המתלוננת, אם חד-הורית לחייל, עבדה במשך שנים תמורת שכר נמוך והייתה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה כהשלמה לשכרה. באוגוסט 2010 פוטרה מעבודתה והגישה למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) תביעה לדמי אבטלה.
בתלונתה טענה המתלוננת כי בנובמבר ודצמבר 2010 לא שילם לה המוסד את מלוא דמי האבטלה שהייתה זכאית להם, ועקב כך היא התקשתה לכלכל את עצמה ואת בנה.
בירור התלונה העלה כי בעקבות פיטורי המתלוננת והגשת התביעה לדמי אבטלה בדק המוסד את הכנסותיה ומצא כי היא לא הייתה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה שקיבלה בחודשים אוגוסט וספטמבר 2010 כהשלמת הכנסה. זאת מאחר שבאוגוסט שכרה של המתלוננת עלה על השכר המזכה בהשלמת הכנסה ושיעורם של דמי האבטלה שקיבלה בספטמבר עלה אף הוא על שיעור ההכנסה המזכה בגמלה. בעקבות כך נוצר חוב של המתלוננת למוסד בסך כ-2,000 ש"ח, והמוסד ניכה אותו מדמי האבטלה שקיבלה בנובמבר ודצמבר 2010.
ככלל, בעת שהמוסד מנכה חוב מגמלאות של מבוטח חסר הכנסה, הוא נוהג להותיר בידיו גמלת קיום מינימלית ששיעורה נקבע בהתאם לשיעורה של גמלת הבטחת ההכנסה שהייתה משולמת למבוטח בגילו ובמצבו המשפחתי והכלכלי. אולם הבירור העלה כי דמי האבטלה שקיבלה המתלוננת לאחר ניכוי החוב היו בשיעור נמוך משיעורה של גמלת הבטחת הכנסה שהייתה מקבלת מבוטחת במצבה, כאמור לעיל, וזאת מאחר שמחלקת אבטלה במוסד לא עדכנה ברישומיה את מצבה המשפחתי של המתלוננת.
בעקבות התערבות הנציבות עודכן מצבה המשפחתי של המתלוננת במחלקת אבטלה, הוחזרו לה סכומי היתר שנוכו מדמי האבטלה ועודכנה יתרת חובה של המתלוננת למוסד, לצורך ניכוי בשיעורים קטנים יותר בעתיד.
(507043)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה