5.8.2016 - נחשף המכתב שהציף לראשונה את פרשת ילדי תימן , עופר אדרת , הארץ
לפני 50 שנה הופץ מכתב בין חברי כנסת שקיבץ עדויות לפיהן משפחות באו לאמץ ילדים במחנה עולים בראש העין ויועץ במשרד הסעד דיווח על מתן הכשר לאימוץ. המכתב עורר את הדיון הציבורי שהוביל להקמת ועדת חקירה
"הנדון: פרשת ילדי תימן הנעדרים". התאריך: ספטמבר 1966. כמעט 50 שנה חלפו מאז נשלח לחברי הכנסת המסמך החריף הזה, אשר בו טענות קשות של משפחות שעלו מתימן וילדיהן נעלמו בישראל. "אחדים מבניהם־עולליהם של עולי תימן ששהו במחנות, נעלמו בנסיבות המעלות אפשרות לחשד כי נחטפו או נגנבו", כך במכתב.
המכתב, שאותר השבוע על ידי "הארץ" בארכיון "יד טבנקין", הוא אחת העדויות המוקדמות לפרשת ילדי תימן, ששבה הקיץ לכותרות והוא למעשה הצית את הדיון הציבורי בפרשה, והוביל להקמת ועדת החקירה הראשונה הממלכתית הראשונה. הוא נשלח לחברי הכנסת מטעם גוף בשם "הוועדה הציבורית לגילוי עולי תימן הנעדרים".
לפי מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, הקימו את הוועדה ב–1966 ראשי רשויות, משפטנים, רבנים ופסיכולוגים, לאחר שכמה משפחות שבניהן נעלמו 18 שנים קודם לכן, החלו לקבל צווי גיוס על שם הילדים האבודים, "דבר שעורר את ההורים לסיכויים שהילדים בחיים", לשון המכתב. כעבור שנה ב–1967, הוקמה ועדת החקירה הראשונה לבדיקת הפרשה, ועדת בהלול־מינקובסקי, שחקרה בשיתוף פעולה עם "הוועדה הציבורית". 50 שנה חלפו מאז ושלוש ועדות חקירה בדקו את הנושא — האחרונה סיימה את פעילותה לפני 15 שנה. כולן קבעו כי אין עדויות לחטיפה ממוסדת של ילדים, וכי רוב הנעלמים מתו ממחלות.
לפני שבוע קיבלה הפרשה תפנית, כשהשר צחי הנגבי היה הגורם הבכיר והרשמי הראשון שטען כי "מאות ילדים נגזלו ממשפחותיהם במזיד". "לא רשלנות, לא טעות ספורדית, אלא מזיד", הדגיש בראיון ל"הארץ". הנגבי ציין, עם זאת, כי אינו מאמין שיימצא "האקדח המעשן", אשר יענה על השאלה "מי נתן את ההוראה".
עיון במסמך הארכיוני, שאותר השבוע על ידי "הארץ", מספק הצצה לאווירה ששררה בישראל הצעירה בתקופה בה נעלמו הילדים. במכתב לא מתוארת "הוראה מגבוה", שהועברה בחשאי מהדרג הבכיר לדרגי השטח, אך ניתן ללמוד ממנו על תחושה של "איש הישר בעיניו יעשה".
"מן העדויות שבידינו מתאמת החשד, שאמנם נעשו מעשים אפלים אלו במדינת ישראל ותחת חסותם של מוסדות ציבור ומדינה, בתקופת קום המדינה", לשון המסמך. "האנדרלמוסיה ששררה אז בארץ מבחינה אדמיניסטרטיבית, סייעה בידי בני בליעל לבצע את זממם הרע".
אחד מאותם האנשים שפעלו במרחב הזה מתואר במכתב כ"פקיד בכיר ממחנה ראש העין לשעבר". הכותבים שוחחו עמו, ולמדו כי "ידוע לו על מקרים שמשפחות חשוכות בנים באו למחנה העולים במטרה לאמץ להן ילדים של עולים", כך במסמך. עוד שמעו מפיו כי בהחלט ייתכן שילדים נלקחו מבית החולים ללא רשות.
בחלק אחר של אותו מסמך מוזכר פקיד בכיר אחר, שהיה מודע להתרחשויות בזמן אמת. לפי המסמך "היועץ המשפטי של משרד הסעד (שמו הקודם של משרד הרווחה), העיד כי משרדו נתן 'ליגליזציה' להמשך החזקת ילדים על ידי משפחות מאמצות, תוך ידיעה שההחזקה בילדים אלה אינה חוקית והמדובר בילדים שניתן להגדירם כ'חטופים'".
"הייתי אדם קטן"
כך, במכתב אחד בן 50 שנה, מסתתרות עדויות של שני עובדי ציבור, שסיפרו כבר אז כי היו עדים לפעילות של מנגנון. עדויותיהם עולות בקנה אחד עם עדויות של משפחות של יוצאי תימן, כמו אלה אשר נאספות בחודשים האחרונים בשקדנות ומועלות לארכיון הווידאו המקוון של עמותת עמר"ם.
במסמך לא חסכה הוועדה הציבורית במלים: "פרשה איומה ומזעזעת, אשר מאז מעשה פילגש בגבעה לא היתה כנבלה הזאת בישראל", כתבו אנשיה בהתייחסם לתיאור בספר "שופטים" של אונס שבעקבותיו פרצה מלחמת אחים. בשעה שהחומר ששמור בארכיון המדינה עדיין תחת חסיון וממתין להחלטת הממשלה, בארכיונים אחרים, הפתוחים לציבור, שמורות עדויות שמצביעות על פקידים ועובדי ציבור שידעו, ראו, שמעו או אף איפשרו לזה לקרות.
אחת העדויות המשמעותיות ביותר ניתנה לוועדה על ידי אברהם עובדיה, מנהל של אחד ממחנות העולים בראש העין ב–1950. בשנת 1985 פירסם את ספר זיכרונותיו, בו תיאר: "באותם ימים שעבדתי במחנה א' נחטפו ילדים וילדות רבים, בני שנה ובני שישה חודשים, בני שבוע ושבועיים. היתה זו תמונה מזעזעת לראות הורים שמחפשים את ילדיהם, שנלקחו מהם בטענה שהם 'חולים ועלולים למות'. ואלה התמימים שהאמינו ליהודים 'טובי לב' הדואגים לבריאות ילדיהם, מסרו אותם מתוך אמון רב, ולא עלה בדעתם שלא יזכו לראותם יותר".
לפי עובדיה כל זה בוצע על ידי "כנופיה מאורגנת היטב", שכללה, בין היתר, רופאים, אחיות ונהגים. לפני 20 שנה, בראיון ליגאל משיח במוסף "הארץ", נשאל עובדיה, שבעצמו עלה לישראל מתימן, אילו פעולות נקט כמנהל המחנה, לנוכח ההתרחשות הזו. "הייתי בן אדם קטן. כתבתי מכתבים... ואף אחד לא ענה לי. מה יכולתי לעשות? הייתי פקיד קטן, מילאתי את חובתי המוסרית. יותר מזה לא יכולתי לעשות", השיב.
טרגדיות של אימוץ
האם עובדיה הוא אותו אדם המתואר במסמך מ–1966 כ"פקיד בכיר ממחנה ראש העין לשעבר"? ייתכן, אך ייתכן גם כי היה זה אדם אחר. גם פקידים רמי דרג ממנו העידו כי ידעו על היעלמות הילדים. ב–1997, בראיון לערוץ 2, אמר ח"כ לשעבר מנחם פרוש, כי ידוע לו שעובדות סוציאליות חטפו ילדים לצורכי אימוץ עוד בשנות ה–50, וכי הדבר נעשה מטעמים של "טובת הילדים". פרוש לא פירט מה המקור למידע שברשותו בטרם מת ב–2010.
הרב מנחם פרוש: חטיפת ילדי תימן נעשתה ע"י עובדות סוציאליות
עיון בפרוטוקלים מדיוני הכנסת בשנות ה–50, מעלה כי היה ממש בדברי פרוש. כך, בדיון שקיימה המליאה בנושא האימוץ, אמרה ב–1959 ח"כ שרה כפרי (מפא"י): "כידוע, קיים שוק שחור לאימוץ ילדים. משיגים אותם באופן פרטי תמורת כסף, לעתים כסף רב".
את הפרוטוקול הזה ואחרים פירסם עורך הדין עופר כוחי, במאמרי דעה שכתב בסוף שנות ה–90. ח"כ רות הקטין (אחדות העבודה — פועלי ציון), אמרה בדיון: "נזכור נא כיצד התנהלו ענייני האימוץ עד כה... לא פעם הטיפול היה משמש מקור פרנסה למתווכים למיניהם. ובסופו של דבר במקרים רבים היה העניין מגיע למשרד הסעד לאינסטנציה אשר צריכה היתה לחתום על מעשה מוגמר, פוסט פקטום, כאשר הילד כבר נמסר למאמץ". והוסיפה: "אמנם אין הדברים מתפרסמים, ומשום כך אינם מגיעים לרחבי הציבור, אולם הדבר נוגע למאות ילדים ומבוגרים".
בדיון אחר, כעבור כחצי שנה, אמר ח"כ בן ציון הראל (הציונים הכללים), כי לדעתו, "בארץ, כמו בכמה ארצות אחרות, אחוז לא קטן של ילדים מתקבלים לאימוץ ישר מבית החולים, ישר מבית היולדות. לעתים זה נעשה באמצעים פסולים, בצורה הגובלת לפעמים ... במסחר".
בחומרים נוספים מסוג זה מעיין בימים אלה השר הנגבי, שמונה לאחרונה בידי ראש הממשלה לפעול להסרת החיסיון מעל 1.5 מיליון עמודים הקשורים לפרשה ושמורים בארכיון המדינה. סביר כי ימצא שם עוד בעלי תפקידים, שראו, שמעו וידעו על המתרחש בזמן אמת, ואינם עוד בחיים כדי להשיב על השאלה אם היה מי שפיקד על הפעולות האלה. "אני לא חושב שניתן יהיה לדעת בכלל מי אחראי לפרשה. אנשים שהיו רלוונטיים אז הם היום בני 95, אם הם בכלל חיים. עובדה שאף אחד לא קם ואמר: 'אני הייתי שותף למשהו כזה', שזה דבר אנושי שקורה לאנשים בגיל מבוגר, שמכים על חטא", אמר הנגבי ל"הארץ".
לפני 50 שנה הופץ מכתב בין חברי כנסת שקיבץ עדויות לפיהן משפחות באו לאמץ ילדים במחנה עולים בראש העין ויועץ במשרד הסעד דיווח על מתן הכשר לאימוץ. המכתב עורר את הדיון הציבורי שהוביל להקמת ועדת חקירה
"הנדון: פרשת ילדי תימן הנעדרים". התאריך: ספטמבר 1966. כמעט 50 שנה חלפו מאז נשלח לחברי הכנסת המסמך החריף הזה, אשר בו טענות קשות של משפחות שעלו מתימן וילדיהן נעלמו בישראל. "אחדים מבניהם־עולליהם של עולי תימן ששהו במחנות, נעלמו בנסיבות המעלות אפשרות לחשד כי נחטפו או נגנבו", כך במכתב.
המכתב, שאותר השבוע על ידי "הארץ" בארכיון "יד טבנקין", הוא אחת העדויות המוקדמות לפרשת ילדי תימן, ששבה הקיץ לכותרות והוא למעשה הצית את הדיון הציבורי בפרשה, והוביל להקמת ועדת החקירה הראשונה הממלכתית הראשונה. הוא נשלח לחברי הכנסת מטעם גוף בשם "הוועדה הציבורית לגילוי עולי תימן הנעדרים".
לפי מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, הקימו את הוועדה ב–1966 ראשי רשויות, משפטנים, רבנים ופסיכולוגים, לאחר שכמה משפחות שבניהן נעלמו 18 שנים קודם לכן, החלו לקבל צווי גיוס על שם הילדים האבודים, "דבר שעורר את ההורים לסיכויים שהילדים בחיים", לשון המכתב. כעבור שנה ב–1967, הוקמה ועדת החקירה הראשונה לבדיקת הפרשה, ועדת בהלול־מינקובסקי, שחקרה בשיתוף פעולה עם "הוועדה הציבורית". 50 שנה חלפו מאז ושלוש ועדות חקירה בדקו את הנושא — האחרונה סיימה את פעילותה לפני 15 שנה. כולן קבעו כי אין עדויות לחטיפה ממוסדת של ילדים, וכי רוב הנעלמים מתו ממחלות.
לפני שבוע קיבלה הפרשה תפנית, כשהשר צחי הנגבי היה הגורם הבכיר והרשמי הראשון שטען כי "מאות ילדים נגזלו ממשפחותיהם במזיד". "לא רשלנות, לא טעות ספורדית, אלא מזיד", הדגיש בראיון ל"הארץ". הנגבי ציין, עם זאת, כי אינו מאמין שיימצא "האקדח המעשן", אשר יענה על השאלה "מי נתן את ההוראה".
עיון במסמך הארכיוני, שאותר השבוע על ידי "הארץ", מספק הצצה לאווירה ששררה בישראל הצעירה בתקופה בה נעלמו הילדים. במכתב לא מתוארת "הוראה מגבוה", שהועברה בחשאי מהדרג הבכיר לדרגי השטח, אך ניתן ללמוד ממנו על תחושה של "איש הישר בעיניו יעשה".
"מן העדויות שבידינו מתאמת החשד, שאמנם נעשו מעשים אפלים אלו במדינת ישראל ותחת חסותם של מוסדות ציבור ומדינה, בתקופת קום המדינה", לשון המסמך. "האנדרלמוסיה ששררה אז בארץ מבחינה אדמיניסטרטיבית, סייעה בידי בני בליעל לבצע את זממם הרע".
אחד מאותם האנשים שפעלו במרחב הזה מתואר במכתב כ"פקיד בכיר ממחנה ראש העין לשעבר". הכותבים שוחחו עמו, ולמדו כי "ידוע לו על מקרים שמשפחות חשוכות בנים באו למחנה העולים במטרה לאמץ להן ילדים של עולים", כך במסמך. עוד שמעו מפיו כי בהחלט ייתכן שילדים נלקחו מבית החולים ללא רשות.
בחלק אחר של אותו מסמך מוזכר פקיד בכיר אחר, שהיה מודע להתרחשויות בזמן אמת. לפי המסמך "היועץ המשפטי של משרד הסעד (שמו הקודם של משרד הרווחה), העיד כי משרדו נתן 'ליגליזציה' להמשך החזקת ילדים על ידי משפחות מאמצות, תוך ידיעה שההחזקה בילדים אלה אינה חוקית והמדובר בילדים שניתן להגדירם כ'חטופים'".
"הייתי אדם קטן"
כך, במכתב אחד בן 50 שנה, מסתתרות עדויות של שני עובדי ציבור, שסיפרו כבר אז כי היו עדים לפעילות של מנגנון. עדויותיהם עולות בקנה אחד עם עדויות של משפחות של יוצאי תימן, כמו אלה אשר נאספות בחודשים האחרונים בשקדנות ומועלות לארכיון הווידאו המקוון של עמותת עמר"ם.
במסמך לא חסכה הוועדה הציבורית במלים: "פרשה איומה ומזעזעת, אשר מאז מעשה פילגש בגבעה לא היתה כנבלה הזאת בישראל", כתבו אנשיה בהתייחסם לתיאור בספר "שופטים" של אונס שבעקבותיו פרצה מלחמת אחים. בשעה שהחומר ששמור בארכיון המדינה עדיין תחת חסיון וממתין להחלטת הממשלה, בארכיונים אחרים, הפתוחים לציבור, שמורות עדויות שמצביעות על פקידים ועובדי ציבור שידעו, ראו, שמעו או אף איפשרו לזה לקרות.
אחת העדויות המשמעותיות ביותר ניתנה לוועדה על ידי אברהם עובדיה, מנהל של אחד ממחנות העולים בראש העין ב–1950. בשנת 1985 פירסם את ספר זיכרונותיו, בו תיאר: "באותם ימים שעבדתי במחנה א' נחטפו ילדים וילדות רבים, בני שנה ובני שישה חודשים, בני שבוע ושבועיים. היתה זו תמונה מזעזעת לראות הורים שמחפשים את ילדיהם, שנלקחו מהם בטענה שהם 'חולים ועלולים למות'. ואלה התמימים שהאמינו ליהודים 'טובי לב' הדואגים לבריאות ילדיהם, מסרו אותם מתוך אמון רב, ולא עלה בדעתם שלא יזכו לראותם יותר".
לפי עובדיה כל זה בוצע על ידי "כנופיה מאורגנת היטב", שכללה, בין היתר, רופאים, אחיות ונהגים. לפני 20 שנה, בראיון ליגאל משיח במוסף "הארץ", נשאל עובדיה, שבעצמו עלה לישראל מתימן, אילו פעולות נקט כמנהל המחנה, לנוכח ההתרחשות הזו. "הייתי בן אדם קטן. כתבתי מכתבים... ואף אחד לא ענה לי. מה יכולתי לעשות? הייתי פקיד קטן, מילאתי את חובתי המוסרית. יותר מזה לא יכולתי לעשות", השיב.
טרגדיות של אימוץ
האם עובדיה הוא אותו אדם המתואר במסמך מ–1966 כ"פקיד בכיר ממחנה ראש העין לשעבר"? ייתכן, אך ייתכן גם כי היה זה אדם אחר. גם פקידים רמי דרג ממנו העידו כי ידעו על היעלמות הילדים. ב–1997, בראיון לערוץ 2, אמר ח"כ לשעבר מנחם פרוש, כי ידוע לו שעובדות סוציאליות חטפו ילדים לצורכי אימוץ עוד בשנות ה–50, וכי הדבר נעשה מטעמים של "טובת הילדים". פרוש לא פירט מה המקור למידע שברשותו בטרם מת ב–2010.
הרב מנחם פרוש: חטיפת ילדי תימן נעשתה ע"י עובדות סוציאליות
עיון בפרוטוקלים מדיוני הכנסת בשנות ה–50, מעלה כי היה ממש בדברי פרוש. כך, בדיון שקיימה המליאה בנושא האימוץ, אמרה ב–1959 ח"כ שרה כפרי (מפא"י): "כידוע, קיים שוק שחור לאימוץ ילדים. משיגים אותם באופן פרטי תמורת כסף, לעתים כסף רב".
את הפרוטוקול הזה ואחרים פירסם עורך הדין עופר כוחי, במאמרי דעה שכתב בסוף שנות ה–90. ח"כ רות הקטין (אחדות העבודה — פועלי ציון), אמרה בדיון: "נזכור נא כיצד התנהלו ענייני האימוץ עד כה... לא פעם הטיפול היה משמש מקור פרנסה למתווכים למיניהם. ובסופו של דבר במקרים רבים היה העניין מגיע למשרד הסעד לאינסטנציה אשר צריכה היתה לחתום על מעשה מוגמר, פוסט פקטום, כאשר הילד כבר נמסר למאמץ". והוסיפה: "אמנם אין הדברים מתפרסמים, ומשום כך אינם מגיעים לרחבי הציבור, אולם הדבר נוגע למאות ילדים ומבוגרים".
בדיון אחר, כעבור כחצי שנה, אמר ח"כ בן ציון הראל (הציונים הכללים), כי לדעתו, "בארץ, כמו בכמה ארצות אחרות, אחוז לא קטן של ילדים מתקבלים לאימוץ ישר מבית החולים, ישר מבית היולדות. לעתים זה נעשה באמצעים פסולים, בצורה הגובלת לפעמים ... במסחר".
בחומרים נוספים מסוג זה מעיין בימים אלה השר הנגבי, שמונה לאחרונה בידי ראש הממשלה לפעול להסרת החיסיון מעל 1.5 מיליון עמודים הקשורים לפרשה ושמורים בארכיון המדינה. סביר כי ימצא שם עוד בעלי תפקידים, שראו, שמעו וידעו על המתרחש בזמן אמת, ואינם עוד בחיים כדי להשיב על השאלה אם היה מי שפיקד על הפעולות האלה. "אני לא חושב שניתן יהיה לדעת בכלל מי אחראי לפרשה. אנשים שהיו רלוונטיים אז הם היום בני 95, אם הם בכלל חיים. עובדה שאף אחד לא קם ואמר: 'אני הייתי שותף למשהו כזה', שזה דבר אנושי שקורה לאנשים בגיל מבוגר, שמכים על חטא", אמר הנגבי ל"הארץ".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה