תחקיר בעשרות בתי אבות בישראל: הזנחה, קשירות, עלבונות ויחס אגרסיבי

תחקיר בעשרות בתי אבות בישראל: הזנחה, קשירות, עלבונות ויחס אגרסיבי , ynet , ענבר טויזר, שני זהר שדמה, הדר גיל-עד, אורטל מוגוס, ורד גולדמן , 25.03.2019.

צריך להסתכל למציאות בעיניים: זה בקלות יכול להיות העתיד של ההורים שלנו. בדיקת "ידיעות אחרונות" ו־ynet בעשרות בתי אבות ברחבי הארץ הניבה תוצאות מזעזעות — הזנחה מסוכנת, קשירות, עלבונות, גסות רוח וגם יחס אגרסיבי. שנתיים אחרי התחקיר המטלטל שפירסמנו על מצב בתי האבות בישראל, נראה שהבטחות המדינה לטפל במשבר, נותרו על הנייר בלבד.

האגף הסיעודי בבית האבות נווה שבא בלוד. דלת המעלית נפתחת בקומה הראשונה לסרט אימה: מטפלת מכה נמרצות קשישה וצועקת עליה"קומי! קומי!". הסצנה נמשכת דקה ארוכה. לפתע היא מזהה שנתפסה מול מצלמת הטלפון ונבהלת. בבת אחת הטון שלה משתנה. "שרון, הבת שלך עוד מעט תבוא", היא אומרת בקול חביב ומגניבה מבט.

קומה אחת מעל, המציאות לא נעימה יותר. שם, בחדר האוכל, מטפלת מאכילה את אחת הקשישות באגרסיביות ובחוסר סבלנות. היא דוחפת בכוח את המזון לפיה של האישה חסרת האונים, וזו מתאמצת לא להיחנק. הלב מתכווץ.

קצת יותר משנתיים חלפו מאז פירסמנו ב"ידיעות אחרונות" וב־ynet את סדרת התחקירים על בתי האבות הסיעודיים בישראל. למשך תקופה סערה הארץ. משרדי ממשלה שיחררו שלל הבטחות, ואפילו עברה הצעת חוק המחייבת התקנת מצלמות. בפועל, דבר לא השתנה. חזרנו השבוע לאותם בתי אבות ולאחרים, במסגרת סדרת כתבות על הקשישים בישראל. התמונה שנגלתה לעינינו הייתה מעוררת פלצות. אלה ההורים שלנו שם, ונראה כי כמעט לאף אחד לא אכפת מהם.

הגענו לבתי האבות כמתנדבות, כמבקרות וכבנות משפחה. כמעט לכולם נכנסנו בקלות, ובחלקם מצאנו הפקרות מוחלטת. ברוב המוחלט של המחלקות הסיעודיות בהן ביקרנו גילינו הזנחה, התעלמות מצורכי הקשישים, תנאים סניטריים ירודים, אלימות מילולית, רגשית ואף פיזית, קשירות אגרסיביות וגם שימוש נפוץ בפרקטיקה של סימום בתרופות שינה והרגעה. בכמה מקרים מדובר בסכנת חיים אמיתית, משום שקשישים שאינם יכולים לזוז צריכים שיהפכו אותם בלילה, כדי שלא יפתחו פצעי לחץ שעלולים להזדהם ולהביא למותם.

חשוב לציין שלמעט מקרים של התעללות ממש, רוב המטפלים שעובדים במוסדות האלו הם אנשים נורמליים, עם כוונות טובות. אבל התנאים הקשים, הלחץ הבלתי נסבל ומחסור בכוח אדם שוחקים את מרביתם עד לקהות רגשית נוראה כלפי המטופלים חסרי האונים.

קשישים בבית אבות בלוד. התעלמות מצורכי הקשישים, תנאים סניטריים ירודים

בגלל הריח

בית אבות גן דוד ברחובות. אף אחד לא ממש מקפיד על הנכנסים והיוצאים. את הכניסה למחלקה הסיעודית אופף ריח חריף של צואה. מסביב פזורים פחי אשפה ולצידם שקיות מלאות בזבל שאיש לא טרח לזרוק, ועל הרצפה מוטלת גופתו של ג'וק. בחדר האוכל הריח רק מתעצם, משום שהמזגן, אם יש כזה, אינו עובד. אין אוורור.

סביב השולחנות יושבים 30 קשישים, חסרי מעש. במשך דקות אין אף מטפל בסביבה. אחת הקשישות מתחננת, "מים, אני צריכה מים". בהיעדר אדם אחר באזור הגשתי לה בעצמי. רק כעבור דקות ארוכות הגיעה מישהי שסייעה לקשישה לקחת את הכדורים. מתברר שהיא אפילו לא עובדת של המקום. "היא מטפלת אישית שמישהו שכר ועוזרת לעובדים כאן כי הם קורסים".

איך לא יקרסו? שלושה מטפלים על 30 קשישים, וזה עוד בשעות היום. אחד מאותם מטפלים דוחף באגרסיביות מטופל על כיסא גלגלים, מצמיד אותו לשולחן עד שהקשיש משחרר זעקת כאב. אחר כך הוא מותיר אותו כך ויוצא למרפסת סמוכה כדי לעשן. העשן אופף את החדר, והקשישים נאלצים לסבול בשקט. עוד בטרם אני מספיקה להתאושש אל מול עיניי יוצא אחד מאנשי המנהלה למרפסת, פותח את מכנסיו ומטיל את מימיו. ככה, לעיני כל.

מזועזעת אני חוזרת פנימה ומוצאת קשישה שמתלוננת על כאב ראש. איש לא ניגש אליה. לא רחוק ממנה, במסדרון, רחל צופה בטלוויזיה. איך כאן, אני שואלת. "בהתחלה היה משהו־משהו, אבל בזמן האחרון זבל", היא מתלוננת. "גונבים, ולא אומרים להם שום דבר. אין לי חולצה להחליף, לקחו לי הכל".

בבית באייר בירושלים ביקרנו גם בסבב התחקירים הקודם. צוות ההנהלה כאן קיבל מאיתנו את הממצאים, ועל כן ניתן היה לקוות שמשהו השתנה. לשווא. במחלקה הסיעודית מצאנו את רוב הקשישים קשורים בעוצמה לכיסאות הגלגלים, ובהמשך גם למיטות, באמצעות יריעת בד כחולה שמחוברת בכמה נקודות אחיזה.

למולי אחד הקשישים נקשר באופן הדוק יותר, כך שהקשר נראה כפוצע את עורו. במשך דקות ארוכות הוא נאבק בניסיון לשחרר את ידיו, ואף סימן לי בתחינה שאעזור. "עזבי", אמרו לי האחים, "שימשיך לנסות".

קשורים לכיסאות הגלגלים. מחכים למות

סביב, המסדרונות וחדרי השינה מעלים צחנה נוראית. את הקשישים, מתברר, מקלחים אחת ליומיים, לפי קבוצות, ומחליפים להם טיטולים לפני השינה. גם, לא תמיד. "מה נשאר לעשות?" אומר בצער שאול, אחד הקשישים, "אנחנו רק מחכים פה למוות".

במחלקה הסיעודית הנוספת, בדרך החוצה, הקשישים מסיימים את ארוחת הערב ומובלים למיטות. אחד מהם מקיא לפתע את פורמולת המזון שבה הואכל. ראשו רכון קדימה ופניו מתבוססות בתוך הקיא. כך במשך יותר מרבע שעה. אחים ואחיות חולפים על פניו, שומעים את קריאתו לעזרה ומתעלמים.

בחזרה לבית האבות נווה שבא בלוד. כבר בכניסה ממתין קשיש על כיסא גלגלים, מנסה ללא הצלחה לעשן. תקוע. על אחד הספסלים בחוץ אני פוגשת את רבקה, שיושבת עם דוד שלה יצחק, דייר שעבר לכאן אך לפני שבועות אחדים לאחר שסבל מיחס נוראי בבית האבות הקודם. "אנחנו משתדלים להיות פה כל יום כמה שיותר", היא מספרת, "לא סומכים על אף אחד. בבית האבות הקודם היינו מגיעים לבקר אותו ומוצאים אותו מלוכלך, אלוהים יודע מתי אכל או התקלח".

שעת בוקר מאוחרת, כמעט אין מבקרים, והקשישים במחלקת תשושי הנפש מוטלים על כיסאותיהם ללא כל פעילות. מעט אנשי הצוות עסוקים בענייניהם. הזנחה מנטלית: אין פעילויות, אין שיח, אין תקשורת. מהתרשמות בלתי אמצעית זיהיתי גם אנשי צוות קהי חושים, שצוחקים על חשבון הקשישים.

באזור תשושי הנפש ישנם חמישה אנשי צוות על 25 קשישים. על פניו, סביר. אבל בלילה המספר מצטמצם, וישנם קשישים שנותרים במיטתם מבלי שיהפכו אותם. כך מתפתחים פצעי לחץ שעלולים בקלות להזדהם ולהוביל למוות. סבו של ירון נפטר בדיוק מהסיבה הזאת, חודשים ספורים לאחר שהועבר לבית אבות באזור ירושלים. "מבחינתם, הם לא אשמים", הוא אומר. "פשוט אין כוח אדם, ולממשלה לא אכפת. אני לא מאשים אף אחד חוץ מאשר אותנו, שלא מוציאים את כל ההורים שלנו מבתי האבות והולכים להפגין מול משרד הבריאות או בית ראש הממשלה. כנראה לאף אחד לא באמת אכפת מהקשישים, מעדיפים שימותו בשקט, כמו סבא שלי".

לאף אחד לא אכפת מהקשישים

שעת טיול באשפה

שעת ההשכמה משנת הצהריים בבית אבות אשדוד, השוכן בבניין ישן ועלוב למראה בעיר. הקשישים מתעוררים לאיטם, וניכר מתח רב בינם לבין אנשי הצוות. "למה כל כך קשה להם לקום?", גוערים המטפלים בקשישים בגסות, בזמן שיש בהם כאלה שמוציאים את הקשישים בכוח רב מחדריהם. "אם תצעק עליי, לא תקבל כלום!" מאיימת מטפלת על קשיש שמתמרמר על היחס ומבקש אוכל.

לאחד החדרים, שנראה יוקרתי יותר מהאחרים, נכנסת מטפלת ומחליפה מצעים תוך שהיא מזיזה בגסות את הקשישה מדרכה. "תמר, את רוצה שאני אחליף?" היא גוערת בדיירת וממשיכה לדבר בטלפון. "אני רוצה לעזוב", היא אומרת לבן שיחה, "כל דקה שולחים הודעה משהו אחר, כולם עצבניים. לא אכפת להם בכלל מהעובדים".

אחרי שהמטפלת הלכה פניתי לתמר וביקשתי לשמוע ממנה על היחס. "ככה־ככה", היא אמרה, וביקשה להדגים בפנטומימה, מפוחדת, מה עובר עליה: היא סתמה את האף, לחצה בגרון ודחפה את האצבע לפה, הסבירה שזה מה שעושה לה המטפלת. למה? "פורקה מרוקאית וארגנטינאית לא מסתדרות טוב", היא אומרת ומדגימה שוב בתנועות ברורות.

בביקור נוסף, למחרת, פגשתי את עדנה, קשישה ערירית וחייכנית כבת 90. גם היא חזרה על טענות לאלימות מצד הצוות. "יש מכות", היא אומרת בעברית קלוקלת ומדגימה, "זה לא בסדר". מה עושים? עדנה מושכת בכתפיה כאומרת: זה מה יש.

כוח האדם דל. על 34 הקשישים שנוכחים כאן יש ארבעה אנשי צוות, מתוכם שתיים שנמצאות כבר 14 שעות ברציפות, והמשמרת טרם הסתיימה. בלילה נותרות כאן רק שתי מטפלות — אחות וסייעת. "בלילה אנחנו עושים סבב החלפת חיתולים ושינוי תנוחות לכולם", מסבירה הסייעת. "מטפלת אחת עושה את זה לבד עד השעה שלוש, כמה שהיא מספיקה". אחר כך היא מסבירה שלפעמים לא מספיקים, כי אין זמן, ולכן יש קשישים שנותרים באותה תנוחה כל הלילה. מתכון לטרגדיה.

במחלקה הסיעודית נשמעים קולות רמים של צעקות. מתברר שאחת המטפלות קשרה קשיש באופן הדוק מדי, באמצעות השמיכה, בין קורות המיטה. הוא אינו יכול לזוז, ונראה שגם מתקשה לנשום כך. בהמשך מתחלפות האחיות ומתחילות בסבב החלפת חיתולים. "נו, תעזור לי, תסתובב כבר", גוערת האחות בקשיש כבד משקל, ובינה לבין עצמה ממלמלת בקול תוך שהיא מושכת אותו באגרסיביות: "וואו, איזה שמן! תרים את הטוסיק שלך... חרא".

בחדר הצוות תלוי שלט גדול, שמורה להקפיד לחטא את הידיים בין דייר לדייר, להחליף מצעים וללבוש כפפות. במציאות, בכל שעות שהותי שם לא ראיתי מטפלות מחטאות את הידיים או שוטפות אותן, וגם לא מחליפות מצעים.

תמונה דומה התגלתה בחלק ניכר מבתי האבות. כמעט בכולם התנאים ההיגייניים ירודים מאוד. לעיתים לא מקפידים על מקלחות לקשישים, וישנם כאלה שמקולחים רק פעמיים בשבוע.

גם עניין ההזנחה בולט כמעט בכל המחלקות הסיעודיות שבהן ביקרנו. רוב הזמן הקשישים פשוט מוטלים חסרי מעש, מלבד שעות פעילות קצרצרות שגם הן מתבטלות לעיתים. רק כאשר בני המשפחה מגיעים לבקר נראה שמישהו מעסיק את הקשישים ומתייחס אליהם באמת.

טיול בחוץ ליד האשפה והסיגריה

בנווה באבוב בבת־ים, למשל, שגם בו ביקרנו בעבר, ניכר במיוחד המחסור בפעילות ובהיעדר תשומת לב לקשישים. במשך שעות ארוכות ראיתי את הקשישים מוטלים על כיסאות הגלגלים, ללא כל אינטראקציה אנושית. מחוץ לשעות האוכל לא ראיתי אף איש צוות ניגש לשאול לשלומם. לפחות בימים שבהם ביקרתי שם שהו הקשישים במיטות במשך שעות ארוכות מאוד, גם בשעות היום, ואיש לא ניגש אליהם.

בפינת אחד החדרים ראיתי קשישה שיושבת וממררת בבכי דקות ארוכות, מבלי שמישהו מאנשי הצוות ייגש אליה. משראיתי שאיש לא בודק מה אירע ניגשתי אליה בעצמי. "מפית", היא לחשה. מפית, זה כל מה שהיא רצתה, כדי לנגב את עצמה.

גם בבית אור בבת־ים ניכרה ההזנחה. במיוחד הופתענו לגלות את הקונספט הייחודי שהמציאו שם ל"טיול": מוציאים את הקשיש החוצה, מעמידים אותו ליד מכולת אשפה מצחינה, מחכים דקות אחדות ומחזירים פנימה. נראה שמבחינת אנשי הצוות מכולת האשפה והריח העולה ממנה הם הנוף הראוי.

בבית האבות עד 120 בחדרה גילינו יחס אגרסיבי וחוסר תשומת לב. חנה הועברה לכאן מבית אבות שעובדים בו נעצרו בעוון התעללות בקשישים. אבל גם כאן הילדים שלה לא רגועים. לפני חודשים אחדים היא נשכחה ללא מכשיר החמצן שלה, והובהלה לבית חולים עם הרעלת פחמן דו־חמצני.

הפעם היא מספרת על יחס נוקשה של העובדים. "כולם עבריינים", היא ממלמלת. "עבריינים, כולם אותו הדבר. כשהם באים אז הם קורעים את העור, עד שמורידים (את הבגדים), עד שמלבישים. עושים מאוד כואב. מטלטלים אותי".

קונים יחס

כמו תמיד, הנפגעים העיקריים הם העניים. אנשים בעלי אמצעים יכולים לשלוח את הוריהם לדיור מוגן מהסוג היוקרתי. ביקרנו בכמה מקומות כאלה, וההבדל ניכר לעין. כך למשל ברמת תמיר ובהוד ירושלים בירושלים, שם היו יותר אנשי צוות ואלה הכירו את הקשישים באופן פרטני, ידעו לתרגם את קריאות העזרה שלהם ולהבין למה כוונתם. בכניסה לכל חדר הוצבו חומר חיטוי וקופסת כפפות גומי, וכך גם בסמוך לכל מיטה. ארוחות הערב חולקו לפי העדפות המזון של הקשישים, והצוות נהג בהם בסבלנות.

במגדלי הים התיכון בנתניה, מהרשתות היוקרתיות בישראל, ניכרת היוקרה גם בטיפוח המקום וגם ביחס. עם זאת, גם שם היו תלונות מצד כמה קשישים על התעלמות של האחיות מקריאות לעזרה, במיוחד בלילות. עוד מקום שעשה רושם סביר הוא מחלקת הסיעוד בלב אבות ברחובות, אם כי זה מיועד לקשישים עצמאיים בלבד. גם שם המחלקה הסיעודית קשה יותר, אבל היחס בין מספר אנשי הצוות למספר הקשישים היה ראוי.

ישנם בתי אבות שבהם הפער בין עניים לעשירים ניכר ממש בתוך המחלקות. מתברר שבשנים האחרונות, בגלל המצוקה, שוכרים בני משפחה בעצמם מטפלת צמודה כדי שתטפל בהוריהם. כך, בזמן שקשישים אחרים באותן מחלקות סובלים מהיעדר יחס, קשיש שיש לו ילדים בעלי אמצעים זוכה ליחס שונה לחלוטין.

בבית שמחה שבשכונת בית וגן בירושלים, למשל, מטופלים קשישים ברמות תפקוד שונות. שרה, שאמה מטופלת בבית האבות, הביאה אותה לכאן אחרי שבית האבות הקודם שלה נסגר בגלל תנאים סניטריים ירודים. "איך שהיא נכנסה לכאן אמרו לי, 'כאן לא מושיבים אותם בשירותים, לכולם יש טיטול ואנחנו מחליפים להם'", היא מספרת, "אבל לקשישה שהבת שלה משלמת — אותה כן מושיבים. אמרו לנו, 'אם משפחה אחרת משלמת 14,000 שקל, את מצפה שתקבלי אותו יחס?'. היה כאן מטופל, דמות ציבורית, שהבת שלו שילמה אקסטרה לאחד המטפלים כדי שידאג לגלח אותו ולתת לו טיפול אישי".

בבית שמחה, אגב, נתקלנו באותן תופעות כמו בבתי אבות אחרים: גזיזת ציפורניים בכוח, האכלה בכוח, יחס נוקשה כלפי המטופלים הלא אמידים.

"אל תלכי, אני לבד", פונה אליי לאה, אחת הקשישות, "אני צריכה מישהי כמוך לדבר איתה. אם את לא תהיי פה עכשיו לידי, לא יהיה פה אף אחד. הרבה פעמים אני קוראת לאיש צוות ואף אחד לא מגיע. הילדים שלי באים לבקר בערך פעם בשבוע, לפעמים גם הנכדים באים איתם, אבל זה לא מספיק".

מי רוצה לטפל בקשישים?

בבית הלפרין באשקלון סיפרו לנו אנשי הצוות והקשישים על כך שישנם ילדים שפשוט שוכרים להוריהם מטפלת צמודה. האחרים מסתדרים עם מה שיש. כבר כשאני נכנסת, מבקשת ממני נעמי המפעילה לעזור. אני ניגשת לאחד הקשישים ומגלה שכבר דקות ארוכות הוא מתחנן למים אבל אין מי שיביא לו. "המקום נפלא", הוא אומר לי, "אבל יש אחיות ברבריות. היו כמה שהרימו עליי ידיים". סיפרת למישהו? "רק כשאני אצא מפה אספר הכל", הוא מסביר את החשש לדווח, ולספוג יחס עוין.

שרון מטפל באימו, שמתגוררת כאן. אני מזהה שהוא לחוץ. "בבקשה", הוא פונה לאחת המטפלות, "אמא עדיין לא אכלה. אני פשוט חייב ללכת". משיחה קצרה איתו מתברר שהוא הביא מישהי בתשלום. למה? "תראי כמה דיירים יש כאן לעומת מטפלות", הוא מסביר, "אין להן שמונה ידיים".

הדיירים מקבלים את האוכל, כל אחד בתורו. התפקודיים יותר מקבלים ראשונים, הפחות תפקודיים נדחקים לסוף. "קשה", אומר לי משה, אחד הקשישים. "את יודעת כמה פעמים רציתי אוכל של בית? פעם כמעט הזמנתי אבל זה 100 שקל, אני קשיש, וגם ככה אני משלם פה עשרת אלפים שקל לחודש. לא נשאר לי כסף לכלום. שתדעי לך, את סבא וסבתא שלי לא הייתי שם בבית אבות".


מייבשים את המערכת

המשכנו בינתיים במסע, בית אבות אחר בית אבות, והתמונה קשה ומדכאת. מצוקת כוח האדם ניכרת, ולו בכך שברגע שהצענו את עצמנו כמתנדבות מעט מאוד שאלות נשאלו. כן, בואו, עכשיו. באחד מבתי האבות הגדילו לעשות והושיבו אחת מאיתנו בכיסא השומר למשך שעה ארוכה עם הנחיה: "לפתוח את שער החניון בכל פעם שמישהו מצלצל". בכל בתי האבות אין כמעט בידוק, ודיירים רבים התלוננו על גניבות.

באחוזת רינה באשקלון מיעוט קיצוני של אנשי צוות ביחס למטופלים. כאן גם התנאים הסניטריים ירודים, המיטות מטונפות וחלק מהקשישים ישנים עם צרכיהם עליהם. המתקן לשיניים התותבות נראה עכור במיוחד, ותאי השירותים מלאים חלודה. כשאני שואלת את אנשי הצוות אם אין שירותים נוספים, שולחים אותי לקומה אחרת, ואני שומעת את אחת האחיות מסננת בקול "שתלך להזדיין". בדרך אני מזהה קשישה מיובשת שמתחננת למים. נתתי לה את הבקבוק שלי והיא גמעה את כולו בשניות.

וכך זה נמשך. בנווה שבא באשדוד מצאנו משטר קשוח ודכאני, וגם חשד לשימוש בלתי מבוקר בכדורי הרגעה ושינה; בתפארת בנים בנתניה ראינו התעלמות מצורכי הקשישים ויחס קר ולא נעים; בבית אור סניף ביתן אהרון חזרה אחת הקשישות שוב ושוב על כך שלא טוב לה במוסד, והמנהל ששמע את הדברים מיהר להגיב: "היא קצת מסטולה"; באחוזת הורים באשקלון מצאנו הזנחה, תנאים סניטריים גרועים וריח נוראי. "פעם היה ביקור של משרד הבריאות", אומרת אחת העובדות, "פתאום לכולם היה אכפת מהניקיון"; במרכז סיעוד איתנים בבאר־שבע מצאנו מיעוט מטפלים, סירחון, התעלמות מהקשישים וגם עישון עליהם בתוך הקומה.

"אנשים מקיאים, עושים קקי ופיפי, ויש כל מיני נוזלי גוף. לנקות ולהאכיל זה לא בשבילי", סיפרה לנו מטפלת אישית שנשכרה על ידי בני משפחה כדי לעזור. "אני רואה כאן מראות קשים. אנשים נופלים ושוברים את הראש, מישהו מת וצריך לנקות אותו, המטפלים חייבים לעשות את זה. מי יודע אם הם עושים את זה טוב או לא".

איך נדע?

"אותם", היא מצביעה על הקשישים, "אי־אפשר לשאול. זאתי חולה, היא בקושי יודעת איך קוראים לה. את בחורה צעירה, אל תעבדי פה. אנשים עם חיים קשים שממש זקוקים לכסף ולא מצליחים למצוא עבודה עובדים פה. עוד לא ראיתי אף אחד שאומר 'איזה יופי, החלפתי טיטול'".

גם הקשישים העידו שישנם מטפלים נהדרים, ואחרים פחות טובים, אבל הם הבינו לליבם. "לא משלמים להן מספיק", אומר משה, קשיש שמטופל באחד מבתי האבות. "מתעסקות בקקי, במחלות, מה לא". "זו עבודה נוראית", מצטרפת אליו עובדת סיעודית, "צריך לקלח את כל הקשישים, להוריד להם את הבגדים, לנקות ולהחליף, זה מגעיל".

רעות היא בחורה צעירה יחסית, נוף לא שכיח בבתי האבות. ניכר שיש לה נשמה גדולה. היא לבדה, מתרוצצת בין הקשישים, מנסה לעשות ככל יכולתה. "אני מסתדרת כרגע", היא אומרת. "אם לא, אני קוראת לאחות שתעזור לי. לא תמיד היא באה, אבל אני עושה מה שאני יכולה".

את אוהבת את העבודה?

"אני אמא צעירה שצריכה כסף. זה מה יש".

בראשית החודש פירסמנו כאן תחקיר שהראה כיצד מדינת ישראל מייבשת באופן מכוון את מערכת הבריאות הציבורית, לכאורה כדי לגרום לאזרחי ישראל לעבור לרפואה פרטית. מבדיקת המצב בבתי האבות עולה החשד שגם כאן המציאות דומה. המדינה מייבשת את בתי האבות מבחינת תקנים, נמנעת מקבלת החלטות ומאישור תוספת כוח אדם, וכך לא מותירה ברירה לכל מי שיש בידו אמצעים אלא ללכת למקומות יוקרתיים יותר או לטפל בהורים בבית.

לאחר התחקיר שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" וב־ynet לפני שנתיים הוקמה בכנסת ועדה בינמשרדית בראשות ח"כ טלי פלוסקוב (כולנו), שמטרתה גיבוש תוכנית־אב לאומית לזיקנה. בשנה שעברה הגישה הוועדה דוח ביניים עם מסקנותיה, אלא שהדוח המלא טרם הוגש ואף תוכנית אופרטיבית לא יושמה.

בבתי האבות בארץ יש כ־21,000 מיטות לקשישים סיעודיים, מתוכם כ־80 אחוז במימון משרד הבריאות. תעריף האשפוז הסיעודי של משרד הבריאות עומד כיום על כ־470 ש"ח ליום אשפוז לקשיש. לטענת מנהלי בתי האבות המחיר האמיתי ליום אשפוז גבוה בעשרות שקלים, ונדרשת הקמת ועדה ציבורית המורכבת מכלכלנים שתאמוד את המחיר העדכני. משרד הבריאות, טוענים, סירב להקים ועדה.

כיום מתנהל דיון בבג"צ בעתירת בתי האבות נגד המדינה ומשרד הבריאות, בדרישה למצוא פתרון למחסור של כ־6,000 מטפלים במחלקות הסיעודיות. בתי האבות דורשים לאשר תקנים להכנסת עובדים זרים למחלקות, אלא שמנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, מתנגד לכך והמשרד הציע כחלופה פיילוט במסגרתו ישולבו כ־1,000 עובדים פלסטינים ככוחות עזר.

שנה חלפה מאז הצהרת המשרד לגבי הפיילוט, ולדברי בתי האבות "נכון להיום אף עובד פלסטיני לא נכנס למערכת וגם לא רואים קצה של סימן שהוא הולך להיכנס. מה גם שבמציאות הביטחונית של מדינת ישראל הפתרון בעייתי. אצלנו עובדים מסביב לשעון, בחגים וגם ביום כיפור, וכשהצבא יבצע סגר על הכפרים הפלסטיניים - מי יבוא לקלח ולהחליף טיטול במקומם?"

לאחרונה אושר החוק להתקנת מצלמות בבתי חולים גריאטריים וסיעודיים שיזם ח"כ איציק שמולי (העבודה), אך החוק ייכנס לתוקף רק בעוד שנה. לטענת בתי האבות, קיים בחוק סעיף בעייתי המחייב אותם לרכוש מצלמות עם מפרט טכני מסוים, שקשה להשיג בארץ.

לדברי אחד ממנהלי בתי האבות, אלפי מטפלים שעובדים ככוחות עזר סיעודיים לא ראויים לעבודתם, אך הם אינם מפוטרים בגלל מצוקת כוח האדם. "המשאב האנושי הוא הדבר החשוב ביותר, אבל מבין 11,000 המטפלים שעובדים כיום במחלקות הסיעודיות צריך לפטר לפחות שליש", הוא אומר. "בגלל המחסור בכוח האדם ממשיכים להעסיק אותם, וגם אם נפטר אותם הם ימצאו עבודה תוך חמש דקות במקום אחר. עובדים שלא שומרים על היגיינה, שלא מאכילים את הקשישים כמו שצריך, שלא מחליפים להם חיתול בתדירות הנדרשת. אבל מי יבוא במקומם?"

לדבריו, המצב עוד ילך ויחמיר. "היצע המיטות הולך וקטן, למרות שכמות הקשישים הסיעודיים הולכת להכפיל את עצמה בעקבות העלייה בתוחלת החיים. מצבו של הענף הזה הופך קשה יותר מיום ליום בגלל הניסיון של משרד הבריאות לחסוך כסף. יש רישיונות לעובדים זרים בענפי החקלאות, המלונאות, ההיי־טק והבניין — רק אצלנו לא נותנים רישיון אפילו לעובד אחד".

המצב יילך ויחמיר. אף אחד לא מתייחס

תגובות

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "אנו מודעים לבעיית כוח האדם במוסדות הסיעודיים. משרד הבריאות תיקצב בשנה האחרונה תוספת של 1.3 תקן למטפלים סיעודיים במחלקה ומתוכנן המשך תוספת של עוד חצי תקן מטפל לכל מחלקה סיעודית. לצערנו בחלק גדול מהמקרים הם אוישו באמצעות שעות נוספות.

"הזנחה, יחס משפיל ותנאי היגיינה ירודים הינם בראש ובראשונה באחריות הנהלת המוסד הגריאטרי אשר מחויב לספק תנאים ראויים לקשישים השוהים בו ואין להם כל הצדקה בשום נסיבות. משרד הבריאות עורך בקרות פתע בכל המוסדות הגריאטרים — היקף הבקרות הוכפל מ־600 לשנה ל־1,490.

"נכון להיום בין 40 ל־50 אחוז מכוח האדם במוסדות הם עובדים זרים, בתיאום עם משרד הבריאות.

נבחן הצורך להוסיף כוח אדם זר בהמשך. הפיילוט להבאת עובדים פלסטינים מתקדם ונמצא כעת בטיפול מתאם הפעולות בשטחים.

"משרד הבריאות פועל רבות בשנה האחרונה להקל על המימון הסיעודי לקשיש ובן משפחתו. נערכה רפורמה בחישוב הזכאות".

מבית האבות גן דוד נמסר: "תמוה כיצד התחקירנית זכתה במשך מספר שעות לאתר ליקויים כה רבים, בה בעת שבני המשפחות של הדיירים פוקדים את המקום תדיר ואינם מצליחים לראות את כלל המחדלים הנטענים. כך, למשל, הטענה להיעדר שמירה, בה בעת שבמקום נמצא מאבטח 24/7. המעבר למחלקה הסיעודית פתוח בכוונת מכוון, למען השקיפות, לפיה יכול כל בן משפחה של מטופל 'להפתיע' את הצוות, דבר המלמד כי אין לנו דבר להסתיר, אלא רק להתגאות.

"במהלך 17 השנים בהן אני במקום נעשו בקרות יזומות וביקורות פתע רבות של משרד הבריאות, שקבעו כי איכות הטיפול הרפואי, הסיעודי והסוציאלי נע בין כמעט טוב מאוד לטוב מאוד".

בית האבות "אשדוד": "כל הקשירות (הגבלות תנועה) בבית האבות מבוצעות אך ורק על פי הוראת רופא ומתועדות בתיק הרפואי. הן הקשירות הפיזיות והן הכימיות (תרופות הרגעה) ניתנות לפרקי זמן קצובים ונבדקות ומוארכות על פי הצורך והנהלים. גם בביקורות של משרד הבריאות נמצא כי אנו פועלים כנדרש והנושא אף צוין לשבחנו. כל מקרה של שריטה, שפשוף עור או מכה — מדווח, נבדק ומתועד ברשומה הרפואית וכן מתקיים לגביו דיון ב'וועדת התעמרות' פנימית.

"במהלך כל שעות היום והלילה פועל דלפק קבלה בכניסה לבית האבות. החל מ־20:00 דלתות המבנה ננעלות. במהלך היום נכנסים ויוצאים מאות אנשים ל/מבית האבות. לא ניתן לתשאל כל נכנס בשערי הבית למטרת הגעתו. בבית האבות מועסקים עובדי ניקיון במהלך כל שעות היום, בית האבות נקי ועובדה זו חוזרת על עצמה בכל המשובים הנערכים על ידינו.

"לגבי הטענות כי לא מספיקים לחתל ולהפוך קשישים בלילה — בכל משמרת לילה עובדות אחות ומטפלת שעוברות במחלקה אחת לשעתיים־שלוש ובודקות ומחתלות את כל הדיירים. במהלך המשמרת גם מחתלים וגם משנים תנוחה לדיירים והדברים מתועדים".



רשת בתי האבות "נווה שבא": "הצגת הדברים בכתבה שונה ומורכבת בהרבה מהמצב האמיתי בשטח. לצערנו, מזה זמן רב, בתי האבות הסיעודיים מתריעים על כך כי קיים כשל מערכתי בכל הקשור לנושא הסיעוד בישראל. אנו נאלצים להתמודד עם מטופלים המגיעים אלינו, במצבים מורכבים, פיזית ונפשית, כאשר הצוותים המקצועיים, עושים ככל יכולתם על מנת לנהוג במטופלים ובבני משפחותיהם, במלוא החמלה, המקצועית והכבוד המגיעים להם.



"אנו מתמודדים בד בבד עם דרישות לאורך 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ללא גיבוי ותקצוב הולם ממערכת הבריאות בפרט וממשלת ישראל ככלל. אנו ניצבים בפני מחסור בכוח אדם מיומן ושחיקת עובדים. אנו מכבדים כל ביקורת ורואים במשרד הבריאות ובעובדיו שותפים לדרך במטרה לעמוד בסטנדרטים הנאותים לטובת השוהים במוסד, בני משפחותיהם, והצוותים המטפלים, אך על מנת לאפשר לנו את האמצעים לכך, נדרשת חשיבה מעמיקה של כל הגורמים הרלוונטיים על מנת שיתכללו את מלוא הצרכים הנדרשים, על מנת שנוכל לפעול למען טובתנו כולנו".

בית האבות בית באייר: "אנו עומדים בתקנים המקצועיים ובתקני כוח האדם הנדרשים ע"י משרדי הבריאות והרווחה. אנו מקבלים מכתבי תודה רבים ואין סוף דברי הוקרה ומילים חמות מדיירים ובני משפחה. אנשי הצוות שלי מאוד מתוסכלים מכל גילוי של טיפול לא נאות ומטפלים בממצאים בכל חומרת הדין. העובדת שהתעלמה מהמטופל תזומן לשימוע. עם כל מצוקת כח האדם החריפה, בבית באייר מגלה אפס סובלנות להעדר חמלה ואי קיום ההוראות המחייבות.

"הגבלות פיזיות ("קשירות") מתבצעות אך ורק לפי הוראת רופא בכתב בהתייעצות עם הצוות המקצועי ועל פי הנחיות משרד הבריאות. לגבי המטופל שנטה על צדו: מדובר בפליטת אוכל בסיום ארוחת הערב, לאחר הסרת הכלים מהשולחן. בסיום הארוחה, 4 מטפלים מסייעים ל־36 דיירים לחזור למיטותיהם. מדובר בדייר חדש יחסית ולאחר שזיהו את חולשתו הגופנית, פנו אנשי הצוות לרופא והותאמו לדייר אביזרים חדשים על מנת למנוע את נטייתו הצידה. מכיון שהדייר שהה בתנוחה זו זמן רב, ביצענו תחקיר עם הצוות במשמרת הרלוונטית. בלקחים ובסרטון שיתפנו את האחיות האחראיות ובימים הקרובים נשתף את כל אנשי הצוות בבית. מודים לכם על הערותיכם והסבת תשומת לבנו לטעון תיקון".

בית האבות לב הסיעוד: "לא ידוע לנו על המקרים שאתם מציינים, ואנו משוכנעים שאין דבר כזה אצלנו. ישנה בקרה מקסימלית וקפדנית של הצוות הרפואי על חלוקת התרופות, והן ניתנות רק על פי הוראת רופאים ועל ידי אחיות בלבד".

בית האבות נוה באבוב: "הצוות שלנו מסור ואוהב, הנהלת בית האבות קשובה כל העת לדרישות הקשישים ובני המשפחות, מה שמסביר את התפוסה המלאה והביקוש שיש לנו. במידה שיתברר כי ישנם דברים הטעונים תיקון, נפיק את הלקחים והם יתוקנו במיידי לתועלת הקשישים".

בית האבות בית אור בבת־ים: "בית אור משקיעה רבות בפעילויות מגוונות במהלך היום עבור כלל הדיירים. לרשות הדיירים גינה מטופחת ומרפסת רחבה אליה יוצאים הדיירים עם המטפלים. מבירור שערכנו עולה כי במקרה המדובר בכתבה הוצא דייר, לבקשתו, על מנת לעשן באזור מקורה אשר בקרבתו הייתה מכולת חומרי בנייה. הנהלים חודדו".

בית אבות מגדלי הים התיכון: "לא ידוע לנו על מתן תרופות כדי להשתיק את הקשישים, וחלוקת התרופות מתבצעת אך ורק על ידי אחים ולא על ידי 'עובדים'. אנו מטפלים באוכלוסייה שלרוב קיימת אצלה ירידה קוגניטיבית המלווה בהתנהגות חריגה, תוקפנות, דיכאון ואי־שקט שעלול לסכנם. טיפול תרופתי אינו מדע מדויק והתגובה לטיפול שונה מאדם לאדם ולכן מדובר בתהליך ארוך שמתבצע תחת מעקב רפואי והתנהגותי עד למצב של איזון. כאשר יש החלטה לתת טיפול תרופתי הרגעתי או אנטי־פסיכוטי, הדבר נעשה בשקיפות מלאה מול המשפחה.

"חשוב להדגיש שבמחלקה של 36 דיירים, התקן שנקבע על ידי משרד הבריאות הינו אחות אחת למשמרת. מצב זה עשוי להקשות על מתן מענה במיידית בהלימה לצרכיו של כל דייר בכל רגע נתון".

בית האבות תפארת בנים: "בית האבות הינו תחת פיקוח משרד הרווחה. רק בשבוע האחרון עבר בקרת עומק מקיפה של המשרד שבה התרשמו לטובה מצוות העובדים המקצועי ומתודעת השירות הגבוהה".

בית אבות בית בכפר: "יש אצלנו פיקוח מלא, אנחנו מתקשים להאמין לטענות שמועלות נגדנו".

בית אבות עד 120: "דיירינו זוכים לטיפול רפואי וסיעודי ברמה הגבוהה ביותר. ביקורת פתע של משרדי הבריאות והרווחה שנערכה לאחרונה העלתה כי מועסקים בבית האבות יותר עובדים מאשר התקן מחייב. בבית האבות פועלת ועדה פנימית למניעת התעללות. ביקורות פתע מצאו כי היחס לדיירים נפלא. להוכחה, בית האבות נמצא בתפוסה מלאה. תופעה של מתן תרופות הרגעה ושינה כדי להשתיק — לא קיימת אצלנו".

בית האבות אחוזת רינה: "המקום מאובטח ומרושת כולו במערכת טלוויזיה במעגל סגור. משנת 1997 ועד היום לא היה אירוע אבטחה חריג. אנו עובדים עפ"י התקינה והדרישות של משרד הבריאות ואף למעלה מזה. ההנהלה עורכת ביקורות פתע המבוצעות ע"י הצוות הבכיר במהלך כל המשמרות כדי לבדוק את התנהלות הצוות ותפקודו. לשם כך הוסף תקן של אח/ות כללית מדי ערב. מעולם לא היה בבית האבות אירוע של חלוקת תרופות הרגעה כדי להשתיק. בשיחתנו הטלפונית הבהרתם כי חלק מהממצאים הינם בעיות כלליות של בתי אבות בארץ בכלל, ולאו דווקא בבית האבות שלנו".

מבית האבות אחוזת הורים נמסר: "המוסד חורט על דגלו מתן טיפול אישי ומכבד לדייריו ומשקיע באופן יומי משאבים בחינוך והדרכת הצוות למתן יחס הולם ומענה לצורכי הדיירים. ככל שנמצאו על ידיכם ליקויים נקודתיים, אנו כמובן מצרים על כך, ונפעל לתקן את הליקויים על מנת שנוכל להמשיך לתת למטופלינו שירות סיעודי טוב ואיכותי".

בית האבות בית הלפרין באשקלון: "הטענות חסרות שחר. בכל הביקורות שנערכו על ידי משרדי הבריאות והרווחה קיבל בית האבות ציונים לשבח ודורג כאחד הטובים במדינה. הטענה בעניין אלימות חסרת שחר והינה הוצאת דיבה על כל המשתמע. בבית האבות מוצבות מצלמות בכל השטח וקיים פיקוח גם דרך האחיות והמנהלים".

מרכז סיעוד איתנים בבאר־שבע: "במידה שהיה מקרה חריג בניגוד לנהלים, הוא יטופל בחומרה ויופקו הלקחים".