתי בכלא בגלל שאני פראייר, בגלל שלא פתחתי את הפה שלי. אם הייתי מדבר, הרבה אנשים היו נכנסים לכלא. מה שנחשף על מקי"ם הוא רק 20 אחוז שם. שילמתי את המחיר והפרשה הזאת מאחוריי".
ישראל קוגן, בנה של שרה: "כל מה שמספרים על אמא שלי אלה שקרים של עורכי דין. לא היא הכניסה את אלה שלא היו צריכים להיות במעון לשם, אלא משרד הרווחה. היא הייתה אישה מסורה, שעבדה תמורת רווח קטן מבוקר עד לילה ואהבה את החוסים". קוגן אמר כי הוא לא יודע על האלימות במקום וגם לא על הנסיבות בהן הורחקה אמו מהתפקיד. "פעם שיטות החינוך היו שונות", הוסיף. "היום יש שיטות אחרות, ואני לא בטוח שהן יותר טובות, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה".
עו"ד ניר ידיד, בשם מעון מקי"ם: "שרה קוגן ז"ל הקדישה את כל חייה למען הילדים במעון, שפעל תחת פיקוח מלא וצמוד של משרד הרווחה, עד שפרשה מתפקידה מפאת גילה המבוגר. החניכים התקבלו למעון על סמך ועדות האבחון של המשרד ועל פיהן בלבד. כבכל ארגון, ייתכן וגם במעון מקי"ם היה עובד שסרח. אם היה כזה, הוא טופל על ידי הגורמים המתאימים".
ונחזור לרגע לשאלה המטרידה ההיא, האם פרשה כזו יכולה להתקיים מתחת לאפנו גם בימים אלה. "הפיקוח היום הרבה יותר קפדני ומקצועי", אמר גורם במשרד הרווחה. "מנהלי המעונות עובדים עכשיו הכשרה והסמכה, והמדריכים עובדים קורסים של משרד הרווחה. וזה עדיין לא מספיק. אין שום דבר שיבטיח שדברים כאלה לא יקרו בעתיד".
לצפייה במאמר בעיתון "ידיעות אחרונות" הקלק/י על התמונות:
קישורים:
- "תינוק בגולאג ישראלי" - כתבת תחקיר על חטיפת תינוק
- משרד הרווחה - כליאת אנשים נורמליים במוסדות למפגרים למשך עשרות שנים - כתבת תחקיר
- התעללות בילדים חוסים במוסד "אתגר" של משרד הרווחה
- אלימות מדריך על חוסה במעון למפגרים בקיבוץ עין השלושה
- החיים בהוסטל למפגרים "בית אנדרו" בראשון לציון : רעב ומקלחת במים קרים
- עשרות ילדים מאושפזים בישראל במוסדות פסיכיאטריים שלא לצורך
- מוטי אוטמזגין תובע את משרד הרווחה: נכלאתי בטעות במוסד מפגרים
- השמה חוץ ביתית - פנימיה, משפחת אומנה, אימוץ, מוסדות משרד הבריאות : צופיה, בני ארזים, נופית, גיל עם, בית טף, מסילה, הדסים, אתגר , עמותת "אור שלום", פרשת התינוק ב"גולאג ישראלי"- דודו דהאן, סיפורם של שרה, ששי ומוטי, אשלים , בית אנדרו, נרדים , בית גדי, מאיר שפיה, "איתנים", מחלקה פסיכיאטרית לילדים נס ציונה, עין השלושה, בית השאנטי, בית חולים זיו בצפת - מחלקה פסיכיאטרית , כלא אופק , מעון חוסים "שקמה" , מעון "גילה" של איל"ן , מרכז חירום חרדי , "נווה אדיר" , רננים , ועוד
- עצומה - הקמת ועדת חקירה ממלכתית לפיצוי נפגעי משרד הרווחה
- הפסיכיאטר ד"ר איתן חבר - המלצה למינוי אפוטרופוס וטיפול תרופתי בסם ריספרדל ללא בדיקה פורמלית
3 תגובות:
וואו איזו כתבה מזעזעת... נראה כי ה"טעות" באבחנה פחות או יותר גזלה מהם את החיים שלהם, אי אפשר באמת להתאושש מ-16 או 23 שנים במעון חוסים למפגרים. איך במשך כל הזמן הזה אף אחד לא אמר שום דבר? זה פשוט משמים, וגם מפחיד לחשוב שאולי עדיין יש מעונות שזה קורה בהם.
אותה מרים פסקין מהכתבה ממונה היום על גן הפרחים בגהה, איפה שחשפו התעללות קשה של צוות שלם והורים שלפו ילדים כי משרד החינוך מפיל על הבריאות שמפילה את זה הלאה והאנשים האלה עדיין ממשיכים להתקרב לילדים ולפשוע בהם לכאורה, ט.ל.ח, מבלי להאשים סתם.
ד"ר מרים פסקין, ד"ר תומר לוי, שניהם אלרים על כן הפרחים בפתח תקווה שממנו יוצאות יותר ויותר הקלטות של צרחות על ילדים והתעללות לכאורה. הלוואי שאלוהים ישלם במזומן ומהר לכל מי שידו נגעה בילד שלא לצורך. ענת טבנקין, שקד, לאה, עמרם, מירי פסקין, לוי תומר, ארינה. כולם צריכים לסבול מכה בראש ובבטן כפי שלכאורה הכניסו לילדים שאת חייהם הם הורסים בגן הפרחים בפתח תקווה. כן פסקין, את יודעת שמאחורי הדיבור הכאילו חכם שלך מסתתר מפלצת שמזיינת הורים ועתיד ילדים. תעצרי בבקשה, תעצרו בבקשה את כל הגן הזה שצמנו יוצאים ילדים עם כדורים ובלי פתרון. לכל אם ואב פסקין דוחפת כדורים לכאורה ותומר לוי הפיון מנסה להצדיק את הפשע. חובבני פשע, כול כאלה ביגי יומו. שהטבע יעניש אתכם.
הוסף רשומת תגובה