לשכת הרווחה בני ברק - הזנחה פושעת קשישים לשרפה בבית אבות

הכתבה מכבי האש: "בית האבות נשרף, הצוות ברח" , חדשות 2 , מרץ 2012

בבוקר שאחרי הדליקה הגדולה בבית האבות בבני ברק, מפקד מכבי האש זועם. "הגענו לשם וראינו אנשים חסרי אונים במקום, ללא אנשי סגל ושלא מחובר למערכת הכיבוי האוטומטית", אמר טפסר שמעון בן-נר בשיחה עם חדשות 2 באינטרנט. בעקבות הדליקה נחקר מנהל המקום במשטרה יחד עם שניים מעובדיו
.

.
רק בנס הסתיימה אתמול השריפה בבית האבות בבני ברק ללא אבידות בנפש, אבל ביום שאחרי - עולות לא מעט טענות שיש לבדוק בכובד ראש, וכנראה שהנושא ייחקר בפן הפלילי. בשעות הצהריים הגיעו מנהל בית האבות ושניים מעובדיו לחקירה במשטרה.

מי שהתריע בעבר על הסכנות שבבניין הוא מפקד תחנת כיבוי האש בבני ברק, טפסר שמעון בן-נר, שזעק אך איש לא שמע. "המערכות האוטומטיות שאמורות להיות מחוברות למוקד שלנו לא פעלו", אמר בן-נר בשיחה עם חדשות 2 באינטרנט. "היה זה עובר אורח שדיווח לנו על השריפה, ולמזלנו מפקד המשמרת החליט להקפיץ כוחות מערים סמוכות. אחרת אני לא יודע איך האירוע הזה מסתיים".

בן-נר מספר כי כאשר הגיעו הכבאים למקום הם נתקלו במחזות קשים. "זה היה מבעית, ישבו שם אנשים חסרי ישע במיטותיהם, חלקם לבושים יותר וחלקם פחות, כאשר רק אחד היה יכול לחלץ את עצמו. כל השאר מרותקים לכיסאות גלגלים. המקום עצמו גם אינו ערוך לאירועים מסוג זה, והאמת שלא פגשתי איש סגל אחד במקום".

דובר תחנת הכיבוי, להב משנה חזי צפניה, סיפר לגלי צה"ל כי "כשהצוותים הראשונים הגיעו למקום, הם כלל לא ראו את אנשי הצוות המקומי. לא היה מי שיכוון וייתן אינדקציה על מספר הקשישים ועל מיקומם. הכבאים נאלצו לרוץ מחדר לחדר ולמצוא את הקשישים. כנראה שצוות העובדים ברחו מהמקום, בכל זמן החילוץ ניסינו לאסוף מידע על האוכלוסייה במקום ועל מבנה המקום, אבל לא יכולנו, כי לא היה שם אף אחד".

"ביקשנו לסגור את המקום"

המבנה המסוכן היה מוכר לבן-נר ואנשיו מזה תקופה ארוכה, וגם האפשרות שמא יתרחש במקום אסון, לא הביאה את הגורמים המוסמכים לכך לנעול את שערי בית האבות.

"כל שנה אנחנו עושים ביקורת, והשנה הקדמתי את הביקורת לחודש פברואר האחרון והתוצאות היו זוועתיות: בקומה הראשונה בית אבות, בקומות אחרות ישיבה ובקומה העליונה שיפוצים. חשכו עיניי", הוסיף מפקד תחנת הכיבוי בבני ברק.

"הכבאים חירפו את נפשם", סיכם בן-נר, "הם לא היו יכולים להתעלם מהתחינות של האנשים. הם לא היו בפאניקה כי אולי הם לא הבינו את המצב, אבל הפנים דיברו וביקשו 'תוציאו אותנו'".

קישורים:

מינוי אפוטרופוס לחסוי - הונאה ועושק בחסות בתי משפט לענייני משפחה ופקידות הסעד

שמואל בוקובסקי - מינוי מופקר אפוטרופוס לאישהתחקיר הארץ - 3.5 מיליארד שקלים של חסרי ישע מנוהלים על ידי אפוטרופוסים ללא פיקוח , דנה ויילר-פולק , הארץ , מרץ 2012
למרות פרשת הונאה של מיליונים ואינספור תלונות, האפוטרופוס הכללי מודה שאין בידיו את המידע הדרוש לפיקוח על סכומי העתק של חסרי הישע

"יש כאן שרשרת שלמה... במחלקות הרווחה התיק המורכב של האדם בעל המוגבלות הוא אחד ממאות, והעובדת הסוציאלית תעדיף לעתים קרובות לדחוף למינוי אפוטרופוס בו. גם הרופאים ירשמו דבר ראשון שאדם זה זקוק לאפוטרופוס. והשופט עמוס התיקים, שסומך על אנשי המקצוע, ייתן להמלצותיהם תוקף של פסק דין - והנה מונה עוד אפוטרופוס. לצערי, במדינת ישראל כלי האפוטרופסות משמש את אנשי המקצוע כדי לקבל החלטות על האדם מעל ראשו, בלי שיפריע".
היד הקלה על ההדק הובילה לריבוי אפוטרופוסים: כיום יש בארץ קרוב ל-54 אלף - יותר ממספר החסויים

עובדת סוציאלית ועורכת הדין לשעבר ירדנה נילמן אהבה את החיים הטובים. נסיעות לחו"ל, מסעדות, טיפולי ספא. מיליוני השקלים שעברו בחשבונות הבנק שלה מימנו בנדיבות את האהבה הזאת. אלא שהמיליונים האלה לא היו שלה. זה היה כספם של 20 מבין 130 חסרי ישע, בהם חולי נפש ולוקים בשכלם, שנילמן עמדה בראש תאגיד האפוטרופסות שהיה אחראי להם. היום, בעוד נילמן מרצה שבע שנות מאסר וחצי לאחר שהורשעה בגניבה של 7.2 מיליון שקלים, ממתין להחלטת הפרקליטות תיק נגד תאגיד אפוטרופסות נוסף והעומדת בראשו. גם את התאגיד הזה, קרן דורי דורות, האחראי ל-200 חסרי ישע, ניהלה בעבר נילמן לפני שפרשה והקימה תאגיד משלה.

ההונאה של נילמן והחשד להונאה בקרן דורי דורות הם מקרים קיצוניים אבל משקפים בעיה רחבה: היעדר פיקוח על האנשים המנהלים את חייהם של כ-44 אלף חסרי ישע, מקבלים למענם החלטות משמעותיות ואף הרות גורל ושולטים בכספם וברכושם. קשה להפריז בנחיצות הפיקוח בתחום האפוטרופסות, המשלב בין אנשים חסרי הגנה ורכוש הנאמד כיום ב-3.5 מיליארד שקלים - שילוב נפיץ מלכתחילה. אבל למרות ההדים של פרשות נילמן ודורי דורות, למרות השנים שחלפו מאז, בפועל לא השתנה הרבה: במסמך המצוי בידי "הארץ" מודה הגוף האחראי לפיקוח - אגף האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים - כי אין בידיו המידע שיאפשר כלל פיקוח אפקטיבי.

המסמך הזה הוא תשובה למכתב ששיגר ארגון "בזכות - המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות", הפועל בתחום זה כמה שנים. "קיבלנו תלונות רבות מחסויים, מבני משפחה ואף מאנשי מקצוע, ובעקבותיהן החלטנו להיכנס לעומק הנושא וחיפשנו מידע", מסביר עו"ד יותם טולוב מ"בזכות". "כשהבנו שאין ממש מידע כזה, פנינו לאפוטרופוס הכללי על פי חוק חופש המידע".

התשובה של אגף האפוטרופוס הכללי, שמאז מאי 2011 עומד בראשו ד"ר דוד האן, הדליקה נורה אדומה. בתשובתו מודה האגף כי אין בידיו שורת נתונים בסיסיים: לאפוטרופוס הכללי אין נתונים על החלוקה המדויקת בין אפוטרופוסים חיצוניים בתשלום לאלו שהם קרובי משפחה או ידידים, גם לא תיעוד כולל של תלונות. רבים מהאפוטרופוסים אינם שולחים אליו דו"חות פעילות שנתיים כמתחייב מהחוק, ולכן הוא אינו מתוודע למצבם של חסויים רבים ולמה שנעשה לרווחתם וברכושם. את מבקר המדינה, כפי שנחשף כאן, כבר הניע המצב הזה לפתוח בחקירה.

האפוטרופוס הנעלם

י', שחווה בעבר התמוטטות עצבים ופגיעת נפש, הוא אחד מעשרות אלפי האנשים שפקידת סעד המליצה למנות להם אפוטרופוס ובית המשפט לענייני משפחה אישר את בקשתה, על פי הנוהל. בתחילה דאגה בתו לכל ענייניו אך לפני חמש שנים היא נהרגה בתאונת דרכים. מאז יש לו אפוטרופוס חיצוני. כמו אחרים כמותו - גם אלו המתקיימים מקצבת נכות חודשית של 2,160 שקל - נאלץ י' לשלם לאפוטרופוס החיצוני תשלום חודשי: 450 שקל. הוא מעיד שלא ראה את אנשי האפוטרופוס שלו תקופה ארוכה.

"אני משלם להם בכל חודש בחודשו מאות שקלים והם מגיעים לכאן פעמיים, אולי שלוש בשנה. בזאת מסתכם הקשר מבחינתם", הוא מספר. "יש לי מספר כללי ואליו פניתי לפני שנה כשרציתי שישחררו לי סכום גדול יותר מהקצבה החודשית. לקח לי כמעט חודשיים להשיג את האדם שאמור לעשות את זה. כשביקשתי פגישה כדי לדעת מה מצבי הכלכלי אמרו לי בכל פעם שיחזרו לתאם, ועד היום אני מחכה".

תלונות מהסוג של י' - על הקושי של מי שמכונים "חסויים" ליצור קשר עם האפוטרופוסים שלהם ולקבל מהם מענה לבקשות - הן השכיחות ביותר בין אלו שהניעו את ארגון בזכות לפנות לאפוטרופוס הכללי. אבל, על פי טולוב, הבעיה מתחילה עוד לפני כן, בעצם מינויים של האפוטרופוסים בארץ.

"יש כאן שרשרת שלמה", הוא אומר. "במחלקות הרווחה התיק המורכב של האדם בעל המוגבלות הוא אחד ממאות, והעובדת הסוציאלית תעדיף לעתים קרובות לדחוף למינוי אפוטרופוס בו. גם הרופאים ירשמו דבר ראשון שאדם זה זקוק לאפוטרופוס. והשופט עמוס התיקים, שסומך על אנשי המקצוע, ייתן להמלצותיהם תוקף של פסק דין - והנה מונה עוד אפוטרופוס. לצערי, במדינת ישראל כלי האפוטרופסות משמש את אנשי המקצוע כדי לקבל החלטות על האדם מעל ראשו, בלי שיפריע".

היד הקלה על ההדק הובילה לריבוי אפוטרופוסים: כיום יש בארץ קרוב ל-54 אלף - יותר ממספר החסויים - ועוד 11 תאגידי אפוטרופסות המורכבים מעורכי דין ועובדים סוציאליים, העיקריים שבהם הקרן לחסויים, ש.פ.ר, אקי"ם לאפוטרופסות, גג לחוסה ולנזקק. באגף האפוטרופוס הכללי מסבירים את ההפרש המספרי בכך שלעתים יש לחסוי יותר מאפוטרופוס אחד; טולוב טוען שבישראל שיעורם גבוה יותר מבמדינות אחרות, בהן אנגליה למשל. למרות האינפלציה הזאת, החוק בארץ לא קובע קריטריונים שאדם או תאגיד צריכים לעמוד בהם כדי למלא את התפקיד. לפני כמה שנים גיבשו אמנם משרד הרווחה והאפוטרופוס הכללי נוהל לאישור תאגידים בתחום, אבל גם הוא לא מכיל כללים מהותיים.

המגבלה הזאת רק מחדדת את הצורך בפיקוח על אלו האחראים לענייניהם של החלשים ביותר בחברה. ואכן החוק כשלעצמו מחייב כל אפוטרופוס חדש להגיש בתוך 30 יום דו"ח המפרט את נכסי החסוי וחובותיו, ומכאן והלאה למסור דו"ח פעילות שנתי עם פירוט פעולותיו, אופן ניהול רכושו של החסוי והתשלומים שנעשו. אלא שמכתב התשובה של האפוטרופוס הכללי מגלה שאין בידיו מידע על מספר האפוטרופוסים שהגישו דו"ח עם מינויים, וכי דו"חות שנתיים הוגשו רק על 21,232 חוסים, מחצית בלבד מהמספר הכולל (נכון ל-2010).
המקרה של עו"ד ירדנה נילמן, שמעלה בכספים במשך שלוש השנים 2006-2008, ממחיש עד כמה המצב הזה בעייתי.

יאכטה במקום טיפול שיניים

בשנת 2006 פרשה נילמן מניהול תאגיד דורי דורות והקימה חברה לשירותי אפוטרופסות בתל אביב. כמה שנים אחר כך, בדיון בבית משפט על מכירת דירה של חסויה, היא צירפה לתיק את הדו"חות הכספיים. רק אז החלו נציגי האפוטרופוס הכללי לחשוד שלא הכל תקין בחברה של נילמן, ושהחסויים שבטיפולה לא זוכים בהכרח לטיפול מסור וחף מאינטרסים.

בדיקה העלתה שהחשדות מוצדקים: נילמן ובן זוגה, יהושע שאול, הקימו חברת קש, "א.י.ש סיוע שירותים ואחזקה בע"מ", בכתובת זהה לכתובת חברת האפוטרופסות. כבעלת החברה החדשה נרשמה חברתה של נילמן מירב לוי. לוי פתחה לחברה חשבונות בנק, אבל בפועל היו נילמן ושאול בעלי השליטה בחברה ובחשבונותיה.

במשך שלוש שנים, על פי גזר הדין, הורתה נילמן על העברת כספי חוסים לחשבונות א.י.ש. על פי הוראותיה הוציאה לוי לשאול כרטיסי אשראי ומסרה לו שקים פתוחים וחתומים. באמצעות אלה יצא שאול לחגיגת קניות מתמשכת בהיקף של כחצי מיליון שקלים. בני הזוג גם משכו במזומן סכום מצטבר של יותר ממיליון שקל, ובסך הכל הונו כך את החוסים בקרוב לשלושה מיליון שקלים.

אבל לנילמן היו עוד דרכי פעולה. ביולי 2007, למשל, היא מכרה את דירתה של החסויה מ"א בהרצליה ביותר מ-800 אלף שקל. עד שהסכום הועבר לחסויה, שסבלה מאי התמצאות בסביבה, הוא כבר ירד לפחות מ-300 אלף. בו בזמן הלכו חשבונותיה של מ"א והתרוקנו. 69 אלף שקל נמשכו מחשבון הבנק שלה, 175 אלף שקל נוספים יצאו מקופת הגמל. את חובה של מ"א לבית האבות שבו שהתה מימנה נילמן בכספו של חסוי אחר.

נילמן ושאול הסוו את הגניבות על ידי זיוף מסמכים וחשבוניות ורישומים חשבונאיים כוזבים. כשעורכת הדין גנבה 15 אלף שקל מא"ב, חסוי פגוע ראש, היא רשמה שהכסף נמשך לצורך טיפול שיניים. היא רק שכחה להוסיף שהמטופלת היתה היא עצמה. ובכלל, טיפולי שיניים התגלו בתאגיד האפוטרופסות כמכרה זהב. כאשר כצ"ס, חסויה בשל מחלת פרקינסון, קיבלה טיפול שיניים ב-800 שקל, חייבה נילמן את חשבונה ב-38,800 שקל וצירפה קבלה משופצת.

גם משקפיים ומכשירי שמיעה היו סעיף נוח למשיכת כספים. מחשבונה של מ"א, אותה מחלבה אין-סופית, משכה נילמן 12 אלף שקל לרכישת משקפיים ומכשירי שמיעה - למרות שמ"א כלל לא הרכיבה משקפיים. מחשבונו של דב"ע, שסבל מדמנציה, משכה נילמן רק 2,600 שקל לרכישה מדומה של משקפי ראייה. מצד שני, ביולי 2007 היא העבירה מהחשבון הזה 200 אלף שקל לשלושה חשבונות שונים של חברת א.י.ש. נילמן לא ויתרה גם על גניבת 200 אלף שקל מחסויה לאחר אירוע מוחי, ממש ביום מותה.

הכספים הללו מימנו את החיים הטובים ואפשרו דאגה לרווחתם של בני המשפחה. כ-18 אלף שקל שולמו תמורת מעגן ליאכטה של שאול במלון בטבריה, 29 אלף לרכישת אופנוע ים, ו-40 אלף מימנו טיול של שאול ובני משפחתו לתאילנד. 200 אלף הועברו לאחיה של נילמן, ומדי חודש דאגה זו גם להעביר 3,500 שקל לבנה.

בינואר 2011 גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב על נילמן שבע וחצי שנות מאסר. לוי הורשעה ונידונה לחמישה חודשי מאסר בעבודות שירות. שאול נהרג בתאונת דרכים בנובמבר 2008, לפני תחילת ההליכים.
.
פלייליסט על האפוטרופסית העובדת הסוציאלית ירדנה נילמן יקירת בתי משפט לענייני משפחה

.
פרשת נילמן לא היתה סוף פסוק. ב-2009 התעוררו חשדות לגבי קרן דורי דורות, התאגיד שנילמן ניהלה לפני שהקימה את החברה העצמאית שלה. אנשי האפוטרופוס הכללי חשדו כי גם כאן נעשתה מעילה בהיקף של מיליוני שקלים והגישו תלונה במשטרה נגד התאגיד והעומדת בראשו, אתי לוי. ביוני 2009 פשטה המשטרה על משרדי העמותה ועל ביתה של לוי. בפשיטה נתפסו ספרי העמותה, והחקירה שנפתחה אז העלתה את החשד שגם כאן נעשה שימוש בשיטות הדומות לשיטותיה של נילמן. בינתיים נסגר דורי דורות, אך תיק החקירה עדיין פתוח.

למרות הסכנות ששני המקרים מגלמים - וכך גם חשדות שהובילו לבירור הנערך בתאגיד ש.פ.ר ממש בימים אלה - אין פעולת אכיפה ממשית בהגשת הדו"חות. מבקר המדינה, בדו"ח מ-2004, כבר קבע שאפוטרופוסים רבים לא מגישים את הדו"חות במשך שנים. אך גם היום המצב לא השתנה באופן ניכר. מצד שני, לנוכח היקף כוח האדם במשרד האפוטרופוס הכללי - 21 עובדים שבדיקת הדו"חות היא אחד מתפקידיהם - לא מופרך לתהות איך היו נבדקים כל הדו"חות, אילו הוגשו.

אם בענייני האפוטרופוסים האחראים לכל היבטי חייו של החסוי או רק לענייני הרכוש יש פיקוח רופף, תחום מינויי האפוטרופוסים לענייני הגוף בלבד כבר פרוץ לגמרי. זה שנים שמשרד הרווחה ומשרד המשפטים מטילים זה על זה את האחריות לאפוטרופוסים האחראים לענייני הגוף בלבד, כלומר למקום המגורים, לצרכים רפואיים, תעסוקה ועוד. משרד המשפטים, באופן פרדוקסלי, טוען שהוא מבין ברכוש ולא ברווחתם של מוגבלים ולכן זה תפקידו של משרד הרווחה. משרד הרווחה עונה שאין לו תקנים ושהפיקוח מופקד בידי משרד האפוטרופוס. ובינתיים איש לא מופקד על התחום הזה ולאפוטרופוס הכללי אין עליו שום נתון.

אפוטרופוס לנצח

מגבלות המערכת לא הרתיעו את סופי ציגלר, מתאמת טיפול במסגרת דיור מוגן בקהילה "שלו". במהלך עבודתה הכירה ציגלר את ד', הסובל מסכיזופרניה. באחד מאשפוזיו חווה ד' התקף פסיכוטי ואמר כי יחלק את כל כספו ברחוב. הפסיכיאטר שטיפל בו נבהל ומיהר להחתים אותו על אפוטרופסות. מאז, במשך 18 שנה, הופקד עליו אפוטרופוס. תחילה היתה זו אחותו, אך ד' לא היה מרוצה וביקש אפוטרופוס חיצוני.

"שילמתי להם 450 שקל בחודש וכשביקשתי להפחית דמי ניהול לא הצלחתי", הוא אומר. "כל פעולה באמצעותם היתה מסורבלת, אם רציתי טיפול שיניים היה צריך לקבל אישור ולהסדיר את העברת הכסף. אתה מרגיש כמו אדם עם בייביסיטר בכל הנוגע לכספים".

ציגלר נרתמה לסייע לד'. "אני מלווה משתקמים רבים עם בעיות כלכליות אבל ד' שונה. הוא אדם עצמאי שמנהל את חשבונותיו ודירתו באופן מוקפד, זה לא האדם שיש לשלול ממנו את עצמאותו", היא אומרת. היא ערכה בירורים, השיגה המלצות וצירפה את שלה. "לי לא היו הכוחות להילחם", מעיד ד', "אבל סופי לא ויתרה. היא בדקה מה הדרך לעשות זאת, רדפה אחרי אנשי הטיפול שהמלצתם נדרשה, כתבה המלצה והביאה לביטול המינוי. מאותו יום אני עובד בשוק החופשי, מנהל את הדירה באופן עצמאי, וזה תרם להמשך חיי בצורה טבעית יותר".

"מתוך בורות אנשים חושבים שמינוי אפוטרופוס זה הפתרון הקל, ‘יאללה, תחתום והכל יהיה טוב'. לא מעמיקים במשמעות של ביטול חירות של אדם", אומרת גם ציגלר. "איש גם לא עורך ביקורת תקופתית, לבדוק אם יש צורך בהמשך המינוי. כך קורה שאנשים נשארים עם אפוטרופוס שנים רבות, לעתים ללא צורך. אני שמחה שהמאבק שלנו הצליח".

אבל ד' הוא רק חסוי אחד והמאבק לא הסתיים. בדצמבר 2011 התקיים דיון בעניין בוועדת חוקה, חוק ומשפט, שבו הודתה נציגת האפוטרופוס כי בשל מחסור בכוח אדם הם אינם מצליחים לעמוד בחובותיהם. מה ששמע בדיון הניע את יו"ר הוועדה, ח"כ דוד רותם, למתוח ביקורת חריפה: "לצערי הרב, אנחנו לא עושים עבודה טובה, הן בחקיקה, הן בפסיקה, הן בפיקוח, וצריך לשנות את המצב".
.
פלייליסט על התעמרות והתעללות הממסד בקשישים

.
בניסיון נוסף לעשות בדיוק את זה פנה באחרונה בזכות למשרד מבקר המדינה בבקשה שיחקור את טענותיו. בדיקת "הארץ" מעלה שהתפרץ לדלת פתוחה וכי דו"ח בנושא עומד להתפרסם בקרוב. בשורה אחת טובה יש בכל זאת לחסרי הישע: בעקבות פרשת נילמן גיבשו נציגי משרד הרווחה, האפוטרופוס הכללי והיועץ המשפטי לממשלה קריטריונים מהותיים להכרה בתאגיד אפוטרופסות, לרבות היעדר עבר פלילי וניסיון הצוות.

תגובת משרד המשפטים: "הטענה שאין בידי האפוטרופוס הכללי מידע לגבי החסויים שבפיקוחו אינה נכונה. כל צווי המינוי לאפוטרופוסים מועברים לאפוטרופוס הכללי על ידי בתי המשפט לענייני משפחה, ובימים אלה שוקדים צוותים משותפים על יצירת ממשק ממוחשב להעברת המידע באופן שוטף. ככלל, הפיקוח הוא פרטני ביחס לכל חסוי וחסוי, וכל תלונה נבדקת לגופה ומצויה בתיק הפיקוח. בעקבות דו"חות קודמים של מבקר המדינה שיפר האפוטרופוס הכללי את מערך הפיקוח, והדבר בא לידי ביטוי בשיפור ניכר בהיקף הדו"חות המוגשים ובקיצור משך הזמן לבדיקתם. האפוטרופוס הכללי רואה לנגד עיניו את טובת החסויים, וכתוצאה מפעילותו נדרשו אפוטרופוסים שלא מילאו תפקידם כיאות לתת על כך את הדין".

תגובת משרד הרווחה: "האגף לטיפול באדם עם פיגור שכלי מכנס ועדות אבחון בכל שלוש שנים, ועל פי צורך, לבחינת הצורך באפוטרופוס".

גיא סתיו, מנהל ש.פ.ר: "האפוטרופוס הכללי ערך ביקורת במקום במסגרת תפקידו ונציגו הגיש טיוטת ביקורת. התבקשנו להעביר תגובתנו, וזו תימסר בימים הקרובים. אני מניח כי כשיתקבלו תשובותינו ויתקיימו הידברויות הכל יסתדר".

קישורים:

התעללות חמורה בחוסים במוסד שיקומי בראשית

מוסדות הכליאה של משרד הרווחה ובתי משפט לנוער. פקידי סעד לחוק הנוער ובתי משפט לנוער מנפיקים צווים שיפוטיים ושולחים ילדים לאבדון

הכתבה טלטלה במוסד - פרשת בראשית , 7 ימים , ידיעות אחרונות , יאנה פבזנר-בשן , מרץ 2012

תודות לאתר לשכת הרווחה גבעתיים, רמת גן - מידעון לאזרח

מוסד בראשית המיועד לבעלי הפרעות התנהגותיות קשות מבטיח כי אצלו "הדייר אחראי על הגשמת חלומותי". אלא שתחקיר "7 ימים" חושף עדויות של חוסים ומדריכים לשעבר על אלימות קשה, שיחות טלפון אנונימיות מתוך המוסד הטוענות להתעללויות והורים מודאגים שתוך הפרת צו "חטפו" את ילדיהם מהמסגרת שאמורה להגן עליהם.

אביה של אחת החוסות: "בביקור שלי במקום ראיתי בעיניים שלי איך מדריך תופס בגרון את אחת החוסות, וזורק אותה על הריצפה. אני רוצה לראות שמישהו יגיד לי שאני משקר. מיד הלכתי להתלונן"

התעללות פיזית אכזרית כלפי חוסים במוסד "בראשית" בפיקוח משרד הרווחה

תחקיר / יאנה פבזנר – בשן, 7 ימים, ידיעות אחרונות 09.3.12

מוסד "בראשית" המיועד לבעלי הפרעות התנהגות קשות, מבטיח כי אצלו "הדייר אחראי על הגשמת חלומותיו".

אלא שתחקיר "7 ימים" חושף עדויות קשות של חוסים ומדריכים לשעבר על אלימות קשה, שיחות טלפון אנונימיות מתוך המוסד הטוענות להתעללויות והורים מודאגים שתוך הפרת צו "חטפו" את ילדיהם מהמסגרת שאמורה להגן עליהם.

21 בפברואר 2012, 12 בצהריים. מתחם בית החולים לבריאות הנפש "שער מנשה", בקרבת פרדס חנה – כרכור. ברחוב גוגן 5, מוקף גדר גבוהה ודלת חשמלית, עומד כמבצר קטן המבנה בן הקומה האחת של המרכז השיקומי "בראשית".

בתוכו כ- 30 דיירים המוגדרים כבעלי הפרעות התנהגות קשות, מפוזרים בין החדרים. בעוד כשעתיים, אפרת, אמו של דורון הנמצא שם בצו בית משפט, הולכת "לחטוף" את בנה בן ה- 28 בכוונה לא להחזירו למוסד לעולם.

אפרת (שם בדוי, כמו יתר שמות החוסים ובני משפחותיהם המוזכרים בכתבה) לא שמעה מדורון זה שבעה ימים. זאת למרות שפעמיים בשבוע רשאים דיירי המקום להתקשר הביתה, כל שיחה נמשכת דקות ספורות בלבד.

עכשיו היא יושבת מול האחראים במוסד ופורסת לפניהם את טענותיה הקשות – מכות, עונשים אכזריים המוטלים על דיירי המקום, מסגרת חוקים נושה – טענות שאותן שמעה לא רק מבנה, אלא גם מהורים של דיירים אחרים וגם מצוות מדריכים שהיו חלק מהמציאות היומיומית המורכבת של "בראשית".

כעבור שעתיים היא תכניס את דורון לרכב, כל חפציו האישיים יוותרו בחדרו ואיום שלילית האפוטרופוסות ירחף מעליה.

בזמן שמתנהלת הפגישה של אפרת, כמה קילומטרים משם, בבית קפה קטן בצומת כרכור, אני יושבת עם חוסה נוסף, מוני, בן 28, בעל פנים ילדותיות ויפות. לצדו אמו גילה ואחותו מירב. גם הן לא שמעו ממנו שבוע שלם. עברה שעה מאז שהן אספו את מוני מ"בראשית", והוא עדיין לא מצליח להפסיק לבכות.

אני לא רוצה לחזור. מרביצים לנו שם, מתעללים בנו, צריך להוציא משם את האנשים".

"אתה לא חוזר לשם, מוני. אל תדאג, חמוד", מנסה גילה להרגיע את בנה. "אמרנו להם שיש אירוע משפחתי", היא מספרת לי, "אבל אין שום אירוע".

אני שואלת במה מדובר. "לפני ארבעה שבועות אחד המדריכים נתן לי מכות בראש", משחזר מוני ומדגים. "היו לי כאב ראש וסחרחורת. מדריך אחר העמיד אותי ליד הקיר עם ידיים למעלה ועל רגל אחת. מאלף אותי. שעתיים הייתי צריך לעמוד ככה".

שטף דיבורו של מוני נקטע מפעם לפעם. הוא לוגם מילקשייק תות, מתענג על מתיקותו, כאילו מפצה את עצמו על מה שעבר בתקופה האחרונה. כל סיטואציה שהיה מעורב בה, הוא או חבריו למקום, מעוררת אצלו בכי וגופו מתחיל להתנדנד קדימה אחורה על הכיסא. אמו ואחותו מעשנות בשרשרת, ויושבי בית הקפה נועצים בנו מבטים. ואז נכנסים אפרת ודורון. דורון עושה את צעדי ירח המפורסמים של מייקל ג'קסון וממהר לחבק את מוני. "בן" – כך הוא מכנה את מוני, ומוני קורא לו אבא – "גם אתה ברחת?"

מוני פורץ בבכי שוב. "אל תדאג, בן. אף אחד לא יפגע בך". דורון מצמיד את פניו לפני חברו, מביט היישר אל תוך עיניו כמבקש להפנט אותו ולשכנע.

שיחה אנונימית

לפני פחות משנה הוקם "בראשית", מוסד המופעל על ידי חברה פרטית ששמה "של פרויקטים שיקומיים בע"מ", ועובד בשיתוף אגף השיקום במשרד הרווחה.

אל המקום מגיעים גברים ונשים מעל גיל 18 הסובלים מהפרעות התנהגות או אישיות קשות, בעלי תפקוד גבולי, שיפוט לקוי וסיכון עצמי וסיכון הזולת.

רבים מהם, כפי שמספרים עובדים לשעבר, באו מרקע קשה, מבתים מפורקים. חלקם עברו טראומות לא פשוטות, אחרים הסתבכו עם המשטרה.

לרובם המרכז הזה הוא המסגרת האחרונה שנמצאה מתאימה לצורכיהם. חלקם הגדול נמצא שם בצו של בית משפט.

אתר האינטרנט של "בראשית" מפליג בסגולות המרכז. חזון המרכז, כך נכתב באתר, הוא לקדם את הדיירים במיומנויות בתחומים שונים – תפקוד ביתי, מיומנויות חברתיות ותעסוקה, כך שיוכלו לקיים חיים עצמאיים, מספקים ונורמטיביים, במינימום תמיכה חיצונית ומתוך אחריות אישית".

עמוד "האני מאמין" של "בראשית" מלא בסיסמאות מבטיחות: "לכל אדם יש הזכות הבסיסית לחיות את חייו בקהילה מתוך בחירה חופשית ואחריות אישית כדי שלא יפתח קריירה של 'נכה' / 'מוגבל' / 'חולה נפש'"; "אנו רואים כחובתנו את אימון הדייר להיות אדם יצרני בחברה ולמימוש זכותו לבחירה מושכלת, תוך קבלה בסיסית של זכות הדייר לקבל החלטות 'שגויות'"; הוסטל הינו דגם מוקטן של החברה שבה אנו חיים, הנעזר בגורמים ובתהליכים המתקיימים בקהילה על מנת לעצב התנהגות המותאמת לחיים מחוץ להוסטל"; "הדייר אחראי על הגשמת חלומותיו".

בחלומותיו הגרועים ביותר לא ציפה אביאל, אחיו של ירדן אשר שהה במוסד יותר מחודש, לקבל מאוחר בערב שיחת טלפון אנונימית, שתוביל אותו במהירות ממרכז הארץ לחדרה לקחת משם את אחיו בן ה- 26.

"השעה היתה שמונה וחצי בערב ואני הייתי בישיבה", מספר אביאל, האדם הקרוב ביותר לירדן, "פתאום קיבלתי טלפון לא מזוהה וקול של אישה אמר לי, 'בימים האחרונים מתעללים בירדן שני מדריכים, משפילים אותו ומרביצים לו. אתה חייב להוציא אותו משם מהר". היא לא אמרה לי את שמה, לא רצתה להזדהות. עזבתי הכל וטסתי לשם. אותה עובדת התקשרה אלי שוב, אמרה שלא ישחררו את אחי אם לא אמציא משהו.

"כשהגעתי למוסד התקשרתי לאחראים. אמרתי שאבא שלנו נפטר ואני חייב להוציא את ירדן. אמרו לי 'אין בעיה, אבל רק שתדע שבימים האחרונים ירדן לא מתנהג טוב'. השבתי שחבל שאומרים לי את זה עכשיו, בעשר בלילה, כשאני זה שמתקשר".

"מצאתי את ירדן בחדר שלו, כשמדריכים מארגנים לו תיק. תפסתי אותו ויצאנו החוצה. אז התקשרתי שוב למוסד ואמרתי 'אבא שלנו לא נפטר, אנחנו הולכים למשטרה ותעשו בדק בית, כי המצב אצלכם גרוע'". לא ענו לי אפילו.

עוד באותו לילה נלקח ירדן על ידי אחיו לבדיקות בבית חולים. במקביל פנו השניים לתחת משטרת חדרה.

"שני מדריכים הוציאו אותי החוצה, הפילו אותי והרביצו לי", טוען ירדן בפנינו. "אחר כך הם הכניסו את שתי הידיים שלי בתוך הגדר ובעטו בי, משכו אותי. אחר כך הכניסו אותי לחדר. התפוצצתי מכאב ראש. זה היה משפיל מאוד, לא האמנתי שאני אגיע למצב כזה".

ניסית להתקשר לאחיך?

"לא יכולתי, כי הייתי בעונש. ביקשתי מאחד המדריכים שיתקשרו לאחי ויגידו לו שיבוא לקחת אותי, אבל הוא אמר לי שהוא יחליט אם להתקשר או לא".

"הילד הפך לזומבי"

סיטואציית היום – יום ב"בראשית" מורכבת למדי. צוות עבדי המרכז מתבקש להתמודד עם התנהגויות חריגות, לעיתים קרובות אלימות או מסוכנות. לא פעם נאלצים אנשי הצוות לרסן חוסים באמצעות מה שהם מכנים "אחיזה מכילה", כדי שלא יפגעו בעצמם או בסביבה (הולדינג – לורי שם טוב). אלא ששטף מדאיג של עדויות הזורמות מתוך המוסד, לא רק על ידי חוסים, מעלות את החשש כי סיפורו של ירדן אינו חריג.

מדריכים לשעבר במרכז טוענים בפנינו כי אותה "אחיזה מכילה" התגלגלה לא פעם לאלימות מצד אנשי צוות מסוימים. "את צריכה לראות את זה כדי להבין", מעידה עובדת לשעבר, "בלא מעט מקרים אני לא ראיתי שיטת נטרול, אני ראיתי פשוט אלימות. לעקם ידיים ולדחוף פרצוף של חוסה לתוך הדשא, זה לא הפעלה של כוח סביר. ראיתי מדריך תופס חוסה מהצוואר, משכיב אותה על המיטה ודוחף לה את הראש לכרית".

"באחת הפעמים", מעיד מדריך לשעבר נוסף, "ראיתי במו עיניי את אחד המדריכים דורך עם שתי הרגליים שלו על הראש של חוסה בשירותים".

דורון ומוני היושבים זה לצד זה מספרים כעת בהרחבה על אורח חייהם ב"בראשית". ראשו של דורון מלא בזכרונות ובפרטי אירועים והוא קופץ מדבר לדבר, נזכר בעוד ועוד מקרים, ואלה גוררים תגובה זהה אצל מוני ומפעם לפעם זה מתפרץ לדבריו של זה.

דורון היה רק בן 11 כשחצה את הכביש ורכב נכנס בו. במשך חודשים הוא היה בין חיים למוות, כשהפגיעה הקשה ביותר היתה בראשו. בחלוף הזמן גופו התחזק והבריא, אבל פגיעת הראש נותרה ואליה נוספו תוצאות לוואי כמו אימפולסיביות, רגזנות והתפרצויות זעם. מהר מאוד הגיעו גם הסתבכויות עם המשטרה.

בהיעדר מוסד בארץ המתאים למצבו, נדד דורון ממסגרת אחת לאחרת. בסופו של דבר, תחת צו בית משפט, הגיע למוסד "בראשית" החדש.

"יום אחד אספתי את דורון לחופשה בבית" מספרת אמו אפרת, "ושמתי לב שכשאני מדברת אליו, הוא לא שומע אותי. שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר לי שהוא חטף מכות מאחד המדריכים וכבר תקופה שהוא לא שומעט טוב באוזן ימין. לקחתי אותו מיד לבית החולים הלל יפה, ושם הרופא קבע שיש לו אדמומיות והצטברות נוזלים. עד היום השמיעה שלו פגועה".

אפרת מספרת שבדרך החוצה מהמוסד פגשה את אחד מעובדי המקום והתלוננה בפניו. הוא אמר שהענין יבדק. לאחר שבוע, היא מספרת, קיבלה תשובה שלא היו דברים מעולם. מאוחר יותר יתברר לה כי אותו מדריך שנגדו התלוננה פוטר מהמרכז.

זמן קצר לאחר מכן הגיע דורון שוב לבית החולים. הפעם לא היה מדובר באלימות פיזית כלפיו. שבועיים וחצי הוא הקיא והתלונן על כאבים בבטן, אבל רק כעבור שבועיים לקחה אותו אחת המדריכות כי לקה בכיב קיבה קשה. "את רואה את הצלקות האלה", אומר דורון ומרים אל חולצתו, חושף בפניי את סימני הניתוח על בטנו.

אצל אפרת התחזקה התחושה שמשהו רע קורה במקום שממנו אינה יכולה לקחת את בנה. היא התחילה ליצור קשרים עם מדריכים העובדים במקום ועם כאלה שעזבו. חילקם הסכימו לשתף אותה במה שראו עיניהם, ולפני אפרת נפרסה תמונה קשה מנשוא.

היא מיהרה לפנות לבית המשפט וביקשה להוציא את בנה מהמקום, אלא שזה דחה את הבקשה.

בסופו של דבר החליטה לקחת את החוק לידיים.

אצל מוני הסיפור קצת שונה. לפני שבע שנים הוא אובחן כסובל מהפרעות התנהגות. הוא הוכנס להוסטל פתוח, אבל לא ממש הסתדר שם וחזר הביתה.

"בראשית", נאמר להוריו, זה המקום בשבילו. הוריו מספרים כי הובטח להם שאחרי חודש – חודשיים במקום, מוני יוכל לצאת לעבוד. "סיפרו לנו סיפורים", אומרת אמו. "בפועל הפכו את הילד לזומבי מבוהל ופגוע".

"אחד המדריכים היה מרביץ לי", אומר מוני. "הוא היה מעקם לי את האצבעות, מרביץ לי בצוואר, בראש. זה קרה הרבה פעמים. ניסיתי לספר לאחראים. אמרו לי שיטפלו בזה, אבל לא עשו כלום".

לפני שבוע וחצי הובהלה לבית החולים ניצה, חוסה אחרת מ"בראשית", לאחר ששברה את ידה. היא טוענת כי נפגעה על ידי אחד המדריכים. אביה זועם. "בביקור שלי במקום", הוא מעיד, "ראיתי בעיניים שלי איך מדריך תופס בגרון את אחת החוסות וזורק אותה על הרצפה. אני רוצה לראות שמישהו יגיד שאני משקר. מיד התלוננתי על כך לאחראים".

חצר המשמעת

באחד מבתי הקפה באזור השרון מתכנסים כמה מדריכים לשעבר של "בראשית" כדי לספר לי את מה שסיפרו לאפרת. הם לא הגיעו יחד אלא בקבוצות, אך הסיפורים שסיפרו חזרו על עצמם לא פעם – התעללויות, השארת חוסים שעות ארוכות בחצר בקור או בחום כבד. תשעה מעובדי "בראשית", כמעט כולם כבר לא עובדים במקום, מעידים על התנהגות בעייתית כזו או אחרת במוסד. הם מבקשים ששמותיהם לא יפורסמו.

"הייתי בין הראשונים שעבדו במקום", מספר אסף (שם בדוי). "החזקתי מעמד חודשיים בלבד ועזבתי. לא יכולתי יותר. אז חילקו לדיירים אוכל בצורה מאוד מדודה.

חלק מהדיירים נוטלים תרופות מגבירות תיאבון וכל הזמן ביקשו עוד, ואנחנו היינו נותנים להם מאחורי גבם של האחראים.

"זה לא רק שלא קיבלו מספיק אוכל", מוסיפה יפעת, מדריכה לשעבר, "היו גם מענישים באמצעות האוכל. נותנים רק סנדוויץ' במקום ארוחת ערב. את סשה, חוסה שסבל מבעיות משקל, היו מענישים ככה לא פעם. דורון, הבן של אפרת, היה צועק מרעב, נעמד ליד המטבח וצועק, 'אני רעב, בבקשה, תנו לי לאכול', וגדי היה מגניב לו אוכל".

"לפני שדורון הגיע לאשפוז עם הבטן שלו", ממשיך גדי, מדריך לשעבר, "הוא היה רעב וביקש לאכול. בלילה נתתי לו פרוסה וחטפתי על זה על הראש. לא פעם דיירים היו מתחננים בארוחות לתוספת. על כל דבר קטן, צחוק לא במקום, שיחה באמצע הארוחה – היו מענישים".

כשאני שואלת את דורון, ירדן ומוני על העונשים שקיבלו, חוזרים אותם סיפורים.

"כשמענישים אותנו, אנחנו מקבלים פרוסה אחת עם גבינה. זה אמור להספיק", מספר מוני. "פעמיים – שלוש נתנו לי כעונש לאכול פרוסה עם גבינה במקום ארוחת צהריים", אומר דורון.

מדריכי "בראשית" לשעבר מספרים בזה אחר זה על דרך ענישה נוספת – דיירים שחרגו בהתנהגותם נשלחו לחצר הקטנה, שבה כר דשא מצהיר, ואולצו לשהות שם לעתים שעות ארוכות.

"את סשה היו מענישים המון. יש לו הרבה בעיות, אבל הוא לא בחור אלים. כל הזמן היו מוציאים אותו החוצה ליום שלם, בשמש, מריצים אותו בחצר, והוא שוקל המון וגם חולה אסתמה. היו גומרים אותו", מספרת נדיה, עובדת לשעבר במרכז. "יום אחד הוא היה בחוץ יום שלם, בחום, בקושי שתה או אכל".

"סשה היה עד הלילה בחצר, בשמש הקופחת, מעידה בשיחה אחרת המדריכה לשעבר יפעת. "אחד המדריכים היה מריץ אותו. הוא היה הכי מסכן שם, הפכו אותו לשק חבטות".

מירי, מדריכה לשעבר, מתארת את התמונה הבאה: "באחת הפעמים שהריצו את סשה בחצר, הוא התחנן לכוס מים. ראיתי את אחד המדריכים לוקח כוס חד פעמית מלאה במים, עומד מול סשה, מחזיק אותה מול הפנים שלו ואז מתחיל לשפוך. הוא השאיר לגימה קטנה ונתן לו אותה".

גם החוסים זוכרים היטב את אותה חצר. "השאירו אותי בחצר עד הלילה", מספר ירדן. "פעם בשעה מביאים כוס מים, ואם אתה רוצה עוד, אז אולי יביאו ואולי לא".

"הכריחו אותי ואת דורון לעמוד שעות ארוכות צמוד לקיר", אומר מוני, ודורון היושב לידו מהנהן בראשו ומוסיף, "פעם אחת אחד המדריכים אמר לנו לשבת על כיסא בלי לזוז, בלי לקום, שעות. כשרצינו ללכת לשירותים, אמר לנו, 'תתאפקו'. מוני התחיל לבכות. זוכר, בן, איך בכית ועודדתי אותך?" הוא פונה למוני ששוב מתחיל לבכות.

"חודש לא נרדמתי"

גורם הקשור למרכז "בראשית" מסביר כי המרכז מיועד לאוכלוסיה קשה במיוחד. לצורך כך נבנתה מסגרת בעלת חוקים נוקשים.

התנהגות טובה מזכה בזכויות, התנהגות רעה שוללת אותן. ההגבלות השונות, הוא מסביר, נועדו בסופו של דבר לסייע לחוסים, אולי גם לשמור עליהם או על אחרים.

אלא שלעובדי "בראשית" לשעבר המשוחחים איתנו יש ביקורת רבה על חלק מאותן הגבלות. כחלק מחוקי המסגרת, הם מספרים, מותר לדיירים להתקשר הביתה פעמיים בשבוע. כל שיחה נמשכת דקות ספורות בלבד, ובדרך כלל אחד המדריכים עומד ליד המתקשר ורושם את תוכן השיחה. לא פעם, הם מספרים, כשחלפה הקצבת הדקות נותקה גם השיחה.

"יום אחד עניתי לטלפון", נזכרת נדיה, "זה היה אבא של אחד הדיירים והוא כעס מאוד, סיפר שהיה באמצע תפילת שבת דרך הטלפון עם בנו ומישהו ניתק את השיחה. "איך עושים דבר כזה?"

"הייתי צריכה לרשום את השיחות שלהם" מספרת יפעת. "אם דייר היה מוענש, לא היו נותנים לו להתקשר הביתה". מדריכים נוספים מעידים כי התבקשו לרשום את תוכן השיחות.

"הייתי שם חודש. חודש אחד הספיק לי כדי להבין שאני לא מוכנה לראות את מה שעושים להם שם", מספרת לילך, שלא עובדת במקום זה חודשים, "העליי את הטענות בפני האחראים, על כל מה שראיתי סיפרתי, אבל ביטלו את דבריי".

מדריכים נוספים מספרים כי דיווחו לאחראים על אירועים שונים. "אין עם מי לדבר", אומר גדי. "באחת הפעמים, כשהתקשרתי לדווח על משהו, כעסו שהתקשרתי בשבת".

"ניסיתי לדווח הלאה, מספר משה, עובד לשעבר במרכז, "הבטיחו שיבדקו אבל הרבה לא קרה".

"עבדתי שם חודש וחצי בלבד ועזבתי", מסכם אסף, "אבל חודש שלם אחרי זה לא הצלחתי להירדם בלילות. הלב שלי נשבר. לא כך מתייחסים לבני אנוש ועוד כאלה שלא יכולים להגן על עצמם".

החקירה בראשיתה

כבר עברו ארבע שעות מאז שהקבוצה המשונה שלנו, החוסים ובני משפחותיהם, התיישבה בבית הקפה. "עכשיו ניסע למשטרה להגיש תלונה", אומרת אפרת, וכולם קמים מהשולחן, נדחסים ברכב שלה ונוסעים לתחנת המשטרה של חדרה.

"אני חייב לשמוע שיר של מייקל ג'קסון, יש כאן למישהו?" שואל דורון, "שם כמעט לא יכולתי לשמוע מוזיקה", הוא מתייחס למקום שבו אחראי הדייר על הגשמת חלומותיו.

מאוחר יותר, בתחנת המשטרה, הוא יספר לחוקר שוב את כל מה שכבר סיפר קודם, אחר כך ייצא, ידגים שוב את כישורי הריקוד שלו ויגיד, "חייב קצת מוזיקה, חייב לשכוח".

"בן", הוא פונה למוני, "בואו, תראה לה את הצעדים שלימדתי אותך. נו, אל תתבייש". ומוני נעמד מולנו ורוקד לשניה. יותר משבועיים עברו מאז נלקח דורון על ידי אמו מ"בראשית".

ירדן חוייב לחזור לשם על ידי בית המשפט.

ניצה, ששברה את ידה, נמצאת בביתה כיוון שהיא נזקקת לטיפולים רפואיים, אבל אביה אומר שיילחם שלא תחזור ל"בראשית".

בינתיים חוקרת המשטרה את שהתרחש בין כותלי המוסד הזה. "במשטרת חדרה התקבלו זה מכבר כמה תלונות בגין חשד להתעללות", נמסר לנו משם באמצע השבוע. "התלונות נבדקות והחקירה בראשיתה. בשלב הזה לא ניתן לפרט מעבר לכך".

"בכל יום שעובר הילדים סובלים שם וזה חייב להיפסק", מסכמת לילך בפגישת המדריכים. "שנים עבדתי עם ניצולי שואה ואני לא מסוגלת לחשוב על צעירים וצעירות שבימינו עוברים התעללות כמו שהם עוברים ב"בראשית".






קישורים:

כלביית ויצו: חטיפת ילדי תימן - סיפורו של אורי וכטל

מבט שני פברואר 2012 - סיפורו של אורי וכטל מחטופי ילדי תימן, נחטף בילדותו ממעון ויצו ונלקח לאימוץ. עובדות ויצו מסרו לאימו כי היה שיטפון במעון וכל הילדים מתו. אחותו שהיתה בת 12 עלתה על עקבותיו וגילתה כי נשלח לאימוץ למשפחת ניצולי שואה.
אורי גילה בגיל 6 כי הוא מאומץ וכששאל את המאמצת בדבר, מסרה לו כי הלכה לויצו להביא ילד והיו שם ילדים כמו בכלבייה.
.

.
קישורים: