בחיים אל תפנו לרווחה לעזרה אם יש לכם ילדים



בחיים אל תפנו לרווחה לעזרה אם יש לכם ילדים מתן לוי , 30.06.2023

מתן מספר: ״אל תפנו בחיים לרווחה לעזרה כלכלית אם יש לכם ילדים. אני חוזר על זה , אם יש לכם ילדים, קשה לכם כלכלית, אל תפנו לרווחה. למה אל תפנו לרווחה? כי סיכוי גבוה שהם יקחו לכם את הילדים. גם אם לא יקחו לכם את הילדים, הם יאיימו עליכם שיקחו את הילדים, וישימו עליכם פיקוח וישללו ממכם את החירות. צרות צרורות.
אני לצערי מכיר לא מקרה אחד ולא שניים שאנשים ממש בתמימות.. אני מכיר מקרה אחד אנשים טובים, שהיא אחרי לידה הייתה בבית חולים, קצת קשה, חסר ברזל. אמרו יש עובדת סוציאלית.... האמא חשבה קצת עזרה בבית, במקום זה קיבלה פיקוח בבית שמפקחים עליה ומאיימים עליה שייקחו לה את הילד. ונכנסו לצרות צרורות, במזל יצאו מזה בשלום.
אבל מכיר מקרים שלא יצאו מזה בשלום, באה הרווחה ולקחו את הילד. ועכשיו הם צריכים לשלם כסף לעורכי דין ואבחונים ולשלם כסף לפסיכיאטרים״.


למה אני שונא עובדות סוציאלית?

יומן מילואים פרק אחרון (בינתיים): למה אני שונא עובדות סוציאלית , ליברל, דורון שבתאי , 15.04.2024.

אני לא באמת שונא עובדות סוציאליות. אבל החזרה לעבודה (כעובד סוציאלי) אחרי 187 ימים במילואים הפגישה אותי מחדש עם הזן הזה של א.נשים מבחינתם הכי חשוב כרגע זה שיחשבו עליהם שהם אנשים טובים.
עובדת סוציאליות מייללת לתוספת שכר
עובדת סוציאליות מייללת לתוספת שכר

אני שונא עובדות סוציאליות. בחייאת הברך של דודה שלי נזימה שאני לא יכול לסבול את הקונספט של אמפתיה מהונדסת. את המבט החומל. ההנהונים המתוזמנים בקצב של מטרונום ואת ה'אני שומעת שאתה מביא הרבה מורכבות'. אני לא יודע מה אני מביא גברת, אבל את מביאה לי רצון עז להכניס את הראש שלי למג'ימיקס וללחוץ על פול ספיד.

מה אני עושה בחיים, אתם שואלים? ובכן, אני עובד סוציאלי.

אני עובד סוציאלי כי אני אוהב עבודה סוציאלית. ואת הקולגות שלי. אני מאמין בכל ליבי ונשמתי שקשר הוא דבר מרפא, שמחויבות לצדק חברתי היא הטיפול האמיתי. שאמפתיה, שותפות, ראיית האחר והקשבה הם כלים מקצועיים לא פחות מפותחן הצינורות של אבא שלי (אינסטלטור). שגם הם יכולים לבנות.

הזעם המשתולל והאהבה הזאת חיים ביחד. הם גם, לדעתי, די קשורים. האהבה שלי למקצוע, לקולגות שלי, מולידה במובנים רבים את הזעם. התסכול.

השבוע חזרתי רשמית לעבודה אחרי 187 ימים במילואים. חלק ממני שמח על המפגש. לחזור לנורמליות, לחברות שלי, לדיונים מהותיים על המקצוע ועל המטופלים שלנו. חלק אחר נשמע כמו אסי ישראלוף עושה את איציק קוברה, פולט יריקה ומסנן – חרא על החיים שלי.

'כן, שמרית, הייתי במלחמה. ובשדרות. זה אכן מאוד לא פשוט. תודה על התגלית. אה, לדבר אתך אם אני צריך משהו? ובכן יש לי משכנתא של 450 אלף שקל, לשלוח לך דרישת תשלום? גם השכמות שלי תפוסות רצח, אם כבר מדברים. וואו, לדעתך גם לילדים היה לא פשוט. איך לא חשבתי על זה. ולאישתי'.

חברה אמרה לי שאלו צרות של עשירים. היא עובדת כמפתחת תוכנה באיזו חברה ואצלה, ככה היא אומרת, אף אחד לא יחלום להביע איזשהו עניין במישהו אחר. פשוט לא אכפת להם. עכשיו דמייני, אמרתי לה, שמישהו היה מצמיד להם אקדח ואומר להם שהם חייבים להביע עניין. זה לא היה הופך הכל לגרוע יותר?

השאלות הללו, ההערות, ההכרזות, מטריפות לי את המוח בדיוק בגלל זה: לא באמת אכפת לך, שמרית. זה גם באמת בסדר שלא אכפת לך. לא התראינו חצי שנה וגם לפני זה לא ממש היינו בסטיז שיושבים על הברזלים ומגלגלים אחד את הריזלות של השנייה.

בשנה א' בתואר הראשון קראתי מאמר שמנסה לכמת אמפתיה. להסביר איך להביע אותה. הנהנו כשמדברים אתכם, הוא אומר. חזרו אחרי מה ששמעתם, שאלו שאלות הבהרה, תנו תוקף. אני לא דוקטור לפרופסורה ויש רבות וטובת ממני שחושבות אחרת, אבל הנה דעתי:

זה זיון מוח.

הרגעים הקרובים ביותר, שביטאו את הקשר העמוק ביותר שהרגשתי מימיי, היו לעיתים ללא מילים. כשנעה בת הגרעין שלי באה בשבעה של אחי ועזרה לי לסדר את החדר. כשבר מבורך ישב איתי על קולה אחרי שאכלתי מכות רצח בשכונה. אי אפשר לזייף קשר, להנדס חיבור אנושי, לתזמר אינטימיות. אפשר ללמוד על עצמנו, להתאמן בחיפוש נקודות החיבור, להיות מחוייבים למצוא אותן.

אבל זה מסובך וקשה ולכן האלטנרטיבה היא לנסות לייצר סדר פעולות ברור: מבט חומל, הנהון, מושגים עקומים כמו 'שיקוף' (את לא מראה, גברת, את בנאדם שמפשל וטועה ומפספס ולא מבין ומדבר לעיתים פשוט מהטראומה שקיבל מיוספה הגננת. כן, גם אם את הולכת להדרכה). וכשזה קורה? חרבו דרבו על הראש שלי היום.

אני כותב בכובע כפול. קודם כל כי זה יומן המילואים שלי, וביומן שלי אני אתלונן כמה שאני פאקינג רוצה. אגב, אם תחשבו על זה, אין מילה טובה בעברית ל'פאק'. פאק מילה יפהפיה כי חוץ מהפעולה המינית ('דפק') יש לה הקשר חברתי ברור בקרב חברינו האמריקאים: להיות גס. לשבור את הכלים. לנו אין מילה כזאת שמסמלת 'אני עכשיו רוצה לזעזע'. אולי זין. אז בואו נאמר שאתלונן כמה שבזין שלי? חצי קלאצ'. אבל זה מה יש.

והנה תלונתי: כל השאלות הללו, ההכרזות, ה'זה בטח לא פשוט', לא באות לדאוג לי. הן באות לדאוג לכן. לשרת את הדימוי העצמי שלכם ושלכן כמוסריים, כערכיים. אתם לא מתכוונים 'לעזור' לי. 'לתמוך' בי. אתם רוצים פשוט להמשיך ביומכם. ולי אין בעיה שתמשיכו אותו. אז למה, בשם כל השדים הרוחות והחלומות של סנופקין על השואה, אנחנו חייבים לעשות את הריקוד הבלתי נסבל הזה? לעמוד זה מול זה עשר דקות ולהעמיד פנים שמעניין אתכם מה עברתי, להעמיד פנים שאני משתף. בואו נסכם שאסתובב עם פתקי ממו, וכל מי שרוצה יקבל ממני פתק חתום בכתב יד: 'נושא פתק זה הנו אדם אמפתי וחביב ביותר תודה רבה בברכה אני' ושחררו אותי מהחרא הזה.

אבל אני לא חושב שזה רק הסיפור שלי, דורון המילואמיניק. יש פה ביטוי של איך נראה טיפול. איך נראית עבודה סוציאלית.

רטוריקה שווה משהו כשהיא מייצגת מהות. אפשר לדבר עד מחר על מודעות לעוני ועל היעדר שיפוטיות (לא שאני מבין מה זה בכלל אומר, אישית אני שופט את כולם כולל ההזויים שמעדיפים קולה זירו על דיאט קולה. קוראים לזה להיות אנושי).

אבל המטופלות והמטופלים ומי שפונים אלינו יודעים לזהות זייני שכל. יודעים לזהות התנשאות שמחוברתת כ'אמפתיה'.

כשמערבבים בתוך סיר צביעות, התנשאות וצבעי מאכל בצבע אמפתיה – מקבלים גזלייטינג. כן, גזלייטינג. ככה זה מרגיש לחזור ממלחמה ולנהל שוב ושוב את אותה השיחה ולדעת, פשוט לדעת, שלצד השני לא אכפת ולהרגיש איך עוברים איתך על הפרוטוקל הנדרש אבל אי אפשר להגיד את זה. אז הנה, אני אומר.

אני רוצה רגע לסייג את עצמי, כי במילים שאני כותב יש פוטנציאל להכאיב למי שהכי לא מגיע לו. העולם מלא באנשים שעומדים מול אדם שעבר משהו קשה ורק רוצים, באמת רוצים, לעשות לו טוב, אבל לא יודעים איך. רובנו היינו במקום כזה. אני הייתי במקום כזה.

לא על זה אני מדבר.

אני מדבר דווקא על אלו ששולטות ושולטים במילים. אלה שבשבילם כל הסיטואציה הזאת, הכאב שלי או של מי שעומד מולם, הוא רק במה, ואני רק ניצב בהצגה שכל מטרתה היא להוציא אותם 'טוב'. האינטראקציה איתם תמיד התישה אותי. אחרי שבעה באוקטובר, נעלמו לי כנראה גם מעט העכבות שעוד היו.

לסיום, הצעה קונקרטית ומקצועית: בואו נתחיל עם האמת. בעולם יש מספיק שקרים. הימח"ים הללו מלאים. בואו ננסה משהו אחר.

אם לא באמת אכפת לכם זה בסדר. רוצים להגיד לי בוקר טוב ולהמשיך בחייכם? פשוט פתחו את הפה, אמרו בוקר טוב, סגרו את הפה, והמשיכו בחייכם. הכל באמת בסדר.

יומן מילואים פרק אחרון (בינתיים): למה אני שונא עובדות סוציאלית , ליברל, דורון שבתאי , 15.04.2024.


רשויות הרווחה שרפו למוות 2 ילדים אוטיסטים בהוסטל

14.04.2024 - רשויות הרווחה שרפו למוות 2 ילדים אוטיסטים בהוסטל של עמותת ״עלי שיח״ בפסגת זאב
להלן עדות של אבא (בני טוקר חשבון טיקטוק benytoker1 ) לילד אוטיסט המכיר מקרוב את דרכי הרמיה של עובדות סוציאליות ממשרד הרווחה : 
״האם ידעתם? .. שני ילדים אוטיסט בהוסטל של עלי שיח ( משרד הרווחה) נשרפו למוות ועוד ילד נפצע קשה, ... אם אתם שלאלי אותי אם האמת צמא לאור על הפקרת ילדינו האוטיסטים במדינת ישראל? התשובה היא לא. כי מי שעומד מאחורי ילדים אוטיסטים הם שירותי הרווחה הכושלים של מדינת ישראל, עובדות סוציאליות, שבלי שום בושה משקרות ומרמות את המערכת. לכן התוצאה הין, שני ילדים שרופים למוות, ועוד ילד שרוף כמעט למוות. אלה הם שירותי הרווחה של מדינת ישראל שהפקירו את הילדים האוטיסטים בירושלים וכנראה גם בכל מדינת ישראל״.




משרד הרווחה - דרכי רמיה לסחר בילדים

משרד הרווחה - דרכי רמיה לסחר בילדים