פשעי משרד הרווחה - מדינת ישראל חתמה על האמנה לזכויות הילד לפני כ- 20 שנה אולם לא חוקק חוק המסדיר זכויות ילדים. בפועל מערכת הרווחה קורעת ילדים ממשפחותיהם כראות עיניה ומציבה אותם בפנימיות, משפחות אומנה, ואימוצים תוך שימוש במניפולציות מכוערות. ילדי ומשפחות ישראל אינם סובלים יחידים ממחדלי משרד הרווחה אלא גם ילדים פליטים.
הכתבה ילדים של אף אחד , ליאת שלזינגר , nrg , יולי 2010
להורדת הקובץ בפורמט PDF הקלק כאן
ילדים פליטים מאפריקה שוהים בכלא למרות שאינם צפויים לגירוש. המדינה מסרה אותם לשב"ס במקום למשרד הרווחה. "לא קולטים עולים בכלא"
בתא מספר 9 מוקרן הערב מערבון ישן. על המרקע קאובוי תכול עיניים עם רעמת תלתלים זהובים קושר את סוסו ומחייך למצלמה. בקהל ילדים אריתראים בכפכפים, שרועים על מיטות קומתיים ובוהים בחלל. הקירות מלאים בכתובות ובציורים של האסירים שהיו שם לפניהם.
"אני רוצה לראות את אמא שלי שוב", כתב אחד הנערים. הילדים הפליטים שכלואים בכלא גבעון לא מדברים הרבה, אבל הגרפיטי שהם חורטים על הקירות בתאים יכול ללמד מעט על מה שהם עוברים - ולמה שהם מתגעגעים: ילד מחייך במטוס, פרחים צבעוניים, שמות בשלל שפות, מספרי טלפון לשעת חירום וסיסמה שחוזרת על עצמה: "no Eat Eritrea Sweet but".
"הרעב", מספר מפקד כלא גבעון, גונדר משנה גואל אבידר, "הוא מרכיב דומיננטי בחייהם. הסוהרים עומדים משתאים מול כמות האוכל שהם מחביאים בכיסים. כל סנדוויץ' שהם מכינים מורכב מארבע פרוסות.
"אני לא יודע מה הם עוברים בדרך, איך הם שומרים על עצמם, מה הם אוכלים, מה הם שותים. הם מגיעים לכאן כשהם מחושלים. קשוחים כאלה. אני לא יודע כמה נערים ישראלים היו מצליחים לעבור מסלול כזה. אחרי מה שעבר עליהם, לוקח להם הרבה זמן להבין שאנחנו לא הולכים לפגוע בהם", אומר אבידר ומוסיף כי הילדים לא השתכנעו בקלות לישון במיטות במקום על הרצפה.
מאחורי דלתות הפלדה של אגף 6, אגף הקטינים בכלא גבעון ששוכן במתחם מעשיהו ברמלה, חיים 43 אסירים - כולם ילדים שמעולם לא הועמדו לדין. לכולם יש מספרי אסיר. כולם עומדים בבוקר לספירה. אלה ילדים ללא משפחה. ילדים של אף אחד. בצעד נדיר ויוצא דופן, הסכים שירות בתי הסוהר לאפשר לנו להיפגש איתם.
ביולי 2009 החליטה המדינה להעביר את האחריות על הילדים הפליטים דווקא לשב"ס, אף שהם לא נחשבים עבריינים. הקטינים ששהו עד אז במתקן מיכ"ל בחדרה, הועברו לכלא גבעון, מתקן המוקף חומות תיל, מיועד לאסירים פליליים ומעולם לא הותאם לילדים. תחקיר "סופשבוע" מגלה כי רשויות המדינה כולאות ילדים אלה במשך חודשים ארוכים, על אף שלא ניתן לגרש אותם ואין שום עילה למעצרם.
היעדר המדיניות המתמשך בנושא הילדים הפליטים מביא לטיפול בירוקרטי, מייגע וסבוך, שאף מנוגד להוראות הנוהל בנושא. ובעוד משרדי הממשלה מתווכחים ביניהם של מי האחריות לבני הנוער הפליטים, מי שמוצא להם פתרונות מגורים הוא דווקא שירות בתי הסוהר, ארגון כליאה לעבריינים, שאינו ערוך לקליטה ושיקום של ילדים.
בלבו של אגף הקטינים בגבעון מסדרון צר, ומשני צדדיו תאים קטנים עם סורגי פלדה. הילדים שוהים בתאים הנעולים כ-16 שעות ביממה. בכל תא שישה נערים. הם דופקים על הדלתות, משרבבים ידיים דרך הסורגים, מדברים ביניהם דרך חורי ההצצה ונוהגים בסוהרים בכבוד המרבי. ניכר כי מערכת יחסים מיוחדת במינה נרקמה בינם ובין הילדים.
לזכותו של שב"ס ייאמר, שהוא עושה ככל יכולתו כדי להיטיב עם הקטינים. כשאני מבקשת לדבר עם הנערים הם קופצים מהמיטות, נעמדים בשורה ופוצחים בשטף מלל לא מתואם. "אין לי פה משפחה. באתי לבד. אני דואג לאמא ואבא שלי", אומר איקאלו בן ה-14 ושולף מפאוץ' תמונת פספורט קטנה בשחור לבן. "זה אבא שלי", שאר הילדים מביטים בו בקנאה. לרובם אין ולו מזכרת אחת מהבית, שלא לדבר על תמונה.
"עזבתי את הבית בלי כלום. בלי כסף, בלי מים. פשוט קמתי והלכתי", הוא אומר באמצעות המתורגמנית, בוסנה, שמהווה להם אוזן קשבת. בקצה המסדרון הוסב תא לכיתת לימודים. עכשיו מתקיים שם שיעור עברית. הילדים לומדים להטות את הפועל "בכה". בין האסירים יש גם שש נערות.
הן שוהות בבידוד באגף הנשים, ובגלל ההפרדה זוכות לפחות שעות לימודים. בגבעון יש גם חצר טיולים קטנה, שהיא למעשה חדר נעול עם תקרת רשת. לא ניתן לשחק שם משחקי כדור או לבצע פעילות גופנית. הפעילות היחידה שמתאפשרת לילדים היא ריקודים לצלילי שירים בתיגרית, השפה המדוברת באריתראה, שקר צינת החינוך מורידה מהרשת וצורבת למענם על דיסק.
הם מכנים אותה "מאמא". זאת ההזדמנות היחידה שלהם להתפרק. הם בדיוק כמו ילדים אחרים, יש להם המון מרץ ואנרגיות לפרוק,? אומרת שרון גוטמן, קצינת החינוך. "בהתחלה, כשהם רק הגיעו, היינו צריכים לקנות להם צעצועים. אפילו בגדים ונעליים לא היו להם. היו תקופות שכמו סנטה קלאוס הייתי מגיעה עם שק של תרומות בגדים שארגנו מחברים.
גם הבגדים של הבן שלי רצים פה. בשבילי, בתור אמא, לראות אותם בכלא מאחורי סורגים זה מטלטל. כשילד נמרח על הרצפה וממרר בבכי אני מחבקת אותו". לפני שבועיים קנתה להם רובי מים למשחק. לפני כן ערכה לכמה מהם מסיבת יום הולדת. "אפינו להם עוגה והרמנו אותם על הכיסא ושרנו שירי יומולדת בעברית.
"הם היו בהלם. חלק מהם לא חגגו יום הולדת בחיים. מן הסתם גבעון הוא הכלא היחיד בישראל שבו הסוהרים מכבים את הנרות על העוגה עם האסירים. מעולם לא התמודדנו עם אוכלוסייה מהסוג הזה. הם לא עבריינים, לא עברו שום עבירה וזה מחייב ראייה אחרת שלנו", אומר מפקד הכלא אבידר.
"הרי התפקיד שלנו הוא להתמודד עם עבריינים פליליים, זה מה שאנחנו מיומנים לעשות. כשהוחלט להעביר אותם אלינו היינו צריכים להתאים מחדש את כל ההיערכות. זה בא לידי ביטוי בכל הדברים הקטנים. אתן לך דוגמה: לפני שבועיים הם עשו שביתת אוכל. אין, לא אוכלים. בכל כלא אחר, כשאסירים לא אוכלים, זה מלווה בסנקציות. במקרה הזה, אני, מפקד כלא, נכנסתי לתאים, ושכנעתי אותם אחד-אחד לאכול את ארוחת הצהריים שלהם".
מטבח הכלא נאלץ להיערך במיוחד עם בוא הדיירים החדשים. "במקום קפה שחור, קונים קורנפלקס וחלב", אומר אבידר. "פתאום קלטנו שצנצנת ריבה שמחזיקה בדרך כלל חודש, נגמרת אצל הילדים בארוחה אחת".
אבל עם כל המאמץ הראוי לשבח של הצוות בכלא גבעון, תפקידו של שירות בתי הסוהר הוא כליאה, ולא קליטת עולים", אומר גורם משפטי בכיר. "הסוהרים פועלים עם כל הרצון הטוב אבל כלא הוא כלא", מסכימה עורכת הדין ענת בהט מהנהלת האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים. "פקודת שירות בתי הסוהר בנוגע לקטינים מחייבות להתמודד עם מצוקה של ילד באמצעות בידוד או כבילה באזיקים".
המסע שהם עושים כל כך מסוכן, שקשה להאמין שילדים יכולים לעבור אותו לבדם. אלה שמגיעים ללא הורים מכונים "קטינים בלתי מלווים". רוב הקטינים הם בגילאי 13 עד 17 וכמעט כולם מגיעים מאריתריאה, מדינה הנאנקת תחת שלטון טוטליטרי שמגייס את האזרחים בכפייה לצבא לפרקי זמן בלתי מוגבלים. מי שנמלט ומוגדר כעריק צפוי למאסר, עבודות פרך ולעתים הוצאה להורג.
מיעוט ממבקשי המקלט מגיע מסודן, שבה התקיים בשנים האחרונות רצח עם. מתוקף התחייבויות בינלאומיות, ישראל מעניקה לאנשים המגיעים ממדינות אלה הגנה קבוצתית כפליטים ואינה מחזירה אותם לארצות מוצאם.
חלק מהילדים מגיעים עם הוריהם אך הרוב בגפם. במקרים רבים המשפחות מוכרות את ביתן ונוטלות הלוואות על מנת לשלוח אותם למקום מבטחים. לאחרונה הצטברו עדויות על עינויים, כבילה בשלשלאות ואפילו מקרי רצח במצרים. רבים מהילדים חצו את הגבול לאחר שהתחבאו בין גופות הוריהם והעמידו פני מתים.
למרות שחלפו חמש שנים מאז החלו הילדים לחדור לישראל, הרשויות לא הצליחו, או לא היו מעוניינות, למצוא להם פתרון. מצד אחד המדינה לא יכולה לגרש את הילדים, מצד שני היא לא רוצה לקלוט אותם. מדובר במספרים קטנים יחסית: עד היום נכנסו לישראל כ-500 ילדים פליטים, ממוצע של מאה בשנה. בהחלט לא מספר שעלול להשפיע על המאזן הדמוגרפי. במתקני השב"ס נמצאים היום כ-90 ילדים.
"כשאין גירוש אין סיבה למעצר. כשכולאים אריתראים וסודנים המעצר הופך חסר תכלית לחלוטין. הכלא הפך להיות בקו"ם לילדים. הדרך היחידה לשנע אותם היא דרך הכלא. זה הנוהל של משרד הפנים", אומר עו"ד עודד פלר מהאגודה לזכויות האזרח. "האבסורד הוא שאם הם היו בגירים, הם כבר היו משתחררים מזמן מתוקף ההגנה עליהם כפליטים".
ארגוני זכויות אדם ומשפטנים טוענים שהנוהל מנוגד לדין ולכל אמנה בינלאומית שישראל חתומה עליה. המדינה מכניסה לכלא אנשים שעברו עבירה או כאלה שמיועדים לגירוש. מכיוון שישראל לא מעמידה לדין את הפליטים, ואינה יכולה לגרש אותם, אין למאסר שלהם כל תכלית. האגף לסיוע המשפטי במשרד המשפטים הגיש לאחרונה עתירה לבג"ץ נגד כליאת הילדים. "לטענתנו, החזקת הקטינים בתנאי כליאה באחריות שב"ס, יהא מתקן הכליאה אשר יהא, באופן עקרוני מנוגדת לדין", אומרת עורכת הדין בהט.
לפני שנתיים עתר מוקד הסיוע לעובדים זרים לבג"ץ נגד תנאי הכליאה בסהרונים. "הילדים ישנים באוהלים, וסובלים מקור עז בחורף, שכן האוהלים אינם מצליחים לבלום את הרוחות העזות של המדבר, ובלי שיש בהם חימום ראוי", נכתב בעתירה. "במקרים רבים, הילדים סובלים ממחלות ומשיעולים מתמשכים. שלוש פעמים ביום ישנה ספירה בכלא. ילדים, חלקם בני ארבע, חמש ושש שנים, נדרשים לעמוד ליד מיטותיהם בזמן הספירה - ממש כאסירים לכל דבר ועניין. האוהלים מוקפים בגדרות תיל, רבים מהילדים משחקים בהן ולעתים קרובות נפצעים מגדרות התיל".
העתירה נדחתה על ידי בית המשפט העליון. במוקד לסיוע טוענים כי מאז שהוגשה השב"ס מונע מהם באופן גורף לקיים ביקורים באגפים וליצור קשר עם הילדים. בשב"ס דוחים את הטענות ומסבירים כי מניעת הביקורים באגפים נעשית מסיבות ביטחוניות.
כלא סהרונים מוגדר כתחנת מעבר קצרה, אולם בדיקה מגלה שהילדים מוחזקים שם תקופות ממושכות. כיום נמצאים שם 40 ילדים. לפני חודש התריע האגף לסיוע המשפטי כי תקופה מסוימת, בשל העומס הרב, לא הייתה הפרדה בין קטינים למבוגרים כמתחייב בחוק.
"בגלל שגבעון מלא עד אפס מקום, הקטינים תקועים בסהרונים וכל הטיפול בהם מתעכב", אומרת אמי סער ממוקד הסיוע לעובדים זרים, שמתנדביו מבקרים את הילדים בכלא. "צריך לטפל בסוגיה הזו עכשיו. עלול לקרות אסון. ילדים מנסים לפגוע בעצמם, זו פצצה מתקתקת. הכי עצוב זה שמדובר בקבוצה כל כך קטנה. טיפה בים. לא מזמן המדינה קלטה מאתיים ילדים יתומים מהאיטי וחיכתה להם עם זרים ופרחים. מישהו חשב לשים אותם בכלא לתקופה זמנית? איזו צעקה הייתה קמה בארץ. אבל מהילדים האפריקאים לאף אחד לא אכפת".
הבדיקה
בפועל, פעמים רבות ההמתנה לבדיקת הגיל - השלב הראשון בשרשרת הבירוקרטית - אורכת לבדה יותר מ-60 יום. הסיבה העיקרית לכך היא שמשרד הפנים מעסיק רופאה אחת ויחידה שמבצעת את הבדיקה שבוחנת את התפתחות כף היד של הילדים.
מדובר בבדיקה שנחשבת למיושנת ולא אמינה במיוחד. היא מבוססת על נתונים סטטיסטיים שנאספו בשנות החמישים מילדים לבנים בארצות הברית. "זו בדיקה בלתי אמינה לחלוטין עם סטיית תקן גבוהה שאינה מתאימה לבדיקת ילדים שחורים ותוצאותיה משתנות בשל תנאי תברואה ותזונה", אומר עו"ד דניאל ברמן מהמוקד לסיוע לעובדים זרים.
"בפועל ראינו שילדים רבים שבידיהם מסמכים המוכיחים שהם קטינים התגלו כבגירים. בבריטניה, למשל, הורו להפסיק את השימוש בה בשל חוסר אמינותה, אבל בישראל מתעקשים להמשיך לעשות בה שימוש".
אבל הקושי האמיתי מתחיל לאחר שנקבע הגיל, אז מחפשים לילד חלופת מעצר מתאימה, אחת משתיים: בגילאי 12- 16 הקטינים יכולים ללכת לפנימיות של משרד החינוך (שהקצה להם מאה מקומות. 85 מתוכם כבר אוישו. ל.ש). לעומתם, קטיפנים בגילאי 16-18 משתחררים מהכלא רק אם מוצאים להם משמורן - אדם שיסכים לקחת אותם תחת חסותו. הסיכוי לכך קטן שכן רוב הילדים אינם מכירים כאן איש.
למרות הנחיית בית המשפט ובניגוד למה שכתוב בנוהל, הקטינים פוגשים בכלא גבעון עובד סוציאלי מטעם שב"ס - ולא מטעם משרד הרווחה שאמור לטפל בהם. כך נוצרת מציאות משונה שבה מפקד הכלא הוא שבפועל מבקש לשחרר את הילדים ממאסר. "עמית הדר, העובד הסוציאלי שלנו, הפך למומחה בקהילה האריתראית. הוא עושה ביקורי בית עם האוטו שלי, מסתובב בדרום תל אביב ומנסה למצוא לילדים האלה משפחה.
"רק לפני שבועיים עשיתי מרתון טלפונים והפעלתי לחצים כדי להעביר 17 ילדים לפנימיות,? אומר גונדר משנה אבידר. הדברים תמוהים במיוחד לאור העובדה שעלות האחזקה של הילדים בכלא גבוהה בהרבה מעלות אחזקתם בפנימיות. כך, במו ידיה, המדינה מבזבזת כספים רבים בלי לפתור את הבעיה.
את ביתו באריתראה עזב מפני שחשש לחייו. יתום מאב, הוא השאיר מאחוריו את אמו וששת אחיו והחל במסע מפרך לאתיופיה, משם לסודן ולמצרים. בסך הכל ילד בן 14, בלי כסף, עם תיק קטן שנגנב ממנו במהרה. "הלכתי כי יש מלחמה ומכריחים ללכת לצבא. אבא שלי היה בצבא 30 שנה. הייתי צריך לברוח".
מי שמר עליך?"אף אחד. זה כל אחד לעצמו. מסודן למצרים עליתי על אוטו, 19 אנשים מאחורה. אין מקום ואין אוויר ואין מים וכולם נמחצים. זה מסוכן ופחדתי. אבל בגלל שאני קטן, הצלחתי לטפס למעלה. ככה לא מעכו אותי".
באוקטובר האחרון הוא הגיע לישראל, לאחר מסע התעללות שעבר בידי הבדואים בסיני, שגובים אלפי דולרים בשביל להעביר את הפליטים את הגבול הישראלי. לסוהרים בגבעון סיפר כי "יש לי פצע ברגל בגלל שקשרו אותי בברזל בסיני". בהזדמנות אחרת חשף כי המצרים קברו אותו באדמה כשראשו
חשוף והיכו אותו נמרצות.
אחרי ששילמתי הם רצו עוד 2,000 דולר , מאיפה יש לי? מי שלא משלם להם הם מרביצים לו. הם שמים לך אש על הפנים, הם שמו לי כאן מתחת לעין", הוא מצביע על הצלקות העמוקות. "מרביצים לך ברגליים. אין מים, אין אוכל, מחזיקים אותנו בשמש ובחול כל הלילה וכל היום. היינו 16 מאריתראה. שני חברים שלי מתו בדרך".
איך שרדת?"אלוהים שמר עליי. בסוף, משפחה רחוקה מגרמניה שלחו לי כסף. אחרי שמשלמים להם הם מביאים אותך לגבול. אתה הולך עשר דקות ואתה בישראל. החיילים המצרים ירו עלינו אבל אז הבדואים משלמים להם והם לא עושים כלום".
בגבול אספו אותו חיילי צה"ל, שהעבירו אותו לסהרונים. לאחר מכן נשלח לגבעון. "ברמלה בסדר. אני אוכל, מתקלח, לומד קצת. עושה טיול בחדר של הטיולים. אבל זה קשה. בכלא יש הרבה ילדים. בני 13-14. אף אחד לא מדבר על מה שהוא עובר ואף אחד גם לא שואל. זה קשה בכלא. אין אור. אין שמש".
אחרי הזוועות שעבר בדרך, דווקא המאסר שבר את רוחו. "התקשרתי לאמא שלי. היה לי קשה לאכול. גיליתי שגם אח שלי עזב את הבית לסודן, הוא רק בן שמונה. אני דואג כי בסודן לא טוב. אמא הייתה עצובה ובכתה ואמרה שאין כסף. הייתי עצוב. לא רוצה לחיות. רוצה למות".
דניאל ניסה להתאבד בתאו באמצעות חוט חשמלי שכרך סביב צווארו. "אחרי זה הם שלחו אותי לבית חולים. לא רציתי לחזור, רציתי להישאר שם. יש דשא. אפשר להסתובב".
לדניאל לא הייתה בעיה נפשית שבגללה ניסה להתאבד", אומרת עורכת הדין יעל כץ-מסטבאום שמונתה לייצג אותו מטעם הסיוע המשפטי. "הוא פשוט היה מיואש. הוא לא בא בטח ענות לאף אחד, אבל אנחנו חייבים להם כי הם ילדים. אי אפשר להחזיק ילדים בכלא ולהעניש אותם על משהו שלא עשו. בבית החולים הוא היה חופשי. ילד אחר היה בורח. הפיתויים קראו לו. להגיע לתל אביב ולעבוד ולעמוד בהבטחה לאמא שלו לשלוח לה כסף. אבל הוא נשאר. הוא ילד טוב".
רק בעקבות עתירה דחופה שהגישה הלשכה לסיוע משפטי, שחררה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב רות רונן את דניאל מהכלא וקבעה כי "אין מחלוקת כי לאחר תקופת מעצר כה ממושכת, וכאשר מדובר בקטין שזכאי להגנה קבוצתית כפליט, אין מקום להוסיף ולעצור את העותר, וספק אם היה מקום לעצור אותו מלכתחילה. בעקבות פסק הדין שוחררו ילדים נוספים.
היום הוא מתגורר בכפר הנוער בן שמן המופעל על ידי משרד החינוך. לומד עברית, עובד בגן האירועים הסמוך. חוסך כל שקל שהוא מרוויח כדי להעביר לאמו באריתראה. בבן שמן הוא משחק כדורגל, גולש באינטרנט, מנסה להבין את המנטליות הישראלית. "כולם פה שואלים אותך מה שלומך? איך קוראים לך? יש לך פייסבוק? הכל זה פייסבוק", הוא אומר. מה יהיה בעתיד, אני שואלת אותו. דניאל מושך בכתפיו. "אני חושב רק על עכשיו".
"הכליאה של הילדים יוצרת חשש כבד לבריאותם הנפשית והפיזית. את מצוקתם אנו רואים מדי יום וזה מגיע לעיתים עד כדי אשפוז בבתי חולים", אומרת עו"ד יעל קיציס מהלשכה לסיוע משפטי בתל אביב. בעתירה מצוין כי הקטינים מוחזקים בבית הכלא מכוח חוק הכניסה לישראל, המאפשר להחזיק במשמורת את מי שנכנס למדינה באופן לא חוקי. המדינה החליטה להחזיקם בבית סוהר, החלופה החמורה ביותר, מבין כל האפשרויות העומדות בפניה.
זה אינו הכרח המציאות. מדוח שהגיש המוקד לסיוע עולה שמדינות המערב, שמתמודדות עם הגירה בקנה מידה עצום בהשוואה לישראל, נוקטות גישות אחרות. בספרד הילדים מטופלים במרכזי קליטה לשעת חירום. בהונגריה הקימו עבורם הוסטלים מיוחדים. בארצות הברית הילדים שוהים במעצר לא יותר מ-72 שעות.
לבני הנוער שבשמם הוגשה העתירה סיפורים כואבים ומצמררים. אחד מהם הוא נער אריתראי שעבר התעללות קשה בידי המבריחים בסיני שכלאו אותו בחדר סגור במשך חודש על מנת לסחוט ממנו כסף. אחר נקלע לתקרית ירי במדבר וכשהצליח להימלט רץ במשך שעות ארוכות יחף עד גבול ישראל. בעתירה מובא גם סיפורו של קטין ששוחרר מכלא גבעון שבו הוחזק למעלה משבעה חודשים, שבמהלכם ביצע ניסיון התאבדות.
הוא נלקח לאבחון במחלקה פסיכיאטרית שבסיומו הוחזר לכלא. "מדי יום אנחנו מגיעים לכלא ומוצאים את הקטינים במצב נפשי עגום. למרות המאמצים של השב"ס, מדובר בתנאי כליאה לכל דבר ועניין. המצוקה מחמירה כי מספר הפנימיות המוכנות לקלוט את הקטינים הוא מצומצם ביותר", אומרת קיציס. "חשוב לזכור שהם ילדים ללא משפחות ולא מכירים איש במדינת ישראל. בחלק מהמקרים הורי ומשפחות הקטינים אינם בחיים או שמקום הימצאם אינו ידוע".
בחוות הנוער הציוני הילדים משובצים בכיתות לימוד במטרה להשלים בגרויות. המפגש הראשוני איתם לא היה קל, ומנהלי הפנימייה אומרים כי בתחילה הם ניסו לבדוק כל הזמן את הגבולות. "לא ידענו בכלל למה אנחנו נכנסים", אומר דני חיים, מנהל הפנימייה. "אחד הילדים ניגש אליי ואמר, 'אני מוסלמי, איפה מכה'. אמרתי לו שם הים, תחליט אתה איפה אתה רוצה להתפלל". רצינו לחבק אותם אבל הם נרתעים. אצלם לא מחבקים ככה. מה שהיה חשוב מבחינתנו זה לתת להם זהות של בני אדם. מקום לספר את הסיפור שלהם כשהם רוצים".
הקושי הגדול, אומר חיים, נוגע לעובדה שהילדים קרועים בין אריתראה לישראל. מתקשים להכריע אם להשקיע בעצמם, ללמוד ולנסות להשתלב או לצאת לעבוד ולשלוח את הכסף הביתה. "היה לנו ילד שהתנכלו למשפחה שלו בגלל חובות והוא ברח כדי לנסוע לתל אביב ולעבוד", אומר כהן. "הוא הרגיש אשמה שהוא נהנה ובני המשפחה סובלים ורצה לשלוח להם כסף. זה מצב בלתי אפשרי לילד".
משיחה עם קבוצת ילדים שנקלטו בפנימיות עולה כי הם למדו בהדרגה את "החוקים של הישראלים". הם מדברים בעברית, משתתפים בקבלות השבת, מתים על אייל גולן ורוצים להתגייס לצבא. אחד מהם, בוגר פנימיית כדורי, כבר לובש מדים, החייל הראשון מבין הפליטים. "אני גם רוצה לשרת בצבא. המדינה עשתה לי טוב אני רוצה לעשות לה טוב בחזרה", אומר נער אחר, עבדול. וחיים מוסיף: "לוקח הרבה זמן אבל בסוף הם מקלפים את שכבות ההגנה שאימצו כדי לשרוד במדבר ובכלא. פתאום הם נזכרים שהם בעצם ילדים".
קישורים:
הכתבה ילדים של אף אחד , ליאת שלזינגר , nrg , יולי 2010
להורדת הקובץ בפורמט PDF הקלק כאן
ילדים פליטים מאפריקה שוהים בכלא למרות שאינם צפויים לגירוש. המדינה מסרה אותם לשב"ס במקום למשרד הרווחה. "לא קולטים עולים בכלא"
בתא מספר 9 מוקרן הערב מערבון ישן. על המרקע קאובוי תכול עיניים עם רעמת תלתלים זהובים קושר את סוסו ומחייך למצלמה. בקהל ילדים אריתראים בכפכפים, שרועים על מיטות קומתיים ובוהים בחלל. הקירות מלאים בכתובות ובציורים של האסירים שהיו שם לפניהם.
"אני רוצה לראות את אמא שלי שוב", כתב אחד הנערים. הילדים הפליטים שכלואים בכלא גבעון לא מדברים הרבה, אבל הגרפיטי שהם חורטים על הקירות בתאים יכול ללמד מעט על מה שהם עוברים - ולמה שהם מתגעגעים: ילד מחייך במטוס, פרחים צבעוניים, שמות בשלל שפות, מספרי טלפון לשעת חירום וסיסמה שחוזרת על עצמה: "no Eat Eritrea Sweet but".
"הרעב", מספר מפקד כלא גבעון, גונדר משנה גואל אבידר, "הוא מרכיב דומיננטי בחייהם. הסוהרים עומדים משתאים מול כמות האוכל שהם מחביאים בכיסים. כל סנדוויץ' שהם מכינים מורכב מארבע פרוסות.
"אני לא יודע מה הם עוברים בדרך, איך הם שומרים על עצמם, מה הם אוכלים, מה הם שותים. הם מגיעים לכאן כשהם מחושלים. קשוחים כאלה. אני לא יודע כמה נערים ישראלים היו מצליחים לעבור מסלול כזה. אחרי מה שעבר עליהם, לוקח להם הרבה זמן להבין שאנחנו לא הולכים לפגוע בהם", אומר אבידר ומוסיף כי הילדים לא השתכנעו בקלות לישון במיטות במקום על הרצפה.
מאחורי דלתות הפלדה של אגף 6, אגף הקטינים בכלא גבעון ששוכן במתחם מעשיהו ברמלה, חיים 43 אסירים - כולם ילדים שמעולם לא הועמדו לדין. לכולם יש מספרי אסיר. כולם עומדים בבוקר לספירה. אלה ילדים ללא משפחה. ילדים של אף אחד. בצעד נדיר ויוצא דופן, הסכים שירות בתי הסוהר לאפשר לנו להיפגש איתם.
 |
נערים פליטים בכלא - צילום: אריק סולטן
|
כלא גבעון
16 שעות ביממה בתאביולי 2009 החליטה המדינה להעביר את האחריות על הילדים הפליטים דווקא לשב"ס, אף שהם לא נחשבים עבריינים. הקטינים ששהו עד אז במתקן מיכ"ל בחדרה, הועברו לכלא גבעון, מתקן המוקף חומות תיל, מיועד לאסירים פליליים ומעולם לא הותאם לילדים. תחקיר "סופשבוע" מגלה כי רשויות המדינה כולאות ילדים אלה במשך חודשים ארוכים, על אף שלא ניתן לגרש אותם ואין שום עילה למעצרם.
היעדר המדיניות המתמשך בנושא הילדים הפליטים מביא לטיפול בירוקרטי, מייגע וסבוך, שאף מנוגד להוראות הנוהל בנושא. ובעוד משרדי הממשלה מתווכחים ביניהם של מי האחריות לבני הנוער הפליטים, מי שמוצא להם פתרונות מגורים הוא דווקא שירות בתי הסוהר, ארגון כליאה לעבריינים, שאינו ערוך לקליטה ושיקום של ילדים.
בלבו של אגף הקטינים בגבעון מסדרון צר, ומשני צדדיו תאים קטנים עם סורגי פלדה. הילדים שוהים בתאים הנעולים כ-16 שעות ביממה. בכל תא שישה נערים. הם דופקים על הדלתות, משרבבים ידיים דרך הסורגים, מדברים ביניהם דרך חורי ההצצה ונוהגים בסוהרים בכבוד המרבי. ניכר כי מערכת יחסים מיוחדת במינה נרקמה בינם ובין הילדים.
לזכותו של שב"ס ייאמר, שהוא עושה ככל יכולתו כדי להיטיב עם הקטינים. כשאני מבקשת לדבר עם הנערים הם קופצים מהמיטות, נעמדים בשורה ופוצחים בשטף מלל לא מתואם. "אין לי פה משפחה. באתי לבד. אני דואג לאמא ואבא שלי", אומר איקאלו בן ה-14 ושולף מפאוץ' תמונת פספורט קטנה בשחור לבן. "זה אבא שלי", שאר הילדים מביטים בו בקנאה. לרובם אין ולו מזכרת אחת מהבית, שלא לדבר על תמונה.
"עזבתי את הבית בלי כלום. בלי כסף, בלי מים. פשוט קמתי והלכתי", הוא אומר באמצעות המתורגמנית, בוסנה, שמהווה להם אוזן קשבת. בקצה המסדרון הוסב תא לכיתת לימודים. עכשיו מתקיים שם שיעור עברית. הילדים לומדים להטות את הפועל "בכה". בין האסירים יש גם שש נערות.
הן שוהות בבידוד באגף הנשים, ובגלל ההפרדה זוכות לפחות שעות לימודים. בגבעון יש גם חצר טיולים קטנה, שהיא למעשה חדר נעול עם תקרת רשת. לא ניתן לשחק שם משחקי כדור או לבצע פעילות גופנית. הפעילות היחידה שמתאפשרת לילדים היא ריקודים לצלילי שירים בתיגרית, השפה המדוברת באריתראה, שקר צינת החינוך מורידה מהרשת וצורבת למענם על דיסק.
הם מכנים אותה "מאמא". זאת ההזדמנות היחידה שלהם להתפרק. הם בדיוק כמו ילדים אחרים, יש להם המון מרץ ואנרגיות לפרוק,? אומרת שרון גוטמן, קצינת החינוך. "בהתחלה, כשהם רק הגיעו, היינו צריכים לקנות להם צעצועים. אפילו בגדים ונעליים לא היו להם. היו תקופות שכמו סנטה קלאוס הייתי מגיעה עם שק של תרומות בגדים שארגנו מחברים.
גם הבגדים של הבן שלי רצים פה. בשבילי, בתור אמא, לראות אותם בכלא מאחורי סורגים זה מטלטל. כשילד נמרח על הרצפה וממרר בבכי אני מחבקת אותו". לפני שבועיים קנתה להם רובי מים למשחק. לפני כן ערכה לכמה מהם מסיבת יום הולדת. "אפינו להם עוגה והרמנו אותם על הכיסא ושרנו שירי יומולדת בעברית.
"הם היו בהלם. חלק מהם לא חגגו יום הולדת בחיים. מן הסתם גבעון הוא הכלא היחיד בישראל שבו הסוהרים מכבים את הנרות על העוגה עם האסירים. מעולם לא התמודדנו עם אוכלוסייה מהסוג הזה. הם לא עבריינים, לא עברו שום עבירה וזה מחייב ראייה אחרת שלנו", אומר מפקד הכלא אבידר.
"הרי התפקיד שלנו הוא להתמודד עם עבריינים פליליים, זה מה שאנחנו מיומנים לעשות. כשהוחלט להעביר אותם אלינו היינו צריכים להתאים מחדש את כל ההיערכות. זה בא לידי ביטוי בכל הדברים הקטנים. אתן לך דוגמה: לפני שבועיים הם עשו שביתת אוכל. אין, לא אוכלים. בכל כלא אחר, כשאסירים לא אוכלים, זה מלווה בסנקציות. במקרה הזה, אני, מפקד כלא, נכנסתי לתאים, ושכנעתי אותם אחד-אחד לאכול את ארוחת הצהריים שלהם".
מטבח הכלא נאלץ להיערך במיוחד עם בוא הדיירים החדשים. "במקום קפה שחור, קונים קורנפלקס וחלב", אומר אבידר. "פתאום קלטנו שצנצנת ריבה שמחזיקה בדרך כלל חודש, נגמרת אצל הילדים בארוחה אחת".
הגבול
מתחבאים בין הגופות
בשנים האחרונות הבחינו הרשויות כי בין אלפי מבקשי המקלט שחוצים את הגבול מסיני לישראל מדי שנה, מסתתרים גם קטינים. למראה הילדים בגבול, החיילים נותרים פעורי פה. תחת אור הפנס הם סורקים זה אחרי זה את הפליטים המאובקים. המראה שלהם מכמיר לב: חתכים על הגוף, צלקות, נעליים קרועות. יותר מכל הם מבקשים קצת מים.המסע שהם עושים כל כך מסוכן, שקשה להאמין שילדים יכולים לעבור אותו לבדם. אלה שמגיעים ללא הורים מכונים "קטינים בלתי מלווים". רוב הקטינים הם בגילאי 13 עד 17 וכמעט כולם מגיעים מאריתריאה, מדינה הנאנקת תחת שלטון טוטליטרי שמגייס את האזרחים בכפייה לצבא לפרקי זמן בלתי מוגבלים. מי שנמלט ומוגדר כעריק צפוי למאסר, עבודות פרך ולעתים הוצאה להורג.
מיעוט ממבקשי המקלט מגיע מסודן, שבה התקיים בשנים האחרונות רצח עם. מתוקף התחייבויות בינלאומיות, ישראל מעניקה לאנשים המגיעים ממדינות אלה הגנה קבוצתית כפליטים ואינה מחזירה אותם לארצות מוצאם.
חלק מהילדים מגיעים עם הוריהם אך הרוב בגפם. במקרים רבים המשפחות מוכרות את ביתן ונוטלות הלוואות על מנת לשלוח אותם למקום מבטחים. לאחרונה הצטברו עדויות על עינויים, כבילה בשלשלאות ואפילו מקרי רצח במצרים. רבים מהילדים חצו את הגבול לאחר שהתחבאו בין גופות הוריהם והעמידו פני מתים.
למרות שחלפו חמש שנים מאז החלו הילדים לחדור לישראל, הרשויות לא הצליחו, או לא היו מעוניינות, למצוא להם פתרון. מצד אחד המדינה לא יכולה לגרש את הילדים, מצד שני היא לא רוצה לקלוט אותם. מדובר במספרים קטנים יחסית: עד היום נכנסו לישראל כ-500 ילדים פליטים, ממוצע של מאה בשנה. בהחלט לא מספר שעלול להשפיע על המאזן הדמוגרפי. במתקני השב"ס נמצאים היום כ-90 ילדים.
"כשאין גירוש אין סיבה למעצר. כשכולאים אריתראים וסודנים המעצר הופך חסר תכלית לחלוטין. הכלא הפך להיות בקו"ם לילדים. הדרך היחידה לשנע אותם היא דרך הכלא. זה הנוהל של משרד הפנים", אומר עו"ד עודד פלר מהאגודה לזכויות האזרח. "האבסורד הוא שאם הם היו בגירים, הם כבר היו משתחררים מזמן מתוקף ההגנה עליהם כפליטים".
ארגוני זכויות אדם ומשפטנים טוענים שהנוהל מנוגד לדין ולכל אמנה בינלאומית שישראל חתומה עליה. המדינה מכניסה לכלא אנשים שעברו עבירה או כאלה שמיועדים לגירוש. מכיוון שישראל לא מעמידה לדין את הפליטים, ואינה יכולה לגרש אותם, אין למאסר שלהם כל תכלית. האגף לסיוע המשפטי במשרד המשפטים הגיש לאחרונה עתירה לבג"ץ נגד כליאת הילדים. "לטענתנו, החזקת הקטינים בתנאי כליאה באחריות שב"ס, יהא מתקן הכליאה אשר יהא, באופן עקרוני מנוגדת לדין", אומרת עורכת הדין בהט.
כלא סהרונים
אבודים בין גדרות התיל
כשהילדים מבקשי המקלט נתפסים בגבול, החיילים מעבירים אותם לכלא סהרונים הצמוד לכלא קציעות שעל גבול מצרים. הקטינים מבין העצורים, או אלה שטוענים שהם כאלה, מוחזקים באגף מיוחד (ילדים מתחת לגיל 12 מועברים ישירות למשפחות קלט על ידי משרד הרווחה). אמהות עם ילדים מוחזקות באגף הנשים. שלא כמו המבוגרים המוחזקים בקרוואנים (המכונים "הילטונים") הילדים בסהרונים שוהים באוהלים.לפני שנתיים עתר מוקד הסיוע לעובדים זרים לבג"ץ נגד תנאי הכליאה בסהרונים. "הילדים ישנים באוהלים, וסובלים מקור עז בחורף, שכן האוהלים אינם מצליחים לבלום את הרוחות העזות של המדבר, ובלי שיש בהם חימום ראוי", נכתב בעתירה. "במקרים רבים, הילדים סובלים ממחלות ומשיעולים מתמשכים. שלוש פעמים ביום ישנה ספירה בכלא. ילדים, חלקם בני ארבע, חמש ושש שנים, נדרשים לעמוד ליד מיטותיהם בזמן הספירה - ממש כאסירים לכל דבר ועניין. האוהלים מוקפים בגדרות תיל, רבים מהילדים משחקים בהן ולעתים קרובות נפצעים מגדרות התיל".
העתירה נדחתה על ידי בית המשפט העליון. במוקד לסיוע טוענים כי מאז שהוגשה השב"ס מונע מהם באופן גורף לקיים ביקורים באגפים וליצור קשר עם הילדים. בשב"ס דוחים את הטענות ומסבירים כי מניעת הביקורים באגפים נעשית מסיבות ביטחוניות.
כלא סהרונים מוגדר כתחנת מעבר קצרה, אולם בדיקה מגלה שהילדים מוחזקים שם תקופות ממושכות. כיום נמצאים שם 40 ילדים. לפני חודש התריע האגף לסיוע המשפטי כי תקופה מסוימת, בשל העומס הרב, לא הייתה הפרדה בין קטינים למבוגרים כמתחייב בחוק.
"בגלל שגבעון מלא עד אפס מקום, הקטינים תקועים בסהרונים וכל הטיפול בהם מתעכב", אומרת אמי סער ממוקד הסיוע לעובדים זרים, שמתנדביו מבקרים את הילדים בכלא. "צריך לטפל בסוגיה הזו עכשיו. עלול לקרות אסון. ילדים מנסים לפגוע בעצמם, זו פצצה מתקתקת. הכי עצוב זה שמדובר בקבוצה כל כך קטנה. טיפה בים. לא מזמן המדינה קלטה מאתיים ילדים יתומים מהאיטי וחיכתה להם עם זרים ופרחים. מישהו חשב לשים אותם בכלא לתקופה זמנית? איזו צעקה הייתה קמה בארץ. אבל מהילדים האפריקאים לאף אחד לא אכפת".
 |
נער פליט בכלא - צילום: אריק סולטן
|
תוכיחו שאתם קטינים
מסהרונים מועברים הקטינים לגבעון, שם הם עוברים בדיקות רפואיות, כולל בדיקה להערכת גילם. מאז שנת 2007 הם זכאים לייצוג משפטי אולם עד שהילדים נפגשים בפועל עם עורך דין עוברים חודשים ארוכים. על פי סעיף 9 בנוהל של משרד הפנים, 60 יום אחרי שנתפסו, הקטינים אמורים להשתחרר ממתקן השב"ס ולעבור לאחריות משרד הרווחה.בפועל, פעמים רבות ההמתנה לבדיקת הגיל - השלב הראשון בשרשרת הבירוקרטית - אורכת לבדה יותר מ-60 יום. הסיבה העיקרית לכך היא שמשרד הפנים מעסיק רופאה אחת ויחידה שמבצעת את הבדיקה שבוחנת את התפתחות כף היד של הילדים.
מדובר בבדיקה שנחשבת למיושנת ולא אמינה במיוחד. היא מבוססת על נתונים סטטיסטיים שנאספו בשנות החמישים מילדים לבנים בארצות הברית. "זו בדיקה בלתי אמינה לחלוטין עם סטיית תקן גבוהה שאינה מתאימה לבדיקת ילדים שחורים ותוצאותיה משתנות בשל תנאי תברואה ותזונה", אומר עו"ד דניאל ברמן מהמוקד לסיוע לעובדים זרים.
"בפועל ראינו שילדים רבים שבידיהם מסמכים המוכיחים שהם קטינים התגלו כבגירים. בבריטניה, למשל, הורו להפסיק את השימוש בה בשל חוסר אמינותה, אבל בישראל מתעקשים להמשיך לעשות בה שימוש".
אבל הקושי האמיתי מתחיל לאחר שנקבע הגיל, אז מחפשים לילד חלופת מעצר מתאימה, אחת משתיים: בגילאי 12- 16 הקטינים יכולים ללכת לפנימיות של משרד החינוך (שהקצה להם מאה מקומות. 85 מתוכם כבר אוישו. ל.ש). לעומתם, קטיפנים בגילאי 16-18 משתחררים מהכלא רק אם מוצאים להם משמורן - אדם שיסכים לקחת אותם תחת חסותו. הסיכוי לכך קטן שכן רוב הילדים אינם מכירים כאן איש.
למרות הנחיית בית המשפט ובניגוד למה שכתוב בנוהל, הקטינים פוגשים בכלא גבעון עובד סוציאלי מטעם שב"ס - ולא מטעם משרד הרווחה שאמור לטפל בהם. כך נוצרת מציאות משונה שבה מפקד הכלא הוא שבפועל מבקש לשחרר את הילדים ממאסר. "עמית הדר, העובד הסוציאלי שלנו, הפך למומחה בקהילה האריתראית. הוא עושה ביקורי בית עם האוטו שלי, מסתובב בדרום תל אביב ומנסה למצוא לילדים האלה משפחה.
"רק לפני שבועיים עשיתי מרתון טלפונים והפעלתי לחצים כדי להעביר 17 ילדים לפנימיות,? אומר גונדר משנה אבידר. הדברים תמוהים במיוחד לאור העובדה שעלות האחזקה של הילדים בכלא גבוהה בהרבה מעלות אחזקתם בפנימיות. כך, במו ידיה, המדינה מבזבזת כספים רבים בלי לפתור את הבעיה.
דניאל
מי שלא משלם מרביצים לו
מאחורי המספרים והנהלים נמצאים נערים מיואשים, כלואים ובודדים. אחד מהם הוא דניאל (שם בדוי), בן 16 מאריתראה, נער גבוה ונאה שערימת התלתלים שלראשו מצליחה להסתיר את עיניו העצובות; את הצלקות על הפנים והידיים הוא לא יכול להחביא. אנחנו יושבים על גזעי עצים בחורשה בכפר הנוער בן שמן, שהפך לביתו החדש. כבר שלושה חודשים הוא מחוץ לכלא.את ביתו באריתראה עזב מפני שחשש לחייו. יתום מאב, הוא השאיר מאחוריו את אמו וששת אחיו והחל במסע מפרך לאתיופיה, משם לסודן ולמצרים. בסך הכל ילד בן 14, בלי כסף, עם תיק קטן שנגנב ממנו במהרה. "הלכתי כי יש מלחמה ומכריחים ללכת לצבא. אבא שלי היה בצבא 30 שנה. הייתי צריך לברוח".
מי שמר עליך?"אף אחד. זה כל אחד לעצמו. מסודן למצרים עליתי על אוטו, 19 אנשים מאחורה. אין מקום ואין אוויר ואין מים וכולם נמחצים. זה מסוכן ופחדתי. אבל בגלל שאני קטן, הצלחתי לטפס למעלה. ככה לא מעכו אותי".
באוקטובר האחרון הוא הגיע לישראל, לאחר מסע התעללות שעבר בידי הבדואים בסיני, שגובים אלפי דולרים בשביל להעביר את הפליטים את הגבול הישראלי. לסוהרים בגבעון סיפר כי "יש לי פצע ברגל בגלל שקשרו אותי בברזל בסיני". בהזדמנות אחרת חשף כי המצרים קברו אותו באדמה כשראשו
חשוף והיכו אותו נמרצות.
אחרי ששילמתי הם רצו עוד 2,000 דולר , מאיפה יש לי? מי שלא משלם להם הם מרביצים לו. הם שמים לך אש על הפנים, הם שמו לי כאן מתחת לעין", הוא מצביע על הצלקות העמוקות. "מרביצים לך ברגליים. אין מים, אין אוכל, מחזיקים אותנו בשמש ובחול כל הלילה וכל היום. היינו 16 מאריתראה. שני חברים שלי מתו בדרך".
איך שרדת?"אלוהים שמר עליי. בסוף, משפחה רחוקה מגרמניה שלחו לי כסף. אחרי שמשלמים להם הם מביאים אותך לגבול. אתה הולך עשר דקות ואתה בישראל. החיילים המצרים ירו עלינו אבל אז הבדואים משלמים להם והם לא עושים כלום".
בגבול אספו אותו חיילי צה"ל, שהעבירו אותו לסהרונים. לאחר מכן נשלח לגבעון. "ברמלה בסדר. אני אוכל, מתקלח, לומד קצת. עושה טיול בחדר של הטיולים. אבל זה קשה. בכלא יש הרבה ילדים. בני 13-14. אף אחד לא מדבר על מה שהוא עובר ואף אחד גם לא שואל. זה קשה בכלא. אין אור. אין שמש".
אחרי הזוועות שעבר בדרך, דווקא המאסר שבר את רוחו. "התקשרתי לאמא שלי. היה לי קשה לאכול. גיליתי שגם אח שלי עזב את הבית לסודן, הוא רק בן שמונה. אני דואג כי בסודן לא טוב. אמא הייתה עצובה ובכתה ואמרה שאין כסף. הייתי עצוב. לא רוצה לחיות. רוצה למות".
דניאל ניסה להתאבד בתאו באמצעות חוט חשמלי שכרך סביב צווארו. "אחרי זה הם שלחו אותי לבית חולים. לא רציתי לחזור, רציתי להישאר שם. יש דשא. אפשר להסתובב".
לדניאל לא הייתה בעיה נפשית שבגללה ניסה להתאבד", אומרת עורכת הדין יעל כץ-מסטבאום שמונתה לייצג אותו מטעם הסיוע המשפטי. "הוא פשוט היה מיואש. הוא לא בא בטח ענות לאף אחד, אבל אנחנו חייבים להם כי הם ילדים. אי אפשר להחזיק ילדים בכלא ולהעניש אותם על משהו שלא עשו. בבית החולים הוא היה חופשי. ילד אחר היה בורח. הפיתויים קראו לו. להגיע לתל אביב ולעבוד ולעמוד בהבטחה לאמא שלו לשלוח לה כסף. אבל הוא נשאר. הוא ילד טוב".
רק בעקבות עתירה דחופה שהגישה הלשכה לסיוע משפטי, שחררה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב רות רונן את דניאל מהכלא וקבעה כי "אין מחלוקת כי לאחר תקופת מעצר כה ממושכת, וכאשר מדובר בקטין שזכאי להגנה קבוצתית כפליט, אין מקום להוסיף ולעצור את העותר, וספק אם היה מקום לעצור אותו מלכתחילה. בעקבות פסק הדין שוחררו ילדים נוספים.
היום הוא מתגורר בכפר הנוער בן שמן המופעל על ידי משרד החינוך. לומד עברית, עובד בגן האירועים הסמוך. חוסך כל שקל שהוא מרוויח כדי להעביר לאמו באריתראה. בבן שמן הוא משחק כדורגל, גולש באינטרנט, מנסה להבין את המנטליות הישראלית. "כולם פה שואלים אותך מה שלומך? איך קוראים לך? יש לך פייסבוק? הכל זה פייסבוק", הוא אומר. מה יהיה בעתיד, אני שואלת אותו. דניאל מושך בכתפיו. "אני חושב רק על עכשיו".
העתירה
חשש כבד לבריאות הנפשית
דניאל הוא אחד הקטינים המופיעים בעתירה העקרונית שהגיש לבג"ץ האגף לסיוע המשפטי בפברואר השנה, באמצעות עו"ד ענת בהט ועו"ד גלעד ברנע. בעתירה נטען כי עצם החזקתם של הילדים בבית הכלא מהווה פגיעה קשה בזכויותיהם וכי הקטינים נעולים בתוך תאי מאסר מרבית שעות היממה וכמעט שאינם זוכים לאור יום."הכליאה של הילדים יוצרת חשש כבד לבריאותם הנפשית והפיזית. את מצוקתם אנו רואים מדי יום וזה מגיע לעיתים עד כדי אשפוז בבתי חולים", אומרת עו"ד יעל קיציס מהלשכה לסיוע משפטי בתל אביב. בעתירה מצוין כי הקטינים מוחזקים בבית הכלא מכוח חוק הכניסה לישראל, המאפשר להחזיק במשמורת את מי שנכנס למדינה באופן לא חוקי. המדינה החליטה להחזיקם בבית סוהר, החלופה החמורה ביותר, מבין כל האפשרויות העומדות בפניה.
זה אינו הכרח המציאות. מדוח שהגיש המוקד לסיוע עולה שמדינות המערב, שמתמודדות עם הגירה בקנה מידה עצום בהשוואה לישראל, נוקטות גישות אחרות. בספרד הילדים מטופלים במרכזי קליטה לשעת חירום. בהונגריה הקימו עבורם הוסטלים מיוחדים. בארצות הברית הילדים שוהים במעצר לא יותר מ-72 שעות.
לבני הנוער שבשמם הוגשה העתירה סיפורים כואבים ומצמררים. אחד מהם הוא נער אריתראי שעבר התעללות קשה בידי המבריחים בסיני שכלאו אותו בחדר סגור במשך חודש על מנת לסחוט ממנו כסף. אחר נקלע לתקרית ירי במדבר וכשהצליח להימלט רץ במשך שעות ארוכות יחף עד גבול ישראל. בעתירה מובא גם סיפורו של קטין ששוחרר מכלא גבעון שבו הוחזק למעלה משבעה חודשים, שבמהלכם ביצע ניסיון התאבדות.
הוא נלקח לאבחון במחלקה פסיכיאטרית שבסיומו הוחזר לכלא. "מדי יום אנחנו מגיעים לכלא ומוצאים את הקטינים במצב נפשי עגום. למרות המאמצים של השב"ס, מדובר בתנאי כליאה לכל דבר ועניין. המצוקה מחמירה כי מספר הפנימיות המוכנות לקלוט את הקטינים הוא מצומצם ביותר", אומרת קיציס. "חשוב לזכור שהם ילדים ללא משפחות ולא מכירים איש במדינת ישראל. בחלק מהמקרים הורי ומשפחות הקטינים אינם בחיים או שמקום הימצאם אינו ידוע".
הפנימייה - מתים על אייל גולן
הילדים הפליטים שהועברו לפנימיות של משרד החינוך התקבלו בהן בזרועות פתוחות ומצבם השתפר. "הם באו ישירות מהכלא והביאו אותם עם ליווי, לפחות חצי גדוד שמר עליהם", אומר פיני כהן, מנהל חוות הנוער הציוני בירושלים. "אמרתי להם, אם זה המצב, אני אבוא אליכם, לכלא. מצאנו ילדים רגילים בתנאים לא פשוטים מבלים בלספור זבובים. שמחנו להוציא אותם משם כי זה ממש לא מקום בשבילם. קודם כל היינו חייבים לקנות להם בגדים. הם באים עם שקית ניילון אחת - כל רכושם בעולם".בחוות הנוער הציוני הילדים משובצים בכיתות לימוד במטרה להשלים בגרויות. המפגש הראשוני איתם לא היה קל, ומנהלי הפנימייה אומרים כי בתחילה הם ניסו לבדוק כל הזמן את הגבולות. "לא ידענו בכלל למה אנחנו נכנסים", אומר דני חיים, מנהל הפנימייה. "אחד הילדים ניגש אליי ואמר, 'אני מוסלמי, איפה מכה'. אמרתי לו שם הים, תחליט אתה איפה אתה רוצה להתפלל". רצינו לחבק אותם אבל הם נרתעים. אצלם לא מחבקים ככה. מה שהיה חשוב מבחינתנו זה לתת להם זהות של בני אדם. מקום לספר את הסיפור שלהם כשהם רוצים".
הקושי הגדול, אומר חיים, נוגע לעובדה שהילדים קרועים בין אריתראה לישראל. מתקשים להכריע אם להשקיע בעצמם, ללמוד ולנסות להשתלב או לצאת לעבוד ולשלוח את הכסף הביתה. "היה לנו ילד שהתנכלו למשפחה שלו בגלל חובות והוא ברח כדי לנסוע לתל אביב ולעבוד", אומר כהן. "הוא הרגיש אשמה שהוא נהנה ובני המשפחה סובלים ורצה לשלוח להם כסף. זה מצב בלתי אפשרי לילד".
משיחה עם קבוצת ילדים שנקלטו בפנימיות עולה כי הם למדו בהדרגה את "החוקים של הישראלים". הם מדברים בעברית, משתתפים בקבלות השבת, מתים על אייל גולן ורוצים להתגייס לצבא. אחד מהם, בוגר פנימיית כדורי, כבר לובש מדים, החייל הראשון מבין הפליטים. "אני גם רוצה לשרת בצבא. המדינה עשתה לי טוב אני רוצה לעשות לה טוב בחזרה", אומר נער אחר, עבדול. וחיים מוסיף: "לוקח הרבה זמן אבל בסוף הם מקלפים את שכבות ההגנה שאימצו כדי לשרוד במדבר ובכלא. פתאום הם נזכרים שהם בעצם ילדים".
קישורים:
- מדיניות משרד הרווחה לילדים פליטים - כליאתם במתקני שב"ס בניגוד לאמנת האג והנחיות היועץ המשפטי לממשלה - הכתבה השב"ס כולא נערים אפריקאים בניגוד להנחיית היועמ"ש , טלילה נשר , הארץ , ספטמבר 2011 - למרות ההנחיה לא לכלוא נערים יותר מחודשיים, השב"ס מחזיק עשרות ילדים חודשים ארוכים; 1 מ-9 ניסה להתאבד...
- ועדה לזכויות הילד או להוצאה בכפייה ילדים מביתם לפנימיות מופרטות - יוני 2010 - תחקיר מעריב על מעון מסילה חשף התעללות קשה בנערות החוסות. הנערות נכלאו למשך שעות ארוכות בצינוק המכונה "חדר בטוח" ללא מיטה חלון ותאורה בתנאים תת אנושיים. חוסה במעון העידה: "לפעמים כשנכנסתי לחדר הבטוח, היה שתן על הרצפה וקיא של הבנות מלפניי. לפעמים את חייבת לעשות שם פיפי, פשוט אין לך ברירה. מחזיקים אותך שם בלי שירותים, והמדריכים מוציאים אותך רק אחרי כמה זמן. אני הייתי שם 48 שעות, ורק אחרי שעות הוציאו אותי לשירותים"...
- המורשת הבזויה של משרד הרווחה - סיפורם של שלשה אחים בריאים שנשלחו למוסד מפגרים מקי"ם ועברו התעללות קשה - הגיהינום של אחים בריאים שנשלחו למעון מקי"ם למפגרים של משרד הרווחה, שם נאנסו על ידי מדריכים וחוסים – משרד הרווחה ידע ולא עצר את הזוועה , "חיינו בגיהינום" - יאנה פבזנר / מוסף לשבת 02.04.10 , ידיעות אחרונות , צילום: חיים הורנשטיין...
- משרד הרווחה קורע ילדים מביתם ומשפחתם ומפקיר אותם לתעשיית המין - מאי 2010 - פרשת שידול יתומי הרווחה לזנות התל אביב - זה מתחיל מ"טובת הילד", "סיוע" סוציאלי, "ביקור בית" של פקידת סעד לחוק הנוער, ועדת החלטה, בית משפט לנוער, משפחת אומנה, אימוץ, פנימיות ומעונות וירידה לרחוב לתעשיית המין...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה