אקים אפוטרופסות אינו מעביר כספי חסויה לאפוטרופוסית שמונתה ע"י בית המשפט

אקים אפוטרופסות אינו מעביר כספי חסויה לאפוטרופוסית שמונתה ע"י בית המשפט
מאי 2017 - אקים אפוטרופסות החליט שאינו מכבד צו בית משפט ואינו מעביר כספי החסויה לאפוטרופוסית החדשה שמינה בית המשפט. להלן מכתב ששלח עו"ד יוסי נקר לעובד הסוציאלי יזהר דמארי מנכ"ל אקים אפוטרופסות. הלקוחה פנתה לבנק עם צו בית המשפט וזה העביר מידית כספי החסויה לאפוטרופוסית החדשה שמונתה ע"י בית המשפט.

מתוך סטטוס פייסבוק עו"ד יוסי נקר

באקי"ם לאפוטרופסות חושבים שכספי חסויים זה הכסף הפרטי שלהם. מסרבים להעביר את הכסף לאפוטרופסית החדשה במקום אקים, לאחר שבית המשפט דחה את התנגדות אקים לאפוטרופסית החדשה. רצו להמשיך לא לעשות הרבה לטובת החסויה.
מתוך מכתב שכתבתי הבוקר


לכבוד
מר יזהר דמארי
אקי"ים לאפוטרופסות
תל אביב באמצעות פקס 03-6445066

א.נ.
הנדון: כספי החסויה XXXXX ת.ז. 0000000
1. שולחתי, ____, היא האופטרופוס החוקי על החסויה החל מיום 8.5.17.
2. שולחתי פנתה אליך טלפונית כדי לבצע העברה מסודרת של החשבונות של החסויה וכדי לקבל מידע על מקורות ההכנסה של החסויה וכל הקשור למצבה הכלכלי כנדרש.
3. משום מה, סירבת לפגישה והודעת לה שתעביר לה העתק של דו"ח הסיכום שתכין, מתישהו בעתיד, לאופוטרופוס הכללי.
4. כמו כן הודעת לשולחתי כי הנך מתכוון להשאיר אצלך את כל כספה של החסויה להבטחת תביעה שהנך עומד להגיש עבור כסף המגיע לך כביכול מתוך כספה של החסויה.
5. הנני להודיעך כי התנהלותך הינה בלתי חוקית בעליל. אין לך שום זכות להחזיק בכסף שאינו שלך.
6. אם בית משפט יורה לשלם לך כסף כלשהו, הרי שתקבל את זה בצורה מסודרת, אין שום סיבה להחזיק את כל כספה של החסויה, שאותם ודאי לא תקבל בשום מקרה, כדמי ערובה לתביעה הזויה כזו או אחרת.
7. על כן הנך נדרש, מיד עם קבלת הודעה זו, להעביר את כל כספי החסויה לחשבון הבנק שלה שמספרו _____ בבנק מזרחי טפחות סניף ___.
8. לא יעלה על הדעת כי גוף שממונה לנהל כספי חסרי ישע, בהיותו כביכול בעל מוניטין לדאגה לסובלים מפיגור שכלי, יתנהל בכוחניות כזו.

בברכה,

יוסי נקר, עו"ד

מאי 2017 - סטטוס פייסבוק יוסי נקר - אקים אפוטרופסות אינו מעביר כספי חסויה לאפוטרופוסית שמונתה ע"י בית המשפט
מאי 2017 - סטטוס פייסבוק יוסי נקר - אקים אפוטרופסות אינו מעביר כספי חסויה לאפוטרופוסית שמונתה ע"י בית המשפט


יזהר דמארי מנכ"ל אקים לאפוטרופסות מבזה החלטת בית משפט - מתוך התכנית סדר יום ברשת ב עם ענת דוידוב




השקט שנשאר - סיפור מחטף אימוץ ללא ידיעת האב

השקט שנשאר , נעמה לנסקי , 18.05.2017 , ישראל היום

לצפיה / הורדת הכתבה בפורמט pdf הקלק כאן

כשאהרון ואיריס אימצו את ע' בן החודש, אחרי 18 שנים של ניסיונות להרות והמתנה לאימוץ, לא היה גבול לאושרם • אבל אז האב הביולוגי דרש לגדלו וחייהם הפכו לרכבת הרים שבסופה קבע בית המשפט העליון כי הילד יוחזר לאביו • לפני שבועיים נפרדו מע' הקטן, והבית שוב ריק
איור: רות גוילי
איור: רות גוילי
בחודש שעבר בא אל סופו אחד המאבקים העצובים והכואבים ביותר שהובאו להכרעתו של בית המשפט העליון. מאבק שעליו העיד השופט הוותיק אליקים רובינשטיין בפסק דינו כי "לא היה כמותו שהדיר שינה מעיניי", ובו "אין הכרעה טובה. יש הכרעה שהיא בגדר 'הקטנה שבשתי רעות'".

מהצד האחד - בחור צעיר בן 19, שנדהם לגלות לפני שנה שנולד לו ילד ושהוא נמסר לאימוץ ללא ידיעתו על ידי האם הביולוגית, חברתו לשעבר. מהצד האחר - זוג נשוי וחשוך ילדים, שאימץ את הילד כדין, לאחר 18 שנים של ניסיונות כושלים להרות והמתנה של תשע שנים לאימוץ. ובתווך, מערכת רווחה שכשלה בניהול התקין של הליך האימוץ. ובעיקר תינוק אחד, יפה תואר ומתוק, שניצב בלב המאבק וזכה לכינוי "תינוק המריבה".

לפני שבועיים, בתום מאבק משפטי רב־תהפוכות, הועבר התינוק באופן סופי לחזקתו של אביו הביולוגי, שלא פגש אותו מעולם. מאחור נותרו שבורי לב הוריו המאמצים, שגידלו אותו מגיל חודש, ומתראיינים כאן לראשונה.

"נקלענו לסיטואציה נוראית ואכזרית, ואנחנו משלמים מחיר כבד על לא עוול בכפנו", אומר האב המאמץ, אהרון (43). "האובדן שאני חש הוא של שכוֹל. ככה אני מרגיש. סמכנו על משרד הרווחה ועל בית המשפט שאישרו את הליך האימוץ, עמדנו בכל מה שביקשו מאיתנו, עטפנו את הילד באהבה ובחום וגידלנו אותו למופת. ולמרות זאת, הנה אנחנו יושבים כאן איתך, והילד איננו".

אני מבקרת את אהרון ואיריס (שמותיהם של ההורים בכתבה בדויים, מכוח החוק) בביתם שלושה ימים לאחר שהתינוק, ע', נלקח מהם. בפגישותינו הקודמות הוא היה איתנו, מילא את הבית בהמולת חיים. צעצועים היו פזורים בכל עבר, והתקשינו להשלים משפט בלי שאחד מאיתנו יידרש לשמור שע' לא ימעד במהלך מסעותיו האינסופיים ברחבי הסלון.

עכשיו הבית שקט מאוד. שקט מדי. הצעצועים נארזו בשקיות גדולות ואוחסנו בארון. כך גם העגלה, הנדנדה וכיסא האוכל. את מיטת התינוק ואת הבימבה של מיקי מאוס, כמו גם המוצצים, החיתולים ושני סמרטוטי בד שהפעוט מיעט להניח מידיו, מסרו לאב הביולוגי. "אולי ככה יהיה לע' קל יותר", אומרת איריס (44) בעצב.

הם אנשים שקטים מאוד, מופנמים. לאורך כל הדרך שמרו על שתיקה, נמנעים מהצתת מלחמה פומבית בינם לבין משפחתו הביולוגית של התינוק. התנהלות הכוללת מאבקים ובתי משפט זרה להם.

בפברואר 2016 התבשרו בשיחת טלפון קצרה שהם עומדים לקבל תינוק לאימוץ. "אני חושבת שזאת היתה השיחה הכי משמחת שאי פעם היתה לי בחיים", מספרת איריס. "העובדת הסוציאלית אמרה לי: 'יש תינוק', ואני התפוצצתי מאושר.

"הנחנו שתורנו לקבל תינוק מתקרב, כי כמה שבועות לפני השיחה סיימנו את קורס ההכנה שעוברים הורים שמיועדים לאמץ. קורס של שמונה מפגשים, מטעם משרד הרווחה. שעתיים, פעם בשבוע, עם זוגות נוספים כמונו, שבו מלמדים איך לגדל את הילד, מה הפרוצדורה בקבלה שלו, איך מתנהל ההליך.

"חיכיתי שאהרון יחזור הביתה מהעבודה כדי לבשר לו את הבשורה בארבע עיניים ולא בטלפון. והוא התרגש עד דמעות. למחרת נפגשנו עם העובדת הסוציאלית בשירות למען הילד, והיא סיפרה לנו את סיפור הרקע והראתה לנו תמונות של ע', שהיה בן שלושה שבועות.

"היא אמרה שהאמא צעירה מאוד, לפני שירות בצה"ל, וחתמה מרצונה על הסכמה לאימוץ. ציינו בפנינו שהיא לא סיפרה לאבא על התינוק, וגם לא הסכימה בשום פנים ואופן למסור את זהותו לגורמי הרווחה. רק במאמץ רב הם הצליחו לשכנע אותה לרשום את הפרטים שלו במעטפה סגורה, שאסור לפתוח בשום אופן, רק אם חלילה יהיה מצב חירום, כמו מצב רפואי, או צורך בתרומה. את המעטפה הילד בלבד יוכל לפתוח בגיל 18.

"העובדת הסוציאלית אמרה לנו שלמרות שהאבא לא יודע, המדינה החליטה שהתינוק הוא בר אימוץ ואין סיבה לדאגה. היא נתנה לנו זמן קצר להתייעץ בינינו, אבל מבחינתנו לא היה שום ספק. הסתכלנו בתמונות וראינו את הבן שלנו".

שרית גילתה שהיא בהריון בסוף החודש השביעי, כשהיא בת 18. פחות משנה לפני כן נפטר אביה ממחלה. היא היתה בנתק מוחלט מיואב, אביו של התינוק. גם אביו נפטר באותה תקופה, והאבל שחוו השניים היה אחד הגורמים לפרידתם, לאחר פחות משנה של זוגיות.

אמה של שרית היתה זאת שחשדה שבתה בהריון, לאחר שהבחינה בשינויים במבנה גופה. מיד עם גילוי ההריון פנתה שרית לבצע הפלה, אך כשהבינה שהדבר לא אפשרי בשלב מתקדם כל כך, ביקשה למסור את התינוק לאימוץ.

"היא היתה מבולבלת ובהלם, והרגישה שאין לה אופציות למעט לידה ומסירת התינוק", סיפרה חברה קרובה בראיון ל"שישבת" לפני כחצי שנה. "היא באה ממשפחה שמרנית ונטולת אמצעים, היתה לפני גיוס לצה"ל ואיבדה את אבא שלה, שהיה המממן העיקרי של המשפחה. היא הרגישה שלהפוך לאם בלי להיות נשואה, בגילה הצעיר, זה לא דבר שהיה מתקבל בקלות ובטבעיות.

"גורמי הרווחה לא הסבירו לה מספיק על התהליך של מסירת הילד לאימוץ ולא ניסו לפרוס בפניה אפשרויות אחרות, פחות קיצוניות, כמו אומנה. שרית לא היתה מוכנה להגיד מי האבא, כי הם לא היו בקשר הרבה זמן, והיא לא היתה בטוחה איך יקבל את הבשורה. היא ידעה שהוא קיבל קשה את מות אביו ולא רצתה להוסיף על הקושי שלו".

יום לאחר שנולד, חתמה שרית על הסכמתה לאימוץ בנה. "היא סיפרה לי שכאשר ישבה מול עורכת הדין וחתמה, לא הפסיקה לבכות", אומרת חברתה. בהמלצת העובדות הסוציאליות עזבה שרית את בית החולים, כדי שלא להיקשר לילד באופן שיקשה את הפרידה. בגיל חמישה ימים הועבר ע' למעון לתינוקות במרכז הארץ. שרית, שביקשה להיפרד ממנו, הורשתה לבקרו במעון למשך שעה.

"שלושה ימים אחרי הפגישה שלנו עם העובדת הסוציאלית נסענו למעון כדי לפגוש את ע'", נזכרת איריס בחיוך עצוב. "לקראת ההגעה שלנו העירו אותו מהשינה. מסכן קטן. הוא היה ישנוני ולא הבין מה רוצים ממנו. היינו איתו שעה, ואז התבקשנו לעזוב.

"למחרת הגענו שוב, לזמן ארוך יותר. החלפתי לו חיתול, האכלנו אותו בבקבוק ויצאנו איתו לטיול בחוץ, עם העגלה. אהרון אמר לי בצחוק, 'בואי ניקח אותו כבר עכשיו'. כל כך שמחנו ונהנינו, שהיו צריכים לצלצל אלינו כדי להזכיר לנו שהגיע הזמן להחזיר אותו.

"בביקור הבא איפשרו לנו לקחת אותו איתנו הביתה. המשפחה שלי אמרה לי, 'חכי קצת, קחי זמן להתארגן. לקנות עריסה, עגלה, סלקל'. ואני אמרתי לכולם, 'אני לא מחכה יום אחד מיותר. אני לא משאירה אותו נטוש לבדו במעון, כשהוא יכול להיות איתנו בבית'.

"שבוע אחרי ההודעה הראשונה, לקחנו אותו. נסענו איתו לבד, רק הוא ואנחנו. נסיעה מאוד מרגשת.

"הדבר הראשון שעשינו איתו היה טיול בשכונה. כל מי שעבר לידנו הציץ בעגלה, שאל שאלות. הלכנו איתו לגינת המשחקים ליד הבית, שעד אז היתה מקום שלא העזתי לעבור לידו, כי תמיד הוא מלא באימהות וילדים.

"סוף־סוף גם לי היה תינוק בעגלה, כמו לכל הנשים בגילי. חיכיתי לזה בכיליון עיניים. כל החיים חלמתי להיות אמא, מאז ומעולם. ממש ככה. כשהייתי נערה טיפלתי בתינוקות ובילדים קטנים. היה ברור לי תמיד שזה מה שאני רוצה, שיהיו לי ילדים.

"אחרי הטיול הגיעה האמבטיה הראשונה. הוא כל כך נהנה, לא רצה לצאת מהמים".

אהרון: "מיד למדתי איך לרחוץ אותו, להחליף לו חיתול, להאכיל אותו. לא הייתי מוכן לוותר על אף תפקיד. ולא היה אכפת לנו שהוא ער בלילות וישן בימים והופך לנו את הבית ואת החיים. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, ושמחנו על כל רגע איתו. חלמנו שנים על הרגעים האלה.

"בהמשך באה עובדת סוציאלית למספר ביקורים, לראות איך אנחנו מסתדרים, וזהו. התחלנו את החיים שלנו יחד, כמשפחה".
"בימים האחרונים שלנו עם ע', הוא לא היה שקט. הוא הרגיש שמשהו משתנה". צילום המחשה // צילום: GettyImages
"בימים האחרונים שלנו עם ע', הוא לא היה שקט. הוא הרגיש שמשהו משתנה". צילום המחשה // צילום: GettyImages

אהרון ואיריס הכירו אחרי השירות הצבאי ונישאו לפני כ־20 שנה. זמן קצר לאחר מכן החלו בניסיונות להביא ילד, ללא הצלחה. "בשלב מסוים התחלנו לעבור הרבה טיפולים מסוגים שונים, שלא הצליחו, והיו מאוד קשים, פיזית ונפשית", מספרת איריס. "עשינו כל מה שאפשר. כשהבנו שאין סיכוי, פנינו לאימוץ.

"עברנו מבדקים שונים בשירות למען הילד, שיחות עם פסיכולוגית ועם עובדת סוציאלית, בדיקות רפואיות. ואז חיכינו. חיכינו הרבה מאוד זמן, זה היה לא פשוט. רוב השנים היינו חברים בכמה קבוצות תמיכה, עם זוגות כמונו, שלא מצליחים להביא ילדים. נפגשים לשיחות תמיכה ועידוד, כדי לשמור על התקווה, שהרבה פעמים את כמעט מאבדת אותה. וגם אירועים ופעילויות שממלאים את החיים בתוכן ועוזרים להתמודד עם המצב שלנו.

"כאישה בלי ילד את מרגישה חסרת חשיבות. יש בך פגם וחסר, ששום דבר בעולם לא יכול למלא, ועצב שאין לו סוף. כשראיתי במקום העבודה שלי אימהות עם עגלת תינוק, הייתי מיד פורצת בבכי ובורחת. לא הייתי מסוגלת לראות עגלה של תינוק, שלא לדבר על תינוקות.

"הדירות שבהן גרנו לאורך השנים היו איכשהו סמוכות לגני ילדים או לגני שעשועים. הייתי רואה מהחלון ילדים קטנים, והבטן היתה מתהפכת לי. מתרחקת מהחלון וממשיכה לשמוע את הקולות שלהם. צחוק, בכי, משחק. קולות מתוקים, שחלמתי שימלאו לנו את הבית".


"את המחסור בילד מרגישים כל הזמן", מוסיף אהרון. "בערב שבת, כשאנחנו לבד בין ארבעה קירות. בבקרים, כשרואים אבות ואימהות מביאים ילדים לגן או לבית הספר. בחגים, בבית כנסת, בגינה הציבורית. כל הזמן המציאות הזאת מול העיניים שלך. לכולם יש ילדים ורק לך לא. ואתה שואל, למה? למה להם יש ילדים ולנו אין? למה לנו זה לא קורה?"

כשקיבלו את ע', הם שינו אות אחת בשם שהעניקה לו אמו, שם שדומה מאוד הן לשמה והן לשמו של האב הביולוגי. העובדת הסוציאלית העבירה להם דיסק המתעד את ברית המילה שעבר בבית החולים ושקית בגדים, שהאם הצעירה השאירה עבורו. איריס ואהרון הלבישו את ע' בבגדים האלה כמה שיותר, מתוך הבנה שזה רצונה של האם.

כשנפגשנו לראשונה ע' לבש מכנסיים מאמו הביולוגית. "רוב הגרביים כבר קטנים עליו, וגם החולצה התואמת", אמרה לי איריס. "את הכובע הוא לא מסכים לחבוש, כי הוא לא אוהב כובעים".

"בבת אחת החיים שלנו הפכו מוארים", אומר אהרון. "ויהי אור. ממש ככה. איריס היתה בחופשת לידה, ואני הייתי איתה ועם ע' בכל דקה פנויה. רק אנחנו טיפלנו בו. לא מטפלות ולא בייביסיטר".

אמו של אהרון, שושנה, מספרת שיום לאחר שע' נמסר לידיהם, "היתה אליהם עלייה לרגל. יום שישי בצהריים, כל החברים וכל המשפחה מרחבי הארץ מילאו את הבית, שמחו בשמחתם והרעיפו עליהם מתנות. אמא של איריס, שנפטרה כמה חודשים לאחר מכן, היתה כל כך מאושרת. סוף־סוף היא זכתה לראות אותה עם תינוק, אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיונות ואכזבות.

"הסתכלתי על איריס וראיתי אישה אחרת, שמחה ומאושרת. שנים היא לא חייכה כמו אחרי שהם קיבלו את ע'. שניהם היו כבויים כל השנים. כולם סביבם הביאו ילדים, ורק להם אין. כל השכונה שלהם מלאה במשפחות. לכולם בבניין יש תינוקות וילדים, ורק להם לא. הם היו אחרים, בולטים בשונות שלהם".

איריס ניגשת אל כוננית הספרים ושולפת ממנה אלבום תמונות עבה, שעל כריכתו מתנוסס הכיתוב "אלבום אימוץ אל הלב, תרתי משמע. התינוק הכי מתוק ומקסים שנברא". כל אחת מהתמונות בפנים מלוּוה בהסבר. "אבא ואמא לוקחים את ע' מבית התינוקות", "ע' ואבא'לה יחד בבית, לילה ראשון", "אמא קונה חליפה ראשונה לע'", "המתוק מדבר עם בומבה בומבה" (בובת פרווה רכה).

אהרון מספר שהסייג היחיד שצוין בפניהם לקראת האימוץ הוא שבתוך 60 יום, לאמא הביולוגית מותר לחזור בה. "העובדות הסוציאליות הבהירו לנו שגם כשהאמא לא חושפת את פרטי האבא, החוק מאפשר למסור תינוק לאימוץ, ושבמקרה הזה ניתן לכך גם אישור של בית המשפט. לא קיבלנו שום מסר שמשהו יכול להשתבש ושנמצא את עצמנו במצב איום שכזה.

"ובכל זאת, אני לא הייתי שקט מהרגע הראשון. היתה לי תחושה שמשהו לא תקין, הדברים לא הסתדרו לי בראש. אמרתי לעובדות הסוציאליות שצריך לבדוק מי האבא. שיעשו מאמץ לאתר אותו. לא נראה לי סביר שתינוק יימסר לאימוץ בלי שהאבא הביולוגי שלו מיודע, מאשר וחותם על הסכמה".

איריס: "60 הימים חלפו, והכל היה נהדר ושמח. אחרי כמעט ארבעה חודשים מיום האימוץ קיבלתי פתאום שיחת טלפון מהעובדת הסוציאלית של הרווחה. היא אמרה שהתעוררה בעיה וזימנה אותנו להגיע בהקדם למשרדים שלהם. שם הסבירו לנו שהאבא מבקש את הבן שלו בחזרה.

"הרגשתי שברווחה מאוד מופתעים מההתפתחות הזאת. הרבה מקרי אימוץ הם כאלה שבהם האב לא ידוע, או שהאמא לא מוכנה למסור את זהותו. נאמר לנו שמצב כמו זה שנוצר איתנו הוא נדיר מאוד. רוב האבות לא מגלים שיש להם ילד, ואלה שכן מגלים, לא מעוניינים בגידול שלו".

אהרון: "ברגע שאמרו שיש בעיה, ועוד לפני שנפגשו איתנו, היה ברור לי שהאבא גילה שיש לו בן ורוצה אותו. ממש היה ברור לי. מה שחששתי ממנו קרה. אני מצטער שלא התעקשתי מולם יותר קודם, שיבררו בכל דרך מי האבא. נתנו לנו תחושה שאין מה לדאוג, ושאחרי כל כך הרבה שנים של המתנה כדאי לנו להסכים לאימוץ בלי לשאול יותר מדי שאלות, כי אם לא ניקח, הרבה זוגות אחרים שמחכים בתור ישמחו להתחלף איתנו".

איריס: "אני, בניגוד לאהרון, פחות דאגתי. חוץ מזה שהרגיעו אותנו. לא גרמו לנו לחשוב שעלולה להתעורר בעיה, והתהליך קיבל כל אישור אפשרי, מכל הגורמים. ומעל לכל, כל כך רציתי תינוק, שהראש והלב שלי לא היו עסוקים בדברים האלה".

הלן, אחותו הגדולה של האב הביולוגי יואב, היא שגילתה את דבר לידתו של התינוק. "קיבלתי הודעה מחבר של אחי, שבה נכתב ששרית ילדה ילד, שהוא של יואב, ושאמא של שרית מגדלת אותו", סיפרה לי הלן בראיון לפני כחצי שנה. "מיד התחלתי לברר אם זה נכון. נכנסתי לפייסבוק של שרית, ולא מצאתי שום ראיה לכך. צילצלתי אליה, דיברנו קצת, וברגע שהעליתי את הנושא, היא סיפרה לי הכל. לא ניסתה להסתיר כלום.

"לא האמנתי למילים שאני שומעת. הרגשתי שהשמיים נופלים עלי. התדהמה שלי מהסיפור היתה כל כך גדולה, שרציתי לראות בעיניים שלי שאין תינוק, שהוא נמסר לאימוץ.

"למחרת כבר הייתי אצלה בבית, עם שתיים מהאחיות שלי. שרית לא היתה בבית (באותה עת כבר שירתה בצה"ל; נ"ל), ואמא שלה צילצלה אליה. הבנו מהן, וגם ראינו במו עינינו, שהתינוק איננו. זאת היתה פגישה מאוד אמוציונלית, מאוד קשה. כולנו בכינו, המון. השבר וההלם היו עצומים, בלתי נתפסים".


"התרופה הכי טובה למצב שלנו היא שנאמץ בהקדם האפשרי". // צילום המחשה: GettyImages
"התרופה הכי טובה למצב שלנו היא שנאמץ בהקדם האפשרי". // צילום המחשה: GettyImages
בנות המשפחה החלו לברר את זכויותיו של יואב, בלי ליידע אותו. הן הבינו שבחלוף 60 יום מההכרזה על התינוק בתור בר אימוץ, ההורים הביולוגיים לא יכולים לחזור בהם. אבל מאחר שיואב לא ידע דבר על ההריון ועל הלידה, נמצא הפתח שאיפשר את היציאה למאבק על ביטול האימוץ.

"אחרי כמה ימים ישבנו איתו בבית, אני ואמא שלי", סיפרה הלן. "הראיתי לו תמונה של התינוק ושאלתי אותו, 'אתה יודע מי זה?' הוא הסתכל ושאל, 'אני?' חייכתי אליו, כי באמת שהתינוק דומה לו, למעט העיניים, שמאוד דומות לעיניים של שרית. אמרתי לו, 'כמעט. היית קרוב'. ואז סיפרתי לו הכל.

"התגובה הראשונה שלו היתה, 'איפה הילד? אני יכול לראות אותו?' סיפרנו לו כל מה שגילינו, והוא החליט שהוא רוצה את הילד. ולא סתם: הוא רוצה לגדל אותו ביחד עם שרית".


שרית ויואב שבו להיות בקשר, ושרית עברה להתגורר בבית משפחתו של יואב. במקביל, החלה המשפחה לפעול לביטול האימוץ ופנתה לעורך דין. בתוך עשרה ימים הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לבטל את האימוץ.

ב־9 באוקטובר 2016 פסקה שופטת בית המשפט לענייני משפחה, עפרה גיא, כי התינוק יועבר לידי הוריו הביולוגיים. זאת, בשל כשלים בהתנהלות גורמי משרד הרווחה שטיפלו בהליך האימוץ, ובעיקר היעדר ניסיונות ממשיים לאתר את אבי התינוק ואי מתן הסברים מספקים לאם על זכויותיו של האב ועל ההשלכות של אי ידיעתו, שעלולות להביא לביטול האימוץ.

השופטת גיא, שהיתה זו שאישרה את הליך האימוץ בראשיתו, ציינה הפעם כי גורמי הרווחה הזדרזו מדי להוציא את הליך האימוץ לפועל. "בשים לב לכך שהרשויות לא עמדו בכל התנאים המקדמיים, לרבות משך הזמן שלא איפשר כלל את איתור האב, אני קובעת שמדובר בפגם היורד לשורשו של ההליך, ויש בו כדי להצדיק את ביטולו", כתבה בהחלטתה.

"זה היה מיד אחרי יום כיפור", משחזרת איריס. "העובדת הסוציאלית התקשרה אלי וביקשה לבוא אלינו הביתה ולדבר איתנו. אני הייתי בעבודה, נכנסתי לבהלה גדולה והתחלתי לבכות. שאלתי אותה, 'את באה לקחת לנו אותו?'

"יצאתי מיד מהעבודה וחיכיתי לה ולאהרון בבית. כשהיא הגיעה, היא הסבירה לנו את משמעות ההחלטה ואמרה שיערערו עליה. אבל הבנו שהקרקע רחוקה מלהיות יציבה, והסיכויים שע' יישאר איתנו הולכים וקטנים.

"מאותו רגע חיינו עם העננה השחורה הזאת מעל הראש. אבל ע' רק קיבל מאיתנו כמויות גדולות יותר של חום ואהבה, מיצינו כל דקה איתו".

"התנחמנו בכך שעד שתתקבל החלטה סופית, הוא יהיה איתנו", אומר אהרון. "הכנו את עצמנו לגרוע מכל, ומצד שני, ניצלנו כל רגע איתו".

אמו של אהרון, שושנה, מספרת כי "איריס ואהרון כל כך חשבו על טובתו של ע', שהם אמרו כבר בשלבים מוקדמים שיהיו מוכנים לאימוץ פתוח. כלומר, שלאבא הביולוגי ובני משפחתו תהיה אצלם דלת פתוחה. האבא יהפוך להיות חלק מהמשפחה, יוכל לבקר את הילד, לקחת אותו לגינה, לשחק איתו - מתי שרק ירצה.


"מדובר בבחור צעיר בן 19. הוא בוודאי ירצה בעתיד להקים לו משפחה ולהביא ילדים לעולם, ולא בטוח שאשתו תרצה לגדל ילד מהרפתקה שהיתה לו בגיל צעיר. ואם היא לא תרצה, מה הוא יעשה?"

• • •


משרד הרווחה והאפוטרופסית לדין, שמונתה לתינוק מטעם האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, מיהרו לערער על החלטת בית המשפט למשפחה. ב־21 בנובמבר הפכו שלושה שופטי בית המשפט המחוזי בבאר שבע את הפסיקה וקבעו, בדעת רוב, שיש להשאיר את התינוק בידי הוריו המאמצים. בפסק הדין נכתב כי הרווחה פעלה כשורה מול האם הביולוגית, שסירבה למסור את זהות האב כחלק מרצונה להסתיר את ההריון והלידה ממשפחתה ומסביבתה. "פנייה של גורמי הרווחה לצדדים שלישיים", קבעו השופטים, "היתה פוגעת בפרטיותה של האם ובזכותה לאוטונומיה".


כצפוי, מיהרו שרית ויואב לערער על ההחלטה לבית המשפט העליון. זמן קצר לפני הדיון בבקשת הערעור, הגישה שרית, האם הביולוגית, תצהיר שבו הודיעה כי היא פורשת מהמאבק. בתצהיר הבהירה שהיא "תומכת מן הצד בעתירתו של האב ומביעה תקווה כי כשיימסר הפעוט לאביו, היא תוכל לקחת חלק בחיי בנה, בין אם תחיה עם האב הביולוגי ובין אם לא".


לפני שלושה חודשים הפך הרכב מורחב של שופטי העליון את החלטת שופטי המחוזי. בדעת רוב של ארבעה שופטים - אסתר חיות, חנן מלצר, יורם דנציגר וניל הנדל, מול דעת המיעוט של ראש ההרכב, המשנה לנשיאת העליון אליקים רובינשטיין - נקבע שהאימוץ יבוטל וע' יועבר לחזקת אביו הביולוגי.


שופטי העליון מתחו ביקורת קשה על התנהלות משרד הרווחה בפרשה. "גורמי הרווחה לא נקטו פעולות מספקות לזיהוי ולאיתור אביו של הקטין, ולכן מלכתחילה לא התקיימה עילת האימוץ שלפיה 'אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למוצאו או לברר דעתו'". חלק מהשופטים ביקרו גם את התנהלות בית המשפט לענייני משפחה וקבעו כי "נפלו פגמים דיוניים ומהותיים" באישור הכרזת האימוץ.


משרד הרווחה, שיוצג על ידי לשכת היועץ המשפטי לממשלה, התקשה להשלים עם הפסיקה. משמעותה היתה הקשחה משמעותית בהליכי האימוץ, מאחר שבכל שנה נמסרים כ־50 תינוקות לאימוץ מבלי שזהות האב ידועה. גורמי הרווחה חוששים כי התעקשות מצידם על בירור זהות האב עלולה להרתיע צעירות מלפנות אליהם, ואפילו לגרום להן לנטוש תינוקות, במקום למסור אותם לאימוץ באופן מסודר. בנוסף, גם זוגות המיועדים לאמץ עלולים להירתע מכך בעתיד אם זהות האב לא תהיה ידועה.

בניסיון אחרון להוכיח שפעל כשורה, הגיש משרד הרווחה בקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון. גם האפוטרופסיות לדין, עורכות הדין לידיה רבינוביץ' ומאיה חונגר, הצטרפו לבקשה לדיון נוסף, בניסיון לעכב הכרעה סופית עד שגורמי מקצוע יבחנו באיזו מהמשפחות תובטח טובתו של התינוק.

ב־3 באפריל קבעה נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, שאין עילה לקיים דיון נוסף, ובכך חתמה את הפרשה הכאובה. על הכרעתה הוטל צו איסור פרסום עד שע' ייקלט בבית משפחתו של יואב. בשבוע שעבר הוסר צו האיסור.

איריס ואהרון לא השמיעו את קולם בבית המשפט. בשני דיונים בלבד דיבר בשמם עורך דינם, מרדכי דוידוביץ'. "לא הוגן שהורים מאמצים אינם צד להליך", אומר דוידוביץ'. "אני סבור כי יש לתקן את חוק האימוץ, כך שאם הורים מאמצים מגדלים את הילד לאורך זמן ממושך, יהיו גם הם צד להליך. כי בסופו של יום, הם עלולים לשלם את המחיר, בדיוק כפי שקרה במקרה הזה, לדאבוני.

עו"ד מרדכי דוידוביץ'. "לתקן את חוק האימוץ" // צילום: יהושע יוסף
עו"ד מרדכי דוידוביץ'. "לתקן את חוק האימוץ" // צילום: יהושע יוסף
"לכל אורכה של הפרשה, שהיתה כל כך גורלית לחייהם, הם היו חסרי שליטה וקול. טילטלו את עולמם ופצעו את נפשם, מבלי שהם חטאו בדבר. הם עמדו בכל הבדיקות שנדרשו מהם, המתינו לאימוץ תקופה חריגה באורכה, עשו כל מה שהורו להם, סמכו על בית המשפט שהכריז על הילד כבר אימוץ, ורק בגלל טעויות מיותרות, פזיזוּת וחוסר אחריות של כל הגורמים המעורבים, התרחשה הטרגדיה הזאת בחייהם.

"שבתי וביקשתי מבתי המשפט שיורו לערוך תסקירים שיבחנו את טובת הילד ואת המסוגלות ההורית של ההורים הביולוגיים, במיוחד כיוון שמדובר בגורלו של תינוק שגדל כבר תקופה ממושכת בבית ההורים המאמצים, וההורים הביולוגיים טעונים בדיקה.

"בשנת 2005, כשנידונה הפרשה הקודמת של תינוק המריבה, קיבל בית המשפט העליון את חוות הדעת של המומחים, שטלטול של פעוט בן פחות משנתיים יגרום לו נזק ודאי ויהפוך אותו באופן מידי לילד בסיכון. לכן נדרשת מההורים הביולוגיים שמבקשים לקבל אותו בחזרה מסוגלות הורית מיטבית. לא מספיקה מסוגלות הורית בסיסית. על אחת כמה וכמה, מסוגלות מיטבית היא חיונית כשמדובר בהורה יחיד וכל כך צעיר. בפרשת תינוק המריבה הקודמת, נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרון ברק, החליט להשאיר את הילד בבית הוריו המאמצים".

דוידוביץ' מציין כי "השופט רובינשטיין הפנה בפסק הדין לחוות הדעת של השירות למען הילד, שהוגשה בשלביו הראשונים של ההליך, ולפיה 'רצונו של האב לגדל את הילד בעצמו מושפע ממשפחתו, ובפרט מאחותו הגדולה. היא זאת שמעוניינת לגדל את הילד בפועל, וה'מלחמה' שייכת יותר לה מאשר לו... (האב) הוא נער מבולבל ולא מגובש בדעותיו, שהותיר רושם כמי שאינו מעורב באופן רגשי'.

"לדברים האלה לא ניתן משקל מספק על ידי בתי המשפט", טוען דוידוביץ'. "בסוף ההליך היועץ המשפטי לממשלה ומשרד הרווחה עשו לטעמי שגיאה משפטית קשה. בית המשפט העליון איפשר להם להגיש בקשה חדשה לבית המשפט למשפחה, עם עילת אימוץ אחרת, שהיתה מביאה, להערכתי, לביצוע תסקיר מסוגלות הורית. הם החמיצו את ההזדמנות הזאת כשביקשו דיון נוסף בבית המשפט העליון.

"לי היה ברור שהבקשה שלהם תידחה. תובע נאחז בכל פיסת אפשרות להציל את התיק שלו, אך לשם כך דרושות נחישות ורוח לחימה".

כשנודע לדוידוביץ' שהבקשה לדיון נוסף נדחתה, הוא נסע מיד לביתם של איריס ואהרון. "הייתי אמור לשמור באותו יום על הנכד שלי, שמבוגר רק במעט מע', אבל ידעתי שאת הבשורה הזאת הם צריכים לשמוע ממני פנים אל פנים".

אהרון: "כשמרדכי סיפר לי שע' עומד להילקח מאיתנו, הרגשתי שעושים בי ניתוח קשה בלי הרדמה. קשה לי לסלוח על דבר כזה. קשה לי לתת אמון במערכת הרווחה ובמערכת המשפט אחרי מה שקרה".

באותו יום באה לביתם של איריס ואהרון אחת העובדות הסוציאליות שליוו אותם, ועימה המנהלת הארצית של השירות למען הילד. "הן ביקשו להתחיל לבנות איתנו תוכנית להעברת הילד לאבא", מספרת איריס. "בבית שלנו כבר היו שלוש האחיות שלי וכמה חברות טובות, שבאו לתמוך בנו. אחת האחיות שלי פנתה אליהן ואמרה להן: 'פישלתם'. והיא צודקת".

ע' הקטן נותר עם ההורים המאמצים חודש נוסף. "עשינו איתו את ליל הסדר, בידיעה שהוא עומד להילקח מאיתנו בקרוב", מספר אהרון. "היה ערב שמח, עם חברים. הוא מצא את האפיקומן, היה ערני ומאושר, וכולם כל כך התלהבו ממנו. הוא ילד כזה, מלא בביטחון, פעיל. אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו".

לבסוף, העברתו של ע' לידי אביו ארכה ארבעה ימים בלבד. "אמרו לנו שלא רוצים לענות אותנו", אומרת איריס.

יואב פגש את בנו לראשונה במרכז קשר ליד מקום מגוריו במרכז הארץ - מסגרת מאובטחת ומפוקחת, שבה פוגשים הורים את ילדיהם המנותקים מהם מסיבות שונות. יום לפני כן לקחו איריס ואהרון את ע' למקום, כדי שיכיר אותו, ושיחקו איתו מעט בחדר המשחקים. שם גם הראו לו תמונות של האב הביולוגי ובני משפחתו.

עובדת סוציאלית היא שלקחה את ע' למרכז הקשר, ביחד עם עו"ד דוידוביץ'. "היה לנו קשה להיות במעמד הזה", מסביר אהרון.

הפגישה הראשונה של יואב עם בנו ארכה שעה, ואחריה החזיר דוידוביץ' את הילד לביתם של איריס ואהרון. למחרת התקיימה פגישה שנייה, שארכה שעתיים, וביום שאחרי לקח יואב את בנו לביתו למשך כמה שעות, ואז החזיר אותו למרכז הקשר. כך היה גם בפגישה הרביעית.

איריס ואהרון מעולם לא פגשו את יואב. הם ניהלו איתו שיחה טלפונית אחת. אהרון: "פתחתי את השיחה איתו במשפט, 'סליחה אם נפגעת במהלך המאבק המשפטי'. הוא אמר לי שלא נפגע, ושהכל בסדר. רציתי שנוכל לדבר בחופשיות, ברמה האישית. ראיתי את הילד מול העיניים ורציתי שנדבר בלי מטענים".

איריס: "דיברנו בעיקר עם העובדת הסוציאלית שהיתה לידו. סיפרנו להם מה הוא אוהב לאכול, מהו שם החיבה שנתַנו לו, מתי בקעה השן הראשונה שלו, מתי התחיל לשבת, לזחול, ללכת, ואיזה מוצץ הוא אוהב".

אהרון: "בימים האחרונים שלנו עם ע', עוד לפני שהחלו המפגשים שלו עם יואב, הוא לא היה שקט. הוא הרגיש שמשהו משתנה, הפך קצת חסר מנוחה, ונצמד אלינו יותר מתמיד.

"יום לפני הפרידה הסופית, כשהעובדת הסוציאלית הגיעה לקחת אותו למפגש עם אביו, הוא לא הסכים לרדת לי מהידיים. נצמד אלי, שם עלי את הראש ולא הסכים ללכת עם אף אחד. לא עניין אותו כלום, הוא רצה להיות על הידיים שלי. בסוף היא נאלצה לקחת אותו ממני, ממש להוציא אותו מהידיים שלי, והוא בכה המון. בכי שונה מהבכי שהכרתי. עד אותו יום הוא היה בוכה בכי של עייפות, או של תחילת רעב, או של תשומת לב. הפעם זה היה בכי מתוך הלב, של כאב שנשפך החוצה".

איריס: "בערב האחרון שלו איתנו הוא לא הסכים ללכת לישון. כאילו לא רצה שהיום ייגמר. הוא נשאר ער הרבה מעבר לשעה הרגילה שבה היה נרדם. ראינו עליו שהוא עייף מאוד ומחזיק את עצמו ער בכוח".

אהרון: "בסוף לקחתי אותו שיישן לידי במיטה. בלילה האחרון ישנו מחובקים יחד, מכורבלים. הוא היה כזה חמוד.

"בבוקר נפרדתי ממנו ויצאתי מהבית. היה ברור לי שלא אצליח להתמודד עם הסיטואציה שבה עובדת סוציאלית באה ולוקחת אותו מאיתנו, לתמיד". אהרון מליט את פניו בידיו ובוכה במשך דקות ארוכות.

"אלה היו רגעים מאוד מאוד עצובים", ממשיכה איריס לספר בקול שקט. "הוא הרגיש שמשהו חריג קורה. כשלקחו אותו, הוא הסתכל לי בעיניים, מבין ולא מבין מה קורה. ונשבר לי הלב. כי הוא, מבחינתו, הלך למקום שהוא לא מכיר. לפחות בתור התחלה, זה מקום לא מוכר. מקום זר.

"חשבתי לעצמי שהוא ישכב שם במיטה ולא יבין למה אנחנו, שגידלנו אותו במשך 15 חודשים, לא שם איתו, כמו תמיד. אולי הוא אפילו יכעס עלינו. ואנחנו לא נוכל להסביר לו שהוא היה התגשמות כל חלומותינו, ושכל מה שרצינו הוא להמשיך להיות ההורים שלו".

אהרון מתקשה להסתיר את רגשותיו. "אם יגידו לנו שטוב לע', שהוא גדל ופורח ושומר על שמחת החיים ועל רמת ההתפתחות שהיו לו אצלנו, נהיה מאושרים בשבילו. אבל זה לא יטשטש את הכעס שיש בי על הרשלנות. על המחדל שהיה פה. על זה שערכו בדיקות שטחיות בנושא שעומד ברומו של עולם.

"דברים פשוטים, שיכלו להיעשות כדי לאתר את האבא, לא נעשו. שיחקו פה בחיי אדם, והכי גרוע זה ששיחקו פה בחיים ובגורל של תינוק קטן".

איריס לא כועסת. "הכנתי את עצמי לרגע הפרידה במשך הרבה חודשים", היא משפילה את עיניה. "הלוואי שהוא היה נשאר איתנו, אבל הוא לא. עכשיו אני מקווה שיהיה מאושר. אני אישה מאמינה ואומרת לעצמי שהכל לטובה. אולי קרה מה שהיה צריך לקרות.

"אני מנסה להסתכל על הדברים הטובים. על כל מה שעשינו איתו ובשבילו, דברים שאני מאמינה שלא ילכו לאיבוד. אני חושבת על זה שבמקום להיות לבד במעון התינוקות, כמו בשבועות הראשונים לחייו, הוא היה פה איתנו. אני גם מאמינה שהמחדל הזה יגרום לזעזוע במערכת. שיבינו שחייבים להקפיד הרבה יותר בהליכים כאלה. אולי זאת השליחות שלנו, למנוע מאחרים להיפגע בעתיד.

"אני אפילו אשמח לבקר אותו, אם יסכימו לאפשר לי, אפילו כדי להקל את ההתאקלמות שלו אצל האבא. אין לי שום דבר נגד האבא. אני מבינה לגמרי את הרצון שלו לגדל את הבן שלו, זאת זכותו המלאה. הוא לא אשם בזה שלא יידעו אותו. הוא ואנחנו קורבנות של המצב הזה.

"אבל הקורבן העיקרי הוא הילד. לכן, לפני הכל, צריך היה לחשוב על טובתו. לא לקרוע אותו ממקום למקום כאילו הוא חפץ. בטח לא בלי לבדוק כמו שצריך איפה הכי נכון עבורו לגדול בנקודת הזמן הזאת".

אהרון: "אני לא בטוח שאעמוד במפגשים עם ע', כי המשמעות היא עוד פרידות ממנו. אני כן אשמח לשמוע מה קורה איתו. אם הוא הולך לגן, אם יש לו חברים, איזה מילים חדשות הוא אומר".

הם רוצים מאוד לאמץ שוב ומאמינים שראוי שתינתן להם האפשרות לכך בעתיד הקרוב. "אני מרגישה שהתרופה הכי טובה למצב שלנו היא שנאמץ בהקדם האפשרי", אומרת איריס, "זה מה שאנחנו רוצים, ואנחנו מרגישים שהרצון שלנו מוצדק".
• • •
ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "מדובר במקרה שבו האם שמסרה את הילד לאימוץ מרצונה, סירבה בתוקף למסור את שם האב לעובד הסוציאלי המטפל, חרף ניסיונות שכנוע והבהרת חשיבות הדבר והשלכותיו על חיי הילד והאב, כפי שמורה החוק. לשירותי הרווחה לא היה כל מידע על זהות האב. התינוק נמסר לאימוץ רק לאחר שהתקבלה החלטה של בית משפט לענייני משפחה.

"פסק דינו של בית המשפט העליון עלול להביא מעתה לפגיעה באוטונומיה של נשים ונערות בהריון, שמעוניינות למסור את תינוקן לאימוץ ללא מעורבות של אבי הקטין, מחשש לפגיעה בהן. נקבע כי יש חובה מצד שירותי הרווחה לאתר באופן פרו־אקטיבי את האב, לרבות נקיטת פעולות בילוש וריגול שונות, מעבר למידע שהאם מוסרת. בית המשפט העליון לא הבהיר מהן בדיוק פעולות הבילוש שיש לנקוט מצד העובדות הסוציאליות למול סירובה של אם להסגיר את זהות האב.

"ייתכן כי שירותי הרווחה יידרשו לפנות לכל ידיד או מכר שמופיע בתמונות משותפות בפייסבוק ובאינסטגרם, במטרה לאתר את האב הפוטנציאלי מבין מכרי האם, לצד הצורך לשמור על הפרטיות של צדדים שלישיים".

naamal@israelhayom.co.il

עובד סוציאלי פדופיל לבת 13: "עם איזה תחתון הלכת היום לבית הספר? איזה צבע?"

עובד סוציאלי פדופיל לבת 13: "עם איזה תחתון הלכת היום לבית הספר? איזה צבע?"
תיעוד: הסוכנת הציגה את עצמה כבת 13 וחצי - ופגשה את החשוד בפדופיליה בן ה-38 -  15/05/2017 , חדשות 10 , דורון הרמן

שלושה חשודים בפדופיליה נעצרו בשבוע שעבר האחרון. שוטרת התחזתה לבת 13 וחצי ופגשה אחד מהם, בן 38. בלשי מרחב דן עצרו אותו במהלך המפגש. "מדובר באנשים נשואים עם ילדים", אומר סנ"צ רונן שמרי, קצין אח"מ דן.

שוטרת הציגה את עצמה ברשתות חברתיות כבת 13 וחצי, והצליחה להביא למעצרם של שלושה חשודים תושבי תל אביב, מודיעין וטייבה. עם אחד החשודים אף הגיעה למפגש במהלכו נעצר.

בתיעוד השיחות נשמע אחד החשודים אומר ל"נערה": "אני רוצה שתורידי את כל הבגדים, תהיי עירומה. את הכל". בשיחה אחרת אומר לה חשוד נוסף: "תני לי להרגיש אותך מאמי. די עם הבושה. אני דווקא צריך לפחד. בא לי שתהיי הילדה שלי ואני הסוטה, האבא הסוטה".




מהחקירה עלה כי החשודים, בהם גם עובד סוציאלי, שלחו ל"נערה" תמונות חושפניות, והציעו לה לקיים עמם יחסי מין תמורת תשלום. ממשטרת ישראל נמסר: "ישראל תמשיך להיאבק בנחישות בתופעה החמורה גם במרחב הוירטואלי ותשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותה על מנת להביא לדין את אלה המסכנים את ילדינו.

ועדת החלטה מודיעה ללורי שם טוב על הוצאת ילדיה מהבית בזה הרגע

יוני 2009 - ועדת החלטה בלשכת הרווחה גבעתיים מודיעה ללורי שם טוב על לקיחת ילדיה ממנה. הסרטון קשה לצפייה. לורי שם טוב החלה לחקור עננין הוצאת ילדים מהבית ע"י רשויות הרווחה וגם פעלה לסייע למשפחות לעמוד על זכויותיהם לקבלת יחס הוגן מרשויות הרווחה.
זו הייתה לכאורה ועדה טיפולית. ואז הודיעו לה שלוקחים ממנה את ילדיה. את הילדים שהיא ילדה. את הילדים שהיא גידלה. והיא מתחננת..."הבבוש (מבקש) אמא עוד חיבוק. אמא עוד סיפור".
"אל תקחו ממני את הילדים שלי אני יודעת שלא אראה אותם שוב".
והיא זועקת.
לורי שם טוב אינה רואה את ילדיה עד עצם היום הזה.



אם שילדיה נלקחו לאימוץ: "אם אתה מקבל דוחות שקריים אז הקשר לא שווה"

08.05.2017 - הועדה לזכויות הילד בכנסת. עדות של אם שילדיה נלקחו לאימוץ בניגדו לרצונה. הרווחה העבירה מידי תקופה דוחות שיקריים לאם אודות מצב הילדים והציגה מצגת שווא כאילו מצבם טוב, בעוד הילדים סבלו מהתעללות ותת תזונה.

במשך 4 שנים הוכנו ונאנסנו במשפחה אומנת

ילדים מופקרים לאונס והתעללות במסגרות משרד הרווחה
08.05.2017  -עדות מאומץ על אונס והתעללות שעברו הוא ואחיותיו  במהלך אומנה ואימוץ. פניותיהם לרשויות הרווחה לסיוע נתקלו באוזניים ערלות. השירות למען הילד סרב לפתוח בפיו את תיק האימוץ בהגיעו לגיל 18 כדי שיוכל לאתר את הוריו.
"אני מאומץ, בן 44 ואני עד היום נקרא ילד מאומץ. אני עברתי אומנה במשך 4 שנים ביחד עם שתי אחיות ביולוגיות שלי. שלושתנו במשך 4 שנים הוכנו ונאנסנו במשפחה אומנת. עברנו משם האחיות שלי הופרדו ממני, עברתי אני לאימוץ והם המשיכו אומנה בקיבוצים. במשפחה המאמצת שלא קיבלה מעולם הדרכה מעולם לא קיבלו הכוונה, מעולם לא נבחנו כי הם היו סוג של סלב (celeb) ואני לא אחשוף את שמם, שם עברתי חוויה מאוד קשה של אימוץ שכללה אלימות, שכללה השפלות. בגיל 10 שאלו מה אתה רוצה ליום הולדת אז ביקשתי שיתגרשו ושיחזירו אותי חזרה לאחד המוסדות".




מהודעות הכנסת: כעשרים אלף ילדים הוצאו מבתיהם, "המדינה לא יודעת מה קורה איתם"

אונס ילדים במסגרות משרד הרווחה
מהודעות הכנסת - "כעשרים אלף ילדים הוצאו מבתיהם, המדינה לא יודעת מה קורה איתם" , 8 במאי 2017, י"ב באייר תשע"ז, בשעה 17:45

​בנוסף עלה במהלך דיון בסוגיית הפיקוח על הילדים בו צפו כשלים רבים כי בכל שנה מאומצים כ-100 ילדים ללא כל יכולת מעקב. מכרז לתפקיד נציב תלונות שאמור לתת מענה לאלפי המאומצים מתעכב ואין לצדו תקנים לכוח אדם נוסף.

נציגת משרד הרווחה הודתה: "לא כל מה שכתוב מיושם. יש צורך בטיפול אחר בילדים". יו"ר הוועדה, ח"כ יפעת שאשא ביטון בחרה בצעד חריג שלא לסכם את הדיון ולקדם פתרון כולל: "אנחנו לא יודעים מה קורה עם הילדים שאנחנו הוצאנו מהבית כדי להציל"

מ' שאומצה בילדותה: "אמי המאמצת קראה לי 'הצרה', נתנו לה אפשרות אחת - להעביר אותי למוסד לפגועי נפש". א' שהוצא מביתו בגיל 4: "באומנה אני ואחיותיי הוכנו ונאנסנו, כשאומצתי חוויתי אלימות והשפלות, מעולם לא קיבלתי עזרה"

הוועדה לזכויות הילד קיימה היום (ב') דיון בנושא 'מעקב רשויות המדינה אחר שלומם של ילדים שהוצאו מביתם או נמסרו לאימוץ', בהשתתפות מאומצים, מאמצים והורים שילדיהם הוצאו מהבית.

עובדת סוציאלית משקרת ומאיימת על ילדה בת 10 - אפריל 2017



יו"ר הוועדה, ח"כ יפעת שאשא ביטון פתחה את הדיון: "אני מודעת לכך שהוצאה חוץ ביתית היא מושג רחב ויש מגוון של אפשרויות, הרעיון הוא שנבחן את המעקב וטיפול הרשויות בכל אחד מהערוצים. ההחלטה להוציא ילד מהבית לא פשוטה והיא נעשית במקרי קצה בהם מרגישות הרשויות שחובתן להציל את חיי הילדים. מנגד, במצב הקיים אנחנו מעבירים את הילד למסגרת שאנחנו לא ממש יודעים אם טוב לו, רע לו, אם הוא עובר התעללויות, אם הוא מקבל מה שרצינו שיקבל ומה שקיווינו לו כשהוצאנו אותו מהבית. בחלק מהמסגרות יש פיקוח כזה ואחר שלא מספיק, באימוץ זה פרוץ לגמרי. אחד הסיבות לדיון היא כתבה בישראל היום ששפכה אור על מקרה של שני ילדים שנשלחו לאימוץ, שאת אחד מהם ליוויתי תקופה ארוכה קודם לכן. חשתי שזהו נושא כל כך חשוב שיש לפתוח עמו את המושב".

בחלקו הראשון נגע הדיון בהוצאת ילדים מהבית למסגרות שאינן אימוץ.

דליה לב שדה, מנהלת שירות ילד ונוער, משרד הרווחה: "באומנה ופנימיות אנחנו די מגובים מבחינות תקנות העובדים הסוציאליים שמנחה איך בדיוק צריך לעשות את המעקב אחר שלום הילדים. באומנה יש את מנחת האומנה שאמורה גם להיות בקשר עם הילדים. בעתיד צפוי להיכנס גם נציב תלונות ילדים, מקווים שגם הוא יוכל לחדד את הקשר עם הילדים ולאפשר להם להתלונן ולבדוק מה קורה. המעקב במערך האומנה והפנימיות די אינטנסיבי. יש גם חובה לקיים ועדות תכנון טיפול - מעקב דו שנתי של ילדים שהוצאו מהבית, יחד עם זאת ייתכן שבשל העומס המדיניות לא מתבצעת במאה אחוז. לא הייתי אומרת שכל מה שכתוב מיושם במאה אחוז, לא קורה שפוגשים את הילד פעמיים בשנה למרות שזה כתוב בתקנון העבודה הסוציאלית".

בנוסף הודו נציגי הרווחה כי מכרז לתפקיד נציב תלונות הילדים שאמור לתת מענה לאלפי ילדים שהוצאו מבתיהם ושעל מינויו הוחלט מכוח החוק, עדיין נמצא בהליכי מכרז וכי אין כרגע תקנים לכוח אדם, למעט תקן הנציב.

עו"ד ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד: "משרד הרווחה מעיד על עצמו כי עם כל המאמצים המצב לא משביע רצון. היה ברור שצריך מנגנון עצמאי חיצוני שיגיע לילדים והם אליו. זה רעיון נפלא אך היישום לוקה בחסר. אנחנו באיחור, החוק נכנס לתוקף בדצמבר, אנחנו במאי, אין אדם שנבחר, אין תקנות. אם לא יינתנו הכלים, נשאר רק עם רעיון יפה".

ח"כ שאשא ביטון: "יש חוק, יש תע"ס וזה לא קורה, אנחנו לא יודעים מה קורה עם הילדים שאנחנו, המדינה, הוצאנו מהבית כדי להציל אותם".

לב שדה: "זו גישה קצת קיצונית להציג את הדברים, יש ילדים שמרוצים ושההליך הציל להם את החיים. אנחנו צריכים לפתח את הכלים הרגישים לילדים שלא טוב להם ואנחנו לשמחתי בתהליך כזה".

ח"כ שאשא ביטון: "חלק מהילדים מפחדים לספר את הסיפור, אלה שכבר מספרים מושתקים. נותנים להם הרגשה שזה לא באמת מה שהם מרגישים, שבגלל שהם נלקחו מהבית זה מה שהם תמיד ירגישו. התחושה שלי שאולי אנחנו לא עד הסוף שם להבין מה שהילד חש".

לב שדה: "אני מזדהה עם הנאמר, קיימנו שולחן עגול לפני שבועיים והיו גם בוגרים שבצעירותם יצאו להשמה, והיה קשה לשמוע. ילד שמתלונן בתוך אומנה ולא תמיד מתאפשר לצאת, ילד שרוצה לצאת מהבית ומביאים אותו עם ההורים שמתנגדים לוועדה, יש כאן לקונה שיש לטפל בה אחרת. זה גם צריך להיות תפקיד נציבות תלונות הילדים שמוקמת, אני מאמינה שתהייה לזה השפעה. זה דורש סוג אחר של הקשבה לילד ולעשות עם זה משהו אחר. היום אנחנו מודעים לרגישות לקול הזה, גם מערכות האומנה שהיו שומעים פעם פחות את הילדים ויותר את ההורים היום קשובות גם לילדים".

נציגי משרד הרווחה ציינו כי בכל רגע נתון יש כ-9,000 ילדים במסגרות חוץ ביתיות לא כולל מסגרות חסות הנוער, וכעשרת אלפים בפנימיות של מנהל החינוך ההתיישבותי, מה שמכפיל את המספר.

ח"כ שאשא ביטון: "המצב דורש חשיבה מחודשת של איך אנחנו נותנים מעטפת יותר נכונה בשטח, אפילו על ידי כוחות קיימים. איך אנחנו משמרים את המעקב אחרי אותם ילדים".

עו"ד לידיה רבינוביץ', ממונה ייצוג קטנים בסיוע המשפטי, משרד המשפטים: "הילדים מדברים כשהם מבינים שיש מישהו שרוצה לשמוע. ילדים שאני מייצגת בפעם השלישית שואלים אותי 'אבל את שלי נכון?, את רק שלי'. בעולם שלהם יש המון גורמים, כולם עם כוונות טובות אבל אף אחד לא שלהם, אף אחד לא רואה רק אותם. לא משנה איך נתגבר את התקינה, הילד צריך איש אמון, ב-2003 המליצה ועדת לוי שלכל ילד בהשמה חוץ ביתית יהיה עובד סוציאלי שלו, שמלווה אותו. זה לא קורה מטעמי תקציבים".

בחלקו השני עסק הדיון באימוץ ילדים.

אורנה הירשפלד, עו"סית ראשית לחוק האימוץ, משרד הרווחה: "באימוץ ההורים מקבלים את כל הזכויות והחובות כלפי הילד הזה, כך שהם נכנסים בגדר החוק במידה ויש איזו בעיה. זו מסגרת שונה מהאחרות, יש את העניין של אבחון ההורים בצורה נכונה, שאלת הניבוי שהיא מורכבת, יש את השאלה של צו האימוץ, ניתן לעשות זאת לאחר חצי שנה אך אנחנו משתדלים לעשות זאת מאחור יותר כדי לבחון לאורך זמן, בכל אנו עושים את המקסימום".

הירשפלד סיפרה על ימי עיון, קהילת אימוץ שהוקמה, והאפשרות של המשפחות המאמצות לפנות ולהעזר באינפורמציה וטיפולים מצד שירותי הרווחה, כדי לאפשר קשר עם המשפחות בהעדר אפשרות חוקית. היא ציינה כי "בשנה מאומצים במדינת ישראל כמאה ילדים מגיל חודשיים ולהרבה מאוד מאומצים סיפור האימוץ זה סיפור טוב".

ח"כ שאשא ביטון: "אני חולקת על התפיסה והחשיבה הזו והחקיקה של האימוץ עצמו. אנחנו מוציאים ילד מהבית למשפחה שמאמצת אותו ומתייחסים אליה כמשפחה ביולוגית, היא לא משפחה ביולוגית. להתייחס כך באימוץ זה להרחיק את עצמנו. יש הורים מאמצים שאין להם את הכלים לתת את החום והאהבה, השאלה איך אנחנו מייצרים עבור הילדים מערכת אחרת, שכן יש בה מעקב ופיקוח".

עו"ד שירן בן דוד עוזרי, יו"ר התנועה לזכויות מאומצים: "אני מקבלת אין ספור פניות, התפיסה שילד שזכה לאימוץ זכה במפעל הפיס זו תפיסה שעברה מהעולם, גם כך שאם ההורים עברו מבחנים וסינון אז הם הורים טובים. אני מכירה מאומצים שגרים בתחנה המרכזית ובכיכר החתולות כי אין להם למי לפנות, אין להם תומך אומנה. אני פונה למשרד הרווחה עבורם, אנחנו בוכים יחד אך הדרך מאוד רחוקה עד שאפשר יהיה לעשות משהו. יש שם ילדות שנאנסות, ילדים מוכים, והם עוד יודעים שיש להם הורים ביולוגים שמסרו אותם לשם אך אין להם למי לפנות".

מ' שאומצה בילדותה: "רק בגיל 39 אמי המאמצת קיימה עמי חוויה הורית ראשונה. הפער בין הצפייה של ההורה המאמץ לבין מה שהוא מקבל הוא עצום. הוציאו אותי בצדק מהבית בגיל 6, הייתי פגועת נפש כמי שחוותה נטישה לפני רגע והאם החדשה הייתה בציפייה שאקרא לה אימא, ולא היה מי שידריך אותה. אני בת 42 ועד היום לא נתנו לי לפתוח את תיק האומנה כי אחותי שאומצה איתי לא רצתה. כשאמי המאמצת פנתה סוף סוף לשירותי הרווחה, היא אמרה 'זאת הילדה - זו הצרה', נתנו לה פתרון אחד למצב - לשים אותי במוסד של פגועי נפש. יש לי היום ילדה עם לקות למידה שמקבלת פעם בשנה התייעצות, איך ילד מאומץ לא מקבל אפילו פעם בשנה את האפשרות לומר את אשר על ליבו".

א', בן 44 שהוצא מביתו בגיל 4: "עברתי אומנה בת 4 שנים עם אחיות שלי, כולנו הוכנו ונאנסנו. עברתי לאימוץ והן לאומנה בקיבוצים. במשפחה המאומצת שמעולם לא נבחנה כי הייתה מיוחסת עברתי חווית אימוץ קשה, שכללה אלימות והשפלות. שאלו אותי בגיל 10 מה אני רוצה ליום ההולדת ואמרתי שיתגרשו ויחזירו אותי הביתה. במקום זה קיבלתי אחות מאומצת, החזקנו ילדה בת 5 ימים עטופה בחיתול, נעמדתי מול הצוות הסוציאלי ואמרתי לאבי המאמץ 'אם תרים עליה יד אני יהרוג אותך' והאימוץ נמשך. בגיל 14 עברתי לרחוב, גם האחות המאומצת כבר שנים לא בקשר עם האב המאמץ. גנבתי את התיק שלי וככה איתרתי את המשפחה המאמצת שלי, כי עזרה מהמערכת לא קיבלתי בחיים".

צעירה שאומצה בילדותה: "העובדת הסוציאלית שטיפלה באימוץ שלי ושל אחי אמרה לי פעם - אנחנו עשינו את הטעות ואת תשלמי. נזרקתי מהבית של המאמצים בגיל 18, האח שלי היה צריך לעבור ניתוח בעין בגיל 16 כדי לא להתעוור, והייתי צריכה להעביר את האפוטרופוסיות אלי כדי לחתום על הניתוח. הוא נזרק מהבית בגיל 15 וחצי ולקחתי אותו אותי אלי לבסיס. במו עיניה ראתה העובדת הסוציאלית כיצד האם המאמצת הרביצה לי עם מקל, עד זוב דם הייתה מכה אותי. איפה הייתה הרווחה כשאמרתי שאני ברחוב עם אחי?! האשימו אותי שאנחנו לא בסדר. לא יקרה כלום אם תגידו טעינו, המשפחה לא מתאימה ושתהייה אופציה ליציאה".

אב לשישה בניהם 2 מאומצים: "חשבתי כאב ל-4 שאני יודע הכל על גידול ילדים, אבל לא היה לי מושג, זו לא אותה הורות. להביא ילד לבית עם אנשים זרים ולהגיד לו שלום אלה החיים החדשים שלכם זה עולם אחר. גם ילד שמאמצים בגיל 0 זה עולם אחר - הוא שואל למה אני לא דומה להורים, למה לא רצו אותי, הוא יגיד להורים אתם לא ההורים שלי בכלל".

פרופסור אסתר הרצוג, עמותת עליה: "שמשתי כמשפחה אומנת כמה שנים, זה היה כישלון טוטאלי, הילדה הגיע למקומות שלא רוצים שיגיע אליהם. יש פה שיטה שמבטיחה כישלון, היא לא יכולה להצליח. אני מלווה 26 שנים כישלון מתמשך, עוד חוקים, עוד נהלים, זה לא משתנה. עצם ההוצאה של הילד מהבית בזה טמון הכישלון".

ח"כ שאשא ביטון: "זה לא שחור ולבן. יש ילדים שהוציאו אותם מהבית בשל התעללות קשה, הם מבקשים תצילו אותנו. נכון שצריך ללכת למקום של יותר טיפול בתוך הקהילה וזה קורה אך יש מקומות שזו הצלת נפשות. צריך לתקן את הליקויים במסגרת הקיימת".

פרופ' הרצוג: "צריכים לתקן כבר עשרות שנים וזה לא קורה. אנחנו לא באמת יודעים מה קורה באותן מוסדות, נאמר שיש פה לובי של מוסדות שמבטיח שכל הזמן שיהיו מספיק מכסות של ילדים. רק ב-20 אחוזים מוצאים ילדים בשל פגיעות מיניות ואלימות, כל היתר בשל הזנחה. פה הבעיה, יש מסלולים אחרים בתוך הבית".

יו"ר הוועדה סגרה את הדיון: "אני בוחרת היום לפנים משורת הדין שלא לסכם את הדיון, ולא להעביר מסקנות למשרדים השונים מהסיבה שלא ניתן לעשות זאת. אנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש לגבי ילדים שהוצאו מהבית. יש כאן מערכת שלמה שאנחנו צריכים לתמוך בה. הסוגיה מורכבת ומצריכה חלוקה וטיפול מעמיק. נקיים פגישה מקצועית בה נשב וננתח את כל מה שעלה בדיון, כדי לראות איך אנחנו נותנים מעטפת אחרת ממה שהיא היום, נקיים דיונים נקודתיים כדי לקדם כל נגזרת ונגזרת".

משרד הרווחה - דרכי רמיה לסחר בילדים

משרד הרווחה - דרכי רמיה לסחר בילדים