מאי 2015 - מנותקים, נעמה לנסקי , ישראל היום , 20.05.2016
תחקיר על פשעי משרד הרווחה נגד האנושיות בוועדות החלטה
תחקיר על פשעי משרד הרווחה נגד האנושיות בוועדות החלטה
 |
| משרד הרווחה - פשעים נגד האנושיות בוועדות החלטה |
בכל שנה מתנהלים בלשכות הרווחה ברחבי הארץ כ- 40 אלף דיונים של "ועדות החלטה," שבהם מחליטים אם להוציא ילדים מחזקת הוריהם › ההליך מעולם לא הוסדר בחקיקה, אלא מתבסס רק על נהלים פנימיים - שגם עליהם אין הקפדה › "לא פעם מחליטים על הדברים לפני שהוועדה פוגשת את ההורה," אומר עובד סוציאלי שהשתתף בעשרות דיונים › עורכי דין מעידים: "לא נותנים לנו בכלל לדבר בוועדה" › והכי גרוע: אין להורים אפשרות מעשית לערער על ההחלטות › משרד הרווחה: "אחד העקרונות החשובים שלנו הוא זכות וחובת ההורים להיות מעורבים בהליכים" › בקרוב תגיע הסוגיה לבג"ץ
נעמה לנסקי איור: רות גוילי
כשהדר התבוננה לרגע בכפות ידיה, היא ראתה שהן מדממות. "במשך 40 דקות נשכתי שפתיים וקפצתי אגרופים חזק חזק, עד שהציפורניים חתכו לי בבשר. אמרתי לעצמי, תחזיקי את עצמך תנשמי, תשתפי פעולה, תראי להם שאת בן אדם רציני. אל תתפרצי.
"ישבתי מול ועדה של עשרה אנשים. הכרתי מתוכם רק שתי עובדות סוציאליות. כל השאר היו אנשים שלא מכירים אותי, ואני לא זוכרת שבכלל פגשתי אותם. הם בקושי הסתכלו לי בעיניים כשדיברו על הילדה שלי ועלי. התלבטו בינם לבין עצמם אם אני מספיק טובה לגדל אותה והעבירו ביניהם כל מיני דפים."
על הוועדה הודיעו לה שלושה ימים לפני כן. העובדת הסוציאלית התקשרה ואמרה לה לבוא לפגישה שבה "תהיה חשיבה מה הכי טוב לילדה." " כבר הרבה זמן אני מפחדת שרוצים לקחת לי אותה. בשלושת הימים האלה נכנסתי לשיתוק, לא הצלחתי לחשוב. רק נדבקתי לילדה, ולא עזבתי אותה. היא היתה בת שנתיים, כל מה שיש לי בחיים. "לוועדה הגעתי לבד. רק אחר כך הבנתי איזו טעות עשיתי, שלא היה איתי מישהו שמבין בעניינים האלה. הם דיברו שם על זה שכדאי להוציא את הילדה מהבית למשפחת אומנה. אמרו שזה לטובתה, רק עד שאני 'אעמוד על הרגליים.' "ואני, כל מה שרציתי לעשות הוא לקפוץ מהכיסא ולצרוח, 'אלה החיים שלי! אתם מדברים על התינוקת שלי! אולי תיתנו לי להבין מה קורה? אולי תאפשרו לי להגיד מה דעתי? מה אני, קישוט? למה אני יושבת פה אם אתם מדברים ביניכם ולא מתייחסים אלי בכלל'? אבל שתקתי. הרגשתי מושפלת ושתקתי."
היא בת 29 אם חד-הורית מצפון הארץ, מובטלת, חסרת עורף משפחתי. לגדל את התינוקת הקטנה שלה היה קשה, בעיקר מבחינה כלכלית, אבל גם כוחותיה הנפשיים היו מוגבלים. הדר (שמה בדוי מכוח החוק, כמו יתר השמות של הורי הקטינים בכתבה) פנתה ללשכת הרווחה כדי לקבל סיוע בגידול התינוקת, ובתוך כמה חודשים מצאה את עצמה יושבת במעמד הזה, "חסרת אונים ומבולבלת. לא זאת העזרה שחשבתי שאקבל."
הוועדה שהדר מתארת היא "הוועדה לתכנון טיפול והערכה," שמכונה גם "ועדת החלטה." היא מכונסת בכל פעם ששירותי הרווחה שוקלים להוציא ילד מחזקת הוריו, ומשתתפים בה גורמי רווחה, ובדרך כלל גם נציגים ממשרדי החינוך והבריאות, כמו מורה או אחות טיפת חלב. גם הילדים שבהם מדובר אמורים להיות נוכחים, בהתאם לגילם וליכולותיהם; אבל מידת ההשתתפות של הילדים מעטה ופחותה בהרבה מזאת של ההורים, שגם עליה אין הקפדה.
בכל שנה מתכנסות לפחות 40 אלף ועדות החלטה, במסגרת לשכות הרווחה ברשויות המקומיות. ההחלטות שמתקבלות בהן הרות גורל החל מהוצאת ילדים מחזקת הוריהם למוסד או למשפחת אומנה ועד להעברתם לאימוץ להמשך חייהם. לאחר ביצוע ההחלטה מתכנסות הוועדות מדי פעם לצורכי מעקב. אלא שלדברי אנשי מקצוע הלוקחים חלק בוועדות, מדובר בהליך לקוי מיסודו: מוטה, לא שוויוני ורומס זכויות של הורים וילדים.
"זאת חוויה אלימה, אין לי מילה אחרת," אומר י,' עובד סוציאלי שלקח חלק בעשרות ועדות החלטה. הוא בעל תואר שני בעבודה סוציאלית וזה שבע שנים עובד במסגרות שונות במערכת הרווחה, שמטעמן הוא נשלח לוועדות. "לעולם אזכור את ועדת ההחלטה הראשונה שהשתתפתי בה. הייתי המום ומטולטל. הרגשתי שמזלזלים באמא שישבה שם, שמתייחסים אליה כמו אל ילדה קטנה, ושאנחנו לא באמת עושים את העבודה שלשמה התכנסנו. מאז אני עד להרבה מצבים, שמבהירים לי שקורה פה משהו מאוד שגוי. "בוועדה אמורה להיות חשיבה של גורמי המקצוע, בשיתוף ההורים, מה יעלה בגורל הילדים. אבל בהרבה מקרים הוועדות האלו הן רק מראית עין של דיון. לא פעם, מחליטים על הדברים מראש, עוד לפני שהוועדה מתכנסת ופוגשת את ההורה. אפילו הדו"ח יכול להיות מוכן מראש בהתאם, ואז ההורה מגיע לסיטואציה, שנוגעת לילדים שלו, ואין לו בעצם שליטה עליה. אני רואה הורים יוצאים מהוועדות האלה חבולים. הם מרגישים, ובצדק, שלא ראו ולא שמעו אותם."
במקרה של הדר הסתיימה הוועדה בהמלצה להעביר את בתה, שהיתה אז בת שנתיים, למשפחת אומנה. בית המשפט אימץ את ההמלצה, כפי שקורה בחלק מכריע מהמקרים. מאז חלפו שנתיים. הדר פוגשת את בתה למשך שעה בשבוע, במקום ציבורי ביישוב שבו מתגוררת משפחת האומנה. פעם בשבועיים באה בתה הביתה למשך סוף השבוע. "מבהירים לי שהילדה תחזור, אולי בקרוב," מספרת הדר "בינתיים החיים שלי לא הפכו ליותר קלים. לא קיבלתי שום סיוע כדי 'לעמוד על הרגליים,' ומה שהכי קשה לי זה שהבת שלי גדלה בבית של אחרים. אני לא קמה כל בוקר והולכת לישון כל לילה כשהילדה היחידה שלי לידי."
נכון לסוף שנת 2014 הוגדרו כ- 366 אלף קטינים בישראל כ"ילדים בסיכון." כל אחד מהם עשוי להיות מוצא מרשות הוריו, זמנית או לצמיתות. 63 אחוזים מהילדים בסיכון באים ממצב כלכלי קשה. למחציתם יש לפחות הורה אחד מובטל. כשליש הם ממשפחות מהגרים, בעיקר מאתיופיה וממדינות בריה"מ לשעבר שליש מהם גדלים אצל הורה יחיד, בדרך כלל אם חד-הורית. גורמי הרווחה רשאים להתערב בתא המשפחתי במקרים שבהם יש חשש בעיניהם להתעללות או להזנחה של ילדים.
אלא שבאופן מדהים, לב ההליך - ועדות ההחלטה - מעולם לא הוסדר כולו בחוק או בתקנות. הוא נסמך ברובו על נהלים פנימיים שרוכזו ב"תקנון לעבודה סוציאלית" (תע"ס) מסמך ישן בן 21 שנים, שגם בו לא מקפידים לדבוק. יתר על כן, התע"ס אינו מחייב פורמלית את הנציגים בוועדה שאינם נמנים עם גורמי הרווחה. כל זאת, למרות שכבר יותר מ- 14 שנים שורה ארוכה של ועדות חיצוניות ופנימיות של משרד הרווחה, כמו גם מבקר המדינה, המליצו ואף דרשו להסדיר את הפעילות בחקיקה.
האגודה לזכויות האזרח פנתה למשרד הרווחה בדרישות נשנות להסדיר את פעילות הוועדות "ולמנוע את המשך הפגיעה בזכותם של בני המשפחה והקטינים להליך הוגן," אולם ללא הועיל. בקרוב, לראשונה, יידרש בג"ץ להכריע בנושא. "בוועדות הללו מתקיים ההליך המנהלי הפגום ביותר שנתקלתי בו מימיי," אומרת עו"ד משכית בנדל, ראש תחום הזכות לקיום בכבוד ורווחה באגודה לזכויות האזרח, מנסחת העתירה לבג"צ. "מתקבלות שם החלטות גורליות לגבי אוכלוסייה מאוד מוחלשת, תוך כדי הפרת הזכויות הכי בסיסיות - כמו הזכות לייצוג והזכות לעיון בחומרים לפני הוועדה ואחריה. "אין אפשרות ממשית לערער על החלטת הוועדה. אם הורה מרגיש שההליך היה לא הוגן כלפיו, או אם נעשו טעויות, אין לו מה לעשות. כשהדברים מגיעים לבית משפט לענייני משפחה או לבית משפט לנוער, מצאנו שהם בדרך כלל מאמצים את החלטת הוועדה. וחשוב לזכור שמדובר באוכלוסיות מאוד מוחלשות, שאין להן בהכרח האמצעים לפנות לבית משפט. "יש בוועדות דיונים שמתקיימים בלי ההורים והילדים, כי על פי הנהלים, אין חובה כזאת, רק המלצה. אז לפעמים לא מזמנים בכלל את ההורים, ולפעמים מנהלים חלק מהדיון בזמן שההורים נמצאים מחוץ לחדר, ועוד דוגמאות מקוממות. "הכל נסמך על הנחיות פנימיות מהדרג המנהלי הכי נמוך, שאין מה להשוות בינן לבין חוק או תקנות, מבחינת רמת המחויבות להן. כלומר, אפשר לחרוג מהן, אפשר לשנות אותן, אין סנקציות משמעותיות שאפשר להטיל אם הן לא נאכפות. "למשל, אם הורה לא יוזמן לדיון שנוגע לגורל ילדיו, זה לא יפחית מתוקף ההחלטה שהתקבלה. אם, לעומת זאת, היה חוק שקובע שחובה לזמן את ההורה, והוא לא זומן, הרי שזו עבירה על החוק. "מצאנו שלא רק שההנחיות של תע"ס לא מקוימות במלואן, אלא שיש בהן גם בעיות קשות. למשל, לא כתוב בכלל איך יש לקבל את ההחלטה, מה עושים כשיש דעת מיעוט, כמה מחברי הוועדה צריכים לתמוך בהחלטה כדי שתתקבל. הכל נזיל ותלוי בהרכב הוועדה ובלשכת הרווחה המסוימת שבה זה קורה. ואלו החלטות שהן לעיתים בלתי הפיכות ויכולות להסתיים באימוץ. "יש כאן פגיעה בזכויות אדם וגם פעולה בחוסר סמכות. רשות מנהלית לא יכולה לפעול בלי חוק או לפחות תקנות, שמסמיכות אותה, כשעל הכף מוטלות זכויות אדם, כמו הזכות לחיי משפחה וזכותו של ילד לגדול במחיצת הוריו. אלה זכויות חוקתיות, שאי אפשר לפגוע בהן באמצעות החלטה מנהלית. "רק לפני שלושה חודשים עבר חוק האומנה, שב - מסגרתו הוסדר חוקית חלק קטן מפעילות הוועדות, שנוגע למשפחות האומנה ומתייחס לזכויות הילדים והורי האומנה. חסרה בו התייחסות להורים הביולוגיים, ובכל מקרה, כ- 80 אחוזים מההוצאות החוץ-ביתיות הן לפנימיות, כך שהחוק הזה לא רלוונטי לגביהן."
ועדת ההחלטה נפתחת בדרך כלל בסקירת הסיבות לכינוסה, שכוללות פירוט על הרקע של המשפחה ותפקודה, כולל הצגת פגמים וכשלים בעיני גורמי הרווחה, וגם חשיפת מידע אישי, אינטימי ואף קשה דוגמת פגיעות מיניות, אלימות וסכסוכים משפחתיים. על פי עדויות של גורמים מקצועיים ושל הורים שהשתתפו בוועדות, במקרים רבים לא נערכות התייעצות פתוחה או חשיבה טיפולית, בוודאי לא כאלו המשתפות את ההורים ומאפשרות להם להשפיע באופן ממשי. "ההורה נכנס לחדר מלא באנשים שלכאורה יודעים יותר טוב ממנו מה נכון," אומר י.' "כל אחד מציג את עצמו, שם ותפקיד, ואז העובדת הסוציאלית של המשפחה מקריאה דו"ח שנוגע לחוסר התפקוד של ההורים, ומתאר מצבים קשים או נושאים שיש עליהם מחלוקת עם ההורים. למשל, שהבית מלוכלך ולילדים יש כינים."
נעמה לנסקי איור: רות גוילי
כשהדר התבוננה לרגע בכפות ידיה, היא ראתה שהן מדממות. "במשך 40 דקות נשכתי שפתיים וקפצתי אגרופים חזק חזק, עד שהציפורניים חתכו לי בבשר. אמרתי לעצמי, תחזיקי את עצמך תנשמי, תשתפי פעולה, תראי להם שאת בן אדם רציני. אל תתפרצי.
"ישבתי מול ועדה של עשרה אנשים. הכרתי מתוכם רק שתי עובדות סוציאליות. כל השאר היו אנשים שלא מכירים אותי, ואני לא זוכרת שבכלל פגשתי אותם. הם בקושי הסתכלו לי בעיניים כשדיברו על הילדה שלי ועלי. התלבטו בינם לבין עצמם אם אני מספיק טובה לגדל אותה והעבירו ביניהם כל מיני דפים."
על הוועדה הודיעו לה שלושה ימים לפני כן. העובדת הסוציאלית התקשרה ואמרה לה לבוא לפגישה שבה "תהיה חשיבה מה הכי טוב לילדה." " כבר הרבה זמן אני מפחדת שרוצים לקחת לי אותה. בשלושת הימים האלה נכנסתי לשיתוק, לא הצלחתי לחשוב. רק נדבקתי לילדה, ולא עזבתי אותה. היא היתה בת שנתיים, כל מה שיש לי בחיים. "לוועדה הגעתי לבד. רק אחר כך הבנתי איזו טעות עשיתי, שלא היה איתי מישהו שמבין בעניינים האלה. הם דיברו שם על זה שכדאי להוציא את הילדה מהבית למשפחת אומנה. אמרו שזה לטובתה, רק עד שאני 'אעמוד על הרגליים.' "ואני, כל מה שרציתי לעשות הוא לקפוץ מהכיסא ולצרוח, 'אלה החיים שלי! אתם מדברים על התינוקת שלי! אולי תיתנו לי להבין מה קורה? אולי תאפשרו לי להגיד מה דעתי? מה אני, קישוט? למה אני יושבת פה אם אתם מדברים ביניכם ולא מתייחסים אלי בכלל'? אבל שתקתי. הרגשתי מושפלת ושתקתי."
היא בת 29 אם חד-הורית מצפון הארץ, מובטלת, חסרת עורף משפחתי. לגדל את התינוקת הקטנה שלה היה קשה, בעיקר מבחינה כלכלית, אבל גם כוחותיה הנפשיים היו מוגבלים. הדר (שמה בדוי מכוח החוק, כמו יתר השמות של הורי הקטינים בכתבה) פנתה ללשכת הרווחה כדי לקבל סיוע בגידול התינוקת, ובתוך כמה חודשים מצאה את עצמה יושבת במעמד הזה, "חסרת אונים ומבולבלת. לא זאת העזרה שחשבתי שאקבל."
הוועדה שהדר מתארת היא "הוועדה לתכנון טיפול והערכה," שמכונה גם "ועדת החלטה." היא מכונסת בכל פעם ששירותי הרווחה שוקלים להוציא ילד מחזקת הוריו, ומשתתפים בה גורמי רווחה, ובדרך כלל גם נציגים ממשרדי החינוך והבריאות, כמו מורה או אחות טיפת חלב. גם הילדים שבהם מדובר אמורים להיות נוכחים, בהתאם לגילם וליכולותיהם; אבל מידת ההשתתפות של הילדים מעטה ופחותה בהרבה מזאת של ההורים, שגם עליה אין הקפדה.
בכל שנה מתכנסות לפחות 40 אלף ועדות החלטה, במסגרת לשכות הרווחה ברשויות המקומיות. ההחלטות שמתקבלות בהן הרות גורל החל מהוצאת ילדים מחזקת הוריהם למוסד או למשפחת אומנה ועד להעברתם לאימוץ להמשך חייהם. לאחר ביצוע ההחלטה מתכנסות הוועדות מדי פעם לצורכי מעקב. אלא שלדברי אנשי מקצוע הלוקחים חלק בוועדות, מדובר בהליך לקוי מיסודו: מוטה, לא שוויוני ורומס זכויות של הורים וילדים.
"זאת חוויה אלימה, אין לי מילה אחרת," אומר י,' עובד סוציאלי שלקח חלק בעשרות ועדות החלטה. הוא בעל תואר שני בעבודה סוציאלית וזה שבע שנים עובד במסגרות שונות במערכת הרווחה, שמטעמן הוא נשלח לוועדות. "לעולם אזכור את ועדת ההחלטה הראשונה שהשתתפתי בה. הייתי המום ומטולטל. הרגשתי שמזלזלים באמא שישבה שם, שמתייחסים אליה כמו אל ילדה קטנה, ושאנחנו לא באמת עושים את העבודה שלשמה התכנסנו. מאז אני עד להרבה מצבים, שמבהירים לי שקורה פה משהו מאוד שגוי. "בוועדה אמורה להיות חשיבה של גורמי המקצוע, בשיתוף ההורים, מה יעלה בגורל הילדים. אבל בהרבה מקרים הוועדות האלו הן רק מראית עין של דיון. לא פעם, מחליטים על הדברים מראש, עוד לפני שהוועדה מתכנסת ופוגשת את ההורה. אפילו הדו"ח יכול להיות מוכן מראש בהתאם, ואז ההורה מגיע לסיטואציה, שנוגעת לילדים שלו, ואין לו בעצם שליטה עליה. אני רואה הורים יוצאים מהוועדות האלה חבולים. הם מרגישים, ובצדק, שלא ראו ולא שמעו אותם."
במקרה של הדר הסתיימה הוועדה בהמלצה להעביר את בתה, שהיתה אז בת שנתיים, למשפחת אומנה. בית המשפט אימץ את ההמלצה, כפי שקורה בחלק מכריע מהמקרים. מאז חלפו שנתיים. הדר פוגשת את בתה למשך שעה בשבוע, במקום ציבורי ביישוב שבו מתגוררת משפחת האומנה. פעם בשבועיים באה בתה הביתה למשך סוף השבוע. "מבהירים לי שהילדה תחזור, אולי בקרוב," מספרת הדר "בינתיים החיים שלי לא הפכו ליותר קלים. לא קיבלתי שום סיוע כדי 'לעמוד על הרגליים,' ומה שהכי קשה לי זה שהבת שלי גדלה בבית של אחרים. אני לא קמה כל בוקר והולכת לישון כל לילה כשהילדה היחידה שלי לידי."
נכון לסוף שנת 2014 הוגדרו כ- 366 אלף קטינים בישראל כ"ילדים בסיכון." כל אחד מהם עשוי להיות מוצא מרשות הוריו, זמנית או לצמיתות. 63 אחוזים מהילדים בסיכון באים ממצב כלכלי קשה. למחציתם יש לפחות הורה אחד מובטל. כשליש הם ממשפחות מהגרים, בעיקר מאתיופיה וממדינות בריה"מ לשעבר שליש מהם גדלים אצל הורה יחיד, בדרך כלל אם חד-הורית. גורמי הרווחה רשאים להתערב בתא המשפחתי במקרים שבהם יש חשש בעיניהם להתעללות או להזנחה של ילדים.
אלא שבאופן מדהים, לב ההליך - ועדות ההחלטה - מעולם לא הוסדר כולו בחוק או בתקנות. הוא נסמך ברובו על נהלים פנימיים שרוכזו ב"תקנון לעבודה סוציאלית" (תע"ס) מסמך ישן בן 21 שנים, שגם בו לא מקפידים לדבוק. יתר על כן, התע"ס אינו מחייב פורמלית את הנציגים בוועדה שאינם נמנים עם גורמי הרווחה. כל זאת, למרות שכבר יותר מ- 14 שנים שורה ארוכה של ועדות חיצוניות ופנימיות של משרד הרווחה, כמו גם מבקר המדינה, המליצו ואף דרשו להסדיר את הפעילות בחקיקה.
האגודה לזכויות האזרח פנתה למשרד הרווחה בדרישות נשנות להסדיר את פעילות הוועדות "ולמנוע את המשך הפגיעה בזכותם של בני המשפחה והקטינים להליך הוגן," אולם ללא הועיל. בקרוב, לראשונה, יידרש בג"ץ להכריע בנושא. "בוועדות הללו מתקיים ההליך המנהלי הפגום ביותר שנתקלתי בו מימיי," אומרת עו"ד משכית בנדל, ראש תחום הזכות לקיום בכבוד ורווחה באגודה לזכויות האזרח, מנסחת העתירה לבג"צ. "מתקבלות שם החלטות גורליות לגבי אוכלוסייה מאוד מוחלשת, תוך כדי הפרת הזכויות הכי בסיסיות - כמו הזכות לייצוג והזכות לעיון בחומרים לפני הוועדה ואחריה. "אין אפשרות ממשית לערער על החלטת הוועדה. אם הורה מרגיש שההליך היה לא הוגן כלפיו, או אם נעשו טעויות, אין לו מה לעשות. כשהדברים מגיעים לבית משפט לענייני משפחה או לבית משפט לנוער, מצאנו שהם בדרך כלל מאמצים את החלטת הוועדה. וחשוב לזכור שמדובר באוכלוסיות מאוד מוחלשות, שאין להן בהכרח האמצעים לפנות לבית משפט. "יש בוועדות דיונים שמתקיימים בלי ההורים והילדים, כי על פי הנהלים, אין חובה כזאת, רק המלצה. אז לפעמים לא מזמנים בכלל את ההורים, ולפעמים מנהלים חלק מהדיון בזמן שההורים נמצאים מחוץ לחדר, ועוד דוגמאות מקוממות. "הכל נסמך על הנחיות פנימיות מהדרג המנהלי הכי נמוך, שאין מה להשוות בינן לבין חוק או תקנות, מבחינת רמת המחויבות להן. כלומר, אפשר לחרוג מהן, אפשר לשנות אותן, אין סנקציות משמעותיות שאפשר להטיל אם הן לא נאכפות. "למשל, אם הורה לא יוזמן לדיון שנוגע לגורל ילדיו, זה לא יפחית מתוקף ההחלטה שהתקבלה. אם, לעומת זאת, היה חוק שקובע שחובה לזמן את ההורה, והוא לא זומן, הרי שזו עבירה על החוק. "מצאנו שלא רק שההנחיות של תע"ס לא מקוימות במלואן, אלא שיש בהן גם בעיות קשות. למשל, לא כתוב בכלל איך יש לקבל את ההחלטה, מה עושים כשיש דעת מיעוט, כמה מחברי הוועדה צריכים לתמוך בהחלטה כדי שתתקבל. הכל נזיל ותלוי בהרכב הוועדה ובלשכת הרווחה המסוימת שבה זה קורה. ואלו החלטות שהן לעיתים בלתי הפיכות ויכולות להסתיים באימוץ. "יש כאן פגיעה בזכויות אדם וגם פעולה בחוסר סמכות. רשות מנהלית לא יכולה לפעול בלי חוק או לפחות תקנות, שמסמיכות אותה, כשעל הכף מוטלות זכויות אדם, כמו הזכות לחיי משפחה וזכותו של ילד לגדול במחיצת הוריו. אלה זכויות חוקתיות, שאי אפשר לפגוע בהן באמצעות החלטה מנהלית. "רק לפני שלושה חודשים עבר חוק האומנה, שב - מסגרתו הוסדר חוקית חלק קטן מפעילות הוועדות, שנוגע למשפחות האומנה ומתייחס לזכויות הילדים והורי האומנה. חסרה בו התייחסות להורים הביולוגיים, ובכל מקרה, כ- 80 אחוזים מההוצאות החוץ-ביתיות הן לפנימיות, כך שהחוק הזה לא רלוונטי לגביהן."
ועדת ההחלטה נפתחת בדרך כלל בסקירת הסיבות לכינוסה, שכוללות פירוט על הרקע של המשפחה ותפקודה, כולל הצגת פגמים וכשלים בעיני גורמי הרווחה, וגם חשיפת מידע אישי, אינטימי ואף קשה דוגמת פגיעות מיניות, אלימות וסכסוכים משפחתיים. על פי עדויות של גורמים מקצועיים ושל הורים שהשתתפו בוועדות, במקרים רבים לא נערכות התייעצות פתוחה או חשיבה טיפולית, בוודאי לא כאלו המשתפות את ההורים ומאפשרות להם להשפיע באופן ממשי. "ההורה נכנס לחדר מלא באנשים שלכאורה יודעים יותר טוב ממנו מה נכון," אומר י.' "כל אחד מציג את עצמו, שם ותפקיד, ואז העובדת הסוציאלית של המשפחה מקריאה דו"ח שנוגע לחוסר התפקוד של ההורים, ומתאר מצבים קשים או נושאים שיש עליהם מחלוקת עם ההורים. למשל, שהבית מלוכלך ולילדים יש כינים."
"זה קשה מאוד לאדם אחד לעמוד מול הרכב רחב שיש לו יכולת השפעה אדירה על החיים שלך," אומרת ש,' עובדת סוציאלית ותיקה, שהשתתפה בעשרות ועדות החלטה. "הבדידות הזאת משתקת. גם אני, אדם עם כוח, הייתי מתקפלת ומאבדת את המילים בסיטואציה כזאת. במיוחד אם היו דנים בנושאים כמו האם להוציא את הילדים שלי מהבית, או האם להחזיר לי אותם אחרי שנים. "יש לשכות רווחה שהדיונים בהן מפרים, מעמיקים, מכבדים את ההורים, ויש לשכות שלא קורה בהן כלום, למעט פרוצדורה שסופה ידוע. הדברים בנויים כך שלא מתאפשר מקום אמיתי להורה להיות שותף לתהליכים. הורה מגיע ולא באמת יכול להביע את דעתו, לחשוב במשותף. הוא נמצא תחת זכוכית מגדלת של כל הגוורדיה של האנשים הזרים שיושבים מולו, והוא לא יכול לפתוח את ליבו מולם. במקרה הטוב, הוא מכיר שם רק את העובדת הסוציאלית של המשפחה. "יש תחושה שלא משנה איך יגיבו ההורים, זה יהיה לא בסדר. אם יכעסו ויצעקו, המשמעות היא שהם 'בהתנגדות.' אם יבחרו בגישה פשרנית, הם ייתפסו ככאלה שלא נלחמים מספיק. כל אלה יכולים להשפיע לרעה על המלצת הוועדה. "בוועדות שאני משתתפת בהן, אני מאוד מקפידה להגיד להורים משהו על הילדים שלהם. למשל, לומר לאמא, 'את יודעת, יש לך ילדה מקסימה.' אחרי שאני אומרת משהו כזה, ההורים מתחילים מייד לבכות. כי באמת, בלא מעט מקרים אף אחד לא טורח לדבר איתם, לראות אותם באמת, להתייחס אליהם ישירות. והם מתגעגעים לילדים שלהם, רוצים את הילדים שלהם, אוהבים אותם. הדיון מתנהל במשך כשעה ולהורה ניתנת זכות הדיבור רק בסוף. אם במהלך הדיון הוא יזרוק הערה או יגיב, יגידו לו, 'כשיגיע תורך תדבר.' קשה מאוד לדבר בסוף הליך כזה. ההורים כל כך פגועים, שהם מדברים מתוך כעס וכאב. "יש מקרה שקרה לפני מספר שנים ומהדהד לי עד היום. כשהגיע תורה של האמא לדבר בוועדה, היא ירדה על הברכיים ופשוט התחננה על חייה ועל חיי הילד שלה, שהיה במשפחת אומנה ורצו שיעבור לאימוץ. אמא עם עבר קשה ללא ספק, שהגיעה לוועדה לבדה, וכל מה שנותר לה לעשות הוא לרדת על הברכיים ולהתחנן. היא אמרה, 'אני אעשה כל מה שאתם רוצים - רק אל תוציאו את הילד שלי לאימוץ.' בסופו של דבר, הילד לא הועבר באותו שלב לאימוץ, אבל כעבור זמן זה נעשה." חשוב לש' לומר שהיא מתנגדת למתקפות על העובדים הסוציאליים ולהתייחסות אליהם כאל "חוטפי ילדים." "אני לא מקבלת בונוס כספי על כל ילד שאני מטפלת בו. להפך כל ילד שמוצא מהבית מוסיף לעומס העבודה שקיים ממילא. יש הרבה עובדים סוציאליים שמנסים לעשות את המירב בתוך המערכת, למען המשפחות האלה, ומעל לכל, למען הילדים. אבל אני לא מסוגלת לשתוק עוד לנוכח הדברים שאני רואה בוועדות."
מורין ,(29) אם לילד בן ,4 השתתפה בוועדה לפני כחודש. בגלל סכסוך גירושים מר בינה לבין האב וקשיים רגשיים וחברתיים שנצפו בגן הילדים, הוגדר בנה כילד בסיכון, וגורמי הרווחה העלו את האפשרות שי›צא מהבית. "ישבתי שם כאילו אני בובה שאמורה לתת את ההסכמה שלה להחלטת הוועדה ולשתוק," היא מתארת. "כאילו זה לא הילד שלי. כאילו אני לא באמת רלוונטית. יותר הטיחו בי האשמות מאשר נתנו לי הסברים." את ההודעה על קיום הדיון קיבלה, לדבריה, בהתראה של יום וחצי. "התסקירים של העובדת הסוציאלית לא הגיעו אלי, ולא ידעתי מה בדיוק יכלול הדיון. הכרתי שלושה אנשים מתוך העשרה שהשתתפו בוועדה - את המפקח המחוזי ושתי פקידות סעד. כלומר, שורה של אנשים שרובם לא מכירים אותי, אבל מכירים אחד את השני ועובדים אחד עם השני. אז מה שק›ל הקול שלי מולם, בהשוואה לפקידת סעד, קולגה שלהם, שחושבת שאני אמא לא מתפקדת? "הדיון נמשך כשעה וחצי, ורק בעשר הדקות האחרונות נתנו לי את זכות הדיבור, וגם אז קטעו אותי. אמרו לי, 'את מתבלבלת,' או 'את מוציאה דברים מהקשרם.' לא הרגשתי שביטאתי את עצמי בכלל, ולכן לא הייתי מוכנה לחתום שאני מסכימה להמלצות שלהם. כשיצאתי, לא נתנו לי שום פרוטוקול או סיכום. שום דבר."
ועדת סילמן, שבחנה במהלך תקופה ממושכת את מדיניות משרד הרווחה בנושא הוצאת ילדים למסגרות חוץ-ביתיות, ושהגישה את מסקנותיה בפברואר ,2014 ציינה את חשיבות "ההקפדה על הכנה מסודרת של ההורים ושל הילדים לקראת דיוני הוועדות וקיום דיונים שלהורים ולילדים תפקיד מרכזי בהם. יש להקפיד שבכל שלבי הדיון קולם של ההורים וקולם של הילדים יישמע. יש להקפיד שההורים יישאלו בנוגע לדאגות העיקריות שלהם, הקשיים של המשפחה ושל הילדים על פי תפיסתם, ועל הכוחות שהם מרגישים שיש להם ולילדיהם - לפני הצגת הדאגות על ידי אנשי המקצוע. כמו כן, בבניית תוכנית הטיפול יש להקפיד לשאול את ההורים ואת הילדים מהי העזרה שהם זקוקים לה - לפני הצגת חלופות הטיפול על ידי אנשי המקצוע." אלא שעל פי העדויות, ההמלצות של משרד הרווחה עצמו רחוקות מלהיות מיושמות.
י' מספר על אחת מהוועדות שבהן השתתף: "רק עשר דקות לפני שהוועדה התחילה, העובדת הסוציאלית של המשפחה קראה לאמא את הדו"ח שלה, שנכתב על בסיס הדיווחים של אנשי המקצוע. זה היה דו"ח נוראי, דברים שקשה לשמוע. מאשימים את האמא בהמון דברים, ומייד אחר כך היא נכנסת לוועדה וכל הקהל הזה יושב שם, והיא אמורה לתפקד ולדבר לעניין. "השתתפתי בעבר בוועדה שבה נכחה סבתא ממוצא אתיופי, דוברת אמהרית, שבכלל לא הבינה עברית. אמנם היתה שם מתורגמנית, אבל דיברו על אפשרות של הכרזה על הנכד כ'קטין נזקק,' מה שמאפשר לרשויות הרווחה מרחב פעולה גדול מאוד והופך את ההוצאה מהבית לקלה הרבה יותר "היה ברור לכולם שהסבתא לא מבינה בכלל מה המשמעות של כל זה. היא רק אמרה שהיא רוצה מאוד לטפל בנכד שלה ושהיא אוהבת אותו. כשביקשתי שיסבירו לה במה מדובר, פקידת הסעד אמרה לי, 'אני לא אתחיל להסביר לה עכשיו, אין לנו זמן לזה. אני אזמין אותם לשיחה כשאכתוב את התסקיר, ואז אסביר לה הכל.' " בסוף, הוועדה המליצה על נזקקות. הסבתא יצאה בלי להבין מהן ההחלטות שהתקבלו בה, כי לא היה מספיק זמן בשבילה. רק בבית המשפט הוסברה לה המשמעות, וזאת כבר היתה נקודה מתקדמת מדי בתהליך הילד הוצא לאומנה. אני שואל את עצמי איך היא היתה פועלת אם היתה מבינה מהי נזקק›ת ברגע שהנושא עלה." ,'העובדת סוציאלית שהשתתפה בכ- 100 ועדות החלטה, מסרה בתצהיר שצורף לעתירה לבג"ץ כי "במרבית המקרים אין הכנה של ההורים לקראת הוועדה, והם לא תמיד יודעים מה הולך לקרות שם".
היא מספרת שהורים יכולים לגלות בוועדה כי על הפרק עומד לא פחות מאימוץ הילד או הילדה שלהם. "היה לי מקרה של אמא שאני חושבת שלא הבינה מה בדיוק הולך לקרות בוועדה. אחת העובדות הסוציאליות הציגה את עצמה כנציגת השירות למען הילד, אבל לא אמרה את המילה 'אימוץ.' כשהגענו לדבר על אפשרות של אימוץ (הילד שהה באותה עת אצל משפחת אומנה; נ,(ל" האמא ממש התפרקה ובכתה. היא אמנם שמעה בעבר על האפשרות הזו מהעובדת הסוציאלית של השירות למען הילד, שהיתה בתפקיד לפני הנוכחית, אבל בגלל שהן התחלפו, היא לא הבינה שבעצם שתיהן באותו תפקיד ואחראיות לאפשרות הזו. רק לקראת הסוף הנושא עלה פתאום, ללא הכנה מקדימה, ובאופן טבעי היה לה ממש קשה לשמוע את זה." › › › מעדויות שונות מתברר שלא פעם החלטות בוועדות מתקבלות מראש, מה שמעקר את מהותן ומטיל סימן שאלה גדול על מידת ההסכמה החופשית שיש למשפחות בדיונים. "מניסיוני, אין לי ספק שברוב המקרים, כמעט הכל סגור מראש," אומרת עו"ד ורדה שטיינברג, שמייצגת הורים בהליכים הקשורים להוצאה מהבית, ושנכחה בעשרות ועדות החלטה. "השבוע הייתי בשתי ועדות, בשתי ערים שונות. יושבות ראש הוועדות באו עם ההחלטות, "המלצות", כפי שהן מכנות אותן לדיון כשהן מודפסות ומוכנות. לא היו שום התלבטות ושום התייעצות. אמרו: זה מה שהחלטנו. אין פה 'תכנון טיפול והערכה,' יש פה החלטה. זה הליך מיותר, בזבוז של כסף. משחק בכאילו. בעיניי, דברים צריכים להתנהל בבתי משפט וזהו.
"אני מייצגת כיום סבתא, שמבקשת לשמש משפחת אומנה לנכדה בן השנה וחצי, משום שבתה, אמו של התינוק, סובלת מפיגור קל. במקרה הזה התקיימה לפני חמישה חודשים ועדת החלטה, ומייד למחרת הילד נלקח לאומנה. ככה, מהיום למחר כל התשתית היתה מוכנה וערוכה מראש. התינוק הזה סומן. "אני מרגישה שבלא מעט מקרים, מה שקורה בוועדות הוא מעין מצג שווא. אבל גם אם לא - מהן היכולות של המשפחה להתמודד כראוי אם מודיעים לה על הדיון יום-יומיים מראש ולא מאפשרים לה להיערך? אם עורך הדין מקבל את החומר רק בתחילת הדיון, או יום לפניו, איך אפשר להגיב לטענות"? את לא יכולה לבקש את החומר יותר זמן מראש? "אני יכולה ואני מבקשת, אבל בדרך כלל לא נותנים לי, או מקשים עלי מאוד. יש פעמים שבהן אני מקבלת רק חלק מהחומר. יש לשכות שמגדילות לעשות: הן נותנות לי את התסקיר רק במהלך הדיון בוועדה, ואסור לי לצאת איתו מחוץ לחדר." גם ש' נתקלה בתופעה. "הרבה פעמים את מגיעה לוועדה ומרגישה שלמעשה כבר התקבלה החלטה, ודיון אמיתי לא מתקיים. הלך הרוח של הדברים הוא לכיוון מאוד ברור, והיכולת של ההורה לשנות משהו אינה משמעותית. "יש שוני גדול בין הלשכות ביישובים שונים, וזאת בעיה בפני עצמה. התנהלות הוועדה היא שרירותית ונקבעת על ידי מנהל מחלקת הרווחה או מרכזי הוועדות. במקומות מסוימים בארץ בולט שהכל כמעט קבוע מראש, הוועדות הן סוג של חותמת גומי, משהו שצריך לעשות מבחינה פרוצדורלית. אני שומעת הורים שאומרים אחד לשני, 'אם אתה רוצה שיתייחסו אליך ברצינות, תעבור לעיר אחרת.' אלה דברים שאסור שיקרו. "יש מקרים שבהם מתקיימת חשיבה משותפת, אבל ככלל, זה מפגש שעושים אחת לשנה, ולכל הצדדים ברור איך זה ייגמר - המשך סידור האומנה לילד. לא באמת עוצרים ואומרים, 'רגע, חמש שנים אנחנו מקבלים את אותה החלטה.' " היו פעמים שבהן דרשו ממני לכתוב דו"ח עם המלצות בכיוון הברור שעליו הוחלט. כלומר, השתדלו ליישר קו אחיד מראש בין הגורמים שלוקחים חלק בוועדה. לא פעם נתקלתי במצבים שבהם מרכז הוועדה או פקידת הסעד ביקשו ממני לשנות המלצות או לכתוב דברים ברוח אחרת ממה שכתבתי במקור, כדי להשיג את האחידות הזאת. "למשל, היו מקרים שבהם רציתי שלילד האומנה יהיה קשר עם הוריו הביולוגיים. האמנתי שזה נכון ושזה אפשרי, אבל הכיוון של הרכב הוועדה היה העברת הילד לאימוץ. אני התנגדתי לזה. לפני הוועדה ניסו לשכנע אותי שלא אגיד את דעתי בפני ההורים. "אני נשארתי בעמדתי, וכמוני גם עמיתות שלי, אבל הכוונה המערכתית היא ברורה: הרבה פעמים יש רצון לסגור את הדברים לפני הוועדה, כדי שלא יתקיים דיון אמיתי. לייצר חזית אחידה וחתומה מול ההורים." חבר בוועדה יכול להתנגד להחלטה שלה? "אני יכולה להתנגד, אבל בתור עובדת סוציאלית, שהיא לא פקידת הסעד או מנהלת הוועדה, אין הרבה מה לעשות עם ההתנגדות שלי." הורה יכול לערער על החלטה של הוועדה? "אפשר לפנות לבית משפט, אבל הוא בוחן את החוקיות של ההחלטה, הוא לא מוסמך להתערב בהחלטות המקצועיות. כך יוצא שאתה יכול לערער על דו"ח חניה ולא יכול לערער על הוצאת ילד מהבית. "יצא לי לראות לא מעט מקרים שבהם פקידת הסעד ניסתה לנטרל מראש את התנגדות ההורים להחלטה שעומדת להתקבל. למשל, לפני שמתכנסת הוועדה ואפילו לפני דיון בבית המשפט, אומרים להורה: תסכים להחלטות שלנו, ובתמורה נגדיל את מספר הביקורים של הילד, נאפשר עוד פגישות איתו. "בכלל, כדאי להורים שהוציאו להם את הילדים מהבית להיות הכי בסדר עם כל מי שאחראי לגורלו של הילד, כי זה יכול בקלות להיראות אחרת. כן, יש פה גורם של איום. בעיקר לקראת כינוס הוועדות. "היה מקרה שבו הוציאו לאמא שני ילדים מהבית. עם אחד הילדים היתה סיטואציה מורכבת, ופקידת הסעד איימה להפסיק את הביקורים אצל הילד השני, כדי שהאמא תשתף איתה פעולה. אני לא איפשרתי את זה. את לא יכולה לאיים על הפסקת הביקורים אצל ילד שבכלל לא קשור לסיטואציה שהתפתחה עם אחיו."
שתיים מהמלצותיה הבולטות של ועדת סילמן היו הקמת נציבות תלונות ציבור, שתדון בהחלטות הוועדות, והבטחת ייצוג משפטי להורים בוועדות שדנות בהוצאת ילדים מהבית. לחברי הוועדה היה ברור שמדובר למעשה בפורום משפטי, ולכן חובה להבטיח ייצוג של ההורים, אפילו במימון המדינה, אם אין להם אמצעים לכך הוועדה אף נקבה בעלות משוערת של 17 מיליון שקלים לשם מימוש ההמלצה. שתי ההמלצות לא קוימו בשטח. "קורה לא מעט שמונעים ממני לדבר בוועדות," מספר עו"ד יוסי נקר, שמייצג ילדים והורים מול מערכת הרווחה זה יותר מעשור. "בדרך כלל ההורים יגיעו לא מיוצגים. או בגלל שאין להם אמצעים לממן עו"ד, או בגלל שהם מיודעים על הוועדה בהתראה קצרה מאוד ולא מספיקים להיערך. וכשכבר מגיעים עם ייצוג, מצפים מעורך הדין להיות על תקן ידיד, שיושב בשקט."
נקר מציג הקלטה של דיון בוועדת החלטה, שנערכה בלשכת הרווחה בפתח תקווה. בהקלטה נשמע בבירור כי מנהלת הוועדה מבהירה לנקר שהוא אינו יכול לייצג את ההורים בתוך הוועדה, ושאם הוא מעוניין להיות נוכח, 'אתה צריך לשבת ולשתוק. פה זה לא בית משפט."'
לאחר ויכוח ממושך וחרף בקשות ההורים לאפשר לנקר לייצגם, הוועדה פוזרה והדיון לא התקיים. "יש ועדות שבהן אתה צריך להילחם על זכות הכניסה שלך," הוא אומר. "נכון להיום, אין הסדרה של ייצוג המשפחות. מצפצפים עלינו גם בהקשר הזה." "זה פשוט לא חוקי," אומרת עו"ד בנדל. "אין ספק שמדובר בפורום מעין-שיפוטי. כמו בית משפט קטן, שדן במחלוקת בין הרשות המנהלית לאזרח, ולכן חשוב שיהיו בו זכויות ייצוג וזכויות ערר בוועדות ההחלטה שתי הזכויות האלה לא מתממשות, ולכן אנחנו פונים לבג"ץ". " מוכרחים לווסת את הכוח של הוועדות האלו", מדגיש י.' "לאפשר בהן מקום לחשיבה ולטיפול. להורים האלה ולילדים שלהם מגיע יותר וגם לנו, כעובדים סוציאליים שהגיעו למקצוע הזה מתוך רצון ואמונה, מגיע יותר."
ממשרד הרווחה והשירותים החברתיים נמסר בתגובה: "בניגוד לנטען בכתבה, המשרד רואה חשיבות רבה בקידום החקיקה בנושא ועדות תכנון טיפול והערכה. בשנת 2009 גיבש המשרד הצעת חוק השמה חוץ-ביתית של ילדים (ועדות תכנון טיפול ואומנה.( הצעה זו נועדה להסדיר את תחום ההשמה של ילדים בפנימיות ובמשפחות אומנה. בהצעה יוחד פרק לסדרי עבודתן של הוועדות לתכנון טיפול, ובו פורטו תפקידי הוועדה וסמכויותיה, העילות להתכנסותה, הרכבה, אפשרויות ערר על החלטותיה ועוד "אחד העקרונות החשובים שעומדים בבסיס מדיניות המשרד הוא זכות וחובת ההורים להיות מעורבים ושותפים בהליכי קבלת ההחלטות בנוגע לילדם שבסיכון. נציין כי הוועדה הינה תהליך טיפולי ולא משפטי. ההורים זכאים לקרוא ולקבל כל חומר הנוגע לעניינם, בכלל זה הדו"ח הסוציאלי, תיעוד עיקרי הדיון והתוכנית הטיפולית. "המועד שבו מתכנסת הוועדה נקבע בדרך כלל כשלושה שבועות לפני הדיון, אלא אם מדובר במצבי סיכון וסכנה שהילד נמצא בהם, המחייבים דיון דחוף. "נבקש להוסיף שמשרד הרווחה מפעיל תוכנית ייחודית לשיקום משפחות, שנותנת מעטפת טיפולית לחיזוק המשפחות ולמניעת הוצאה מהבית. בנוסף, המשרד פועל לקידום חקיקה, שתשלים את חוק האומנה ותסדיר את שיקום המשפחות".
naamal@israelhayom.co.il
פלייליסט ועדות החלטה
מורין ,(29) אם לילד בן ,4 השתתפה בוועדה לפני כחודש. בגלל סכסוך גירושים מר בינה לבין האב וקשיים רגשיים וחברתיים שנצפו בגן הילדים, הוגדר בנה כילד בסיכון, וגורמי הרווחה העלו את האפשרות שי›צא מהבית. "ישבתי שם כאילו אני בובה שאמורה לתת את ההסכמה שלה להחלטת הוועדה ולשתוק," היא מתארת. "כאילו זה לא הילד שלי. כאילו אני לא באמת רלוונטית. יותר הטיחו בי האשמות מאשר נתנו לי הסברים." את ההודעה על קיום הדיון קיבלה, לדבריה, בהתראה של יום וחצי. "התסקירים של העובדת הסוציאלית לא הגיעו אלי, ולא ידעתי מה בדיוק יכלול הדיון. הכרתי שלושה אנשים מתוך העשרה שהשתתפו בוועדה - את המפקח המחוזי ושתי פקידות סעד. כלומר, שורה של אנשים שרובם לא מכירים אותי, אבל מכירים אחד את השני ועובדים אחד עם השני. אז מה שק›ל הקול שלי מולם, בהשוואה לפקידת סעד, קולגה שלהם, שחושבת שאני אמא לא מתפקדת? "הדיון נמשך כשעה וחצי, ורק בעשר הדקות האחרונות נתנו לי את זכות הדיבור, וגם אז קטעו אותי. אמרו לי, 'את מתבלבלת,' או 'את מוציאה דברים מהקשרם.' לא הרגשתי שביטאתי את עצמי בכלל, ולכן לא הייתי מוכנה לחתום שאני מסכימה להמלצות שלהם. כשיצאתי, לא נתנו לי שום פרוטוקול או סיכום. שום דבר."
ועדת סילמן, שבחנה במהלך תקופה ממושכת את מדיניות משרד הרווחה בנושא הוצאת ילדים למסגרות חוץ-ביתיות, ושהגישה את מסקנותיה בפברואר ,2014 ציינה את חשיבות "ההקפדה על הכנה מסודרת של ההורים ושל הילדים לקראת דיוני הוועדות וקיום דיונים שלהורים ולילדים תפקיד מרכזי בהם. יש להקפיד שבכל שלבי הדיון קולם של ההורים וקולם של הילדים יישמע. יש להקפיד שההורים יישאלו בנוגע לדאגות העיקריות שלהם, הקשיים של המשפחה ושל הילדים על פי תפיסתם, ועל הכוחות שהם מרגישים שיש להם ולילדיהם - לפני הצגת הדאגות על ידי אנשי המקצוע. כמו כן, בבניית תוכנית הטיפול יש להקפיד לשאול את ההורים ואת הילדים מהי העזרה שהם זקוקים לה - לפני הצגת חלופות הטיפול על ידי אנשי המקצוע." אלא שעל פי העדויות, ההמלצות של משרד הרווחה עצמו רחוקות מלהיות מיושמות.
י' מספר על אחת מהוועדות שבהן השתתף: "רק עשר דקות לפני שהוועדה התחילה, העובדת הסוציאלית של המשפחה קראה לאמא את הדו"ח שלה, שנכתב על בסיס הדיווחים של אנשי המקצוע. זה היה דו"ח נוראי, דברים שקשה לשמוע. מאשימים את האמא בהמון דברים, ומייד אחר כך היא נכנסת לוועדה וכל הקהל הזה יושב שם, והיא אמורה לתפקד ולדבר לעניין. "השתתפתי בעבר בוועדה שבה נכחה סבתא ממוצא אתיופי, דוברת אמהרית, שבכלל לא הבינה עברית. אמנם היתה שם מתורגמנית, אבל דיברו על אפשרות של הכרזה על הנכד כ'קטין נזקק,' מה שמאפשר לרשויות הרווחה מרחב פעולה גדול מאוד והופך את ההוצאה מהבית לקלה הרבה יותר "היה ברור לכולם שהסבתא לא מבינה בכלל מה המשמעות של כל זה. היא רק אמרה שהיא רוצה מאוד לטפל בנכד שלה ושהיא אוהבת אותו. כשביקשתי שיסבירו לה במה מדובר, פקידת הסעד אמרה לי, 'אני לא אתחיל להסביר לה עכשיו, אין לנו זמן לזה. אני אזמין אותם לשיחה כשאכתוב את התסקיר, ואז אסביר לה הכל.' " בסוף, הוועדה המליצה על נזקקות. הסבתא יצאה בלי להבין מהן ההחלטות שהתקבלו בה, כי לא היה מספיק זמן בשבילה. רק בבית המשפט הוסברה לה המשמעות, וזאת כבר היתה נקודה מתקדמת מדי בתהליך הילד הוצא לאומנה. אני שואל את עצמי איך היא היתה פועלת אם היתה מבינה מהי נזקק›ת ברגע שהנושא עלה." ,'העובדת סוציאלית שהשתתפה בכ- 100 ועדות החלטה, מסרה בתצהיר שצורף לעתירה לבג"ץ כי "במרבית המקרים אין הכנה של ההורים לקראת הוועדה, והם לא תמיד יודעים מה הולך לקרות שם".
היא מספרת שהורים יכולים לגלות בוועדה כי על הפרק עומד לא פחות מאימוץ הילד או הילדה שלהם. "היה לי מקרה של אמא שאני חושבת שלא הבינה מה בדיוק הולך לקרות בוועדה. אחת העובדות הסוציאליות הציגה את עצמה כנציגת השירות למען הילד, אבל לא אמרה את המילה 'אימוץ.' כשהגענו לדבר על אפשרות של אימוץ (הילד שהה באותה עת אצל משפחת אומנה; נ,(ל" האמא ממש התפרקה ובכתה. היא אמנם שמעה בעבר על האפשרות הזו מהעובדת הסוציאלית של השירות למען הילד, שהיתה בתפקיד לפני הנוכחית, אבל בגלל שהן התחלפו, היא לא הבינה שבעצם שתיהן באותו תפקיד ואחראיות לאפשרות הזו. רק לקראת הסוף הנושא עלה פתאום, ללא הכנה מקדימה, ובאופן טבעי היה לה ממש קשה לשמוע את זה." › › › מעדויות שונות מתברר שלא פעם החלטות בוועדות מתקבלות מראש, מה שמעקר את מהותן ומטיל סימן שאלה גדול על מידת ההסכמה החופשית שיש למשפחות בדיונים. "מניסיוני, אין לי ספק שברוב המקרים, כמעט הכל סגור מראש," אומרת עו"ד ורדה שטיינברג, שמייצגת הורים בהליכים הקשורים להוצאה מהבית, ושנכחה בעשרות ועדות החלטה. "השבוע הייתי בשתי ועדות, בשתי ערים שונות. יושבות ראש הוועדות באו עם ההחלטות, "המלצות", כפי שהן מכנות אותן לדיון כשהן מודפסות ומוכנות. לא היו שום התלבטות ושום התייעצות. אמרו: זה מה שהחלטנו. אין פה 'תכנון טיפול והערכה,' יש פה החלטה. זה הליך מיותר, בזבוז של כסף. משחק בכאילו. בעיניי, דברים צריכים להתנהל בבתי משפט וזהו.
"אני מייצגת כיום סבתא, שמבקשת לשמש משפחת אומנה לנכדה בן השנה וחצי, משום שבתה, אמו של התינוק, סובלת מפיגור קל. במקרה הזה התקיימה לפני חמישה חודשים ועדת החלטה, ומייד למחרת הילד נלקח לאומנה. ככה, מהיום למחר כל התשתית היתה מוכנה וערוכה מראש. התינוק הזה סומן. "אני מרגישה שבלא מעט מקרים, מה שקורה בוועדות הוא מעין מצג שווא. אבל גם אם לא - מהן היכולות של המשפחה להתמודד כראוי אם מודיעים לה על הדיון יום-יומיים מראש ולא מאפשרים לה להיערך? אם עורך הדין מקבל את החומר רק בתחילת הדיון, או יום לפניו, איך אפשר להגיב לטענות"? את לא יכולה לבקש את החומר יותר זמן מראש? "אני יכולה ואני מבקשת, אבל בדרך כלל לא נותנים לי, או מקשים עלי מאוד. יש פעמים שבהן אני מקבלת רק חלק מהחומר. יש לשכות שמגדילות לעשות: הן נותנות לי את התסקיר רק במהלך הדיון בוועדה, ואסור לי לצאת איתו מחוץ לחדר." גם ש' נתקלה בתופעה. "הרבה פעמים את מגיעה לוועדה ומרגישה שלמעשה כבר התקבלה החלטה, ודיון אמיתי לא מתקיים. הלך הרוח של הדברים הוא לכיוון מאוד ברור, והיכולת של ההורה לשנות משהו אינה משמעותית. "יש שוני גדול בין הלשכות ביישובים שונים, וזאת בעיה בפני עצמה. התנהלות הוועדה היא שרירותית ונקבעת על ידי מנהל מחלקת הרווחה או מרכזי הוועדות. במקומות מסוימים בארץ בולט שהכל כמעט קבוע מראש, הוועדות הן סוג של חותמת גומי, משהו שצריך לעשות מבחינה פרוצדורלית. אני שומעת הורים שאומרים אחד לשני, 'אם אתה רוצה שיתייחסו אליך ברצינות, תעבור לעיר אחרת.' אלה דברים שאסור שיקרו. "יש מקרים שבהם מתקיימת חשיבה משותפת, אבל ככלל, זה מפגש שעושים אחת לשנה, ולכל הצדדים ברור איך זה ייגמר - המשך סידור האומנה לילד. לא באמת עוצרים ואומרים, 'רגע, חמש שנים אנחנו מקבלים את אותה החלטה.' " היו פעמים שבהן דרשו ממני לכתוב דו"ח עם המלצות בכיוון הברור שעליו הוחלט. כלומר, השתדלו ליישר קו אחיד מראש בין הגורמים שלוקחים חלק בוועדה. לא פעם נתקלתי במצבים שבהם מרכז הוועדה או פקידת הסעד ביקשו ממני לשנות המלצות או לכתוב דברים ברוח אחרת ממה שכתבתי במקור, כדי להשיג את האחידות הזאת. "למשל, היו מקרים שבהם רציתי שלילד האומנה יהיה קשר עם הוריו הביולוגיים. האמנתי שזה נכון ושזה אפשרי, אבל הכיוון של הרכב הוועדה היה העברת הילד לאימוץ. אני התנגדתי לזה. לפני הוועדה ניסו לשכנע אותי שלא אגיד את דעתי בפני ההורים. "אני נשארתי בעמדתי, וכמוני גם עמיתות שלי, אבל הכוונה המערכתית היא ברורה: הרבה פעמים יש רצון לסגור את הדברים לפני הוועדה, כדי שלא יתקיים דיון אמיתי. לייצר חזית אחידה וחתומה מול ההורים." חבר בוועדה יכול להתנגד להחלטה שלה? "אני יכולה להתנגד, אבל בתור עובדת סוציאלית, שהיא לא פקידת הסעד או מנהלת הוועדה, אין הרבה מה לעשות עם ההתנגדות שלי." הורה יכול לערער על החלטה של הוועדה? "אפשר לפנות לבית משפט, אבל הוא בוחן את החוקיות של ההחלטה, הוא לא מוסמך להתערב בהחלטות המקצועיות. כך יוצא שאתה יכול לערער על דו"ח חניה ולא יכול לערער על הוצאת ילד מהבית. "יצא לי לראות לא מעט מקרים שבהם פקידת הסעד ניסתה לנטרל מראש את התנגדות ההורים להחלטה שעומדת להתקבל. למשל, לפני שמתכנסת הוועדה ואפילו לפני דיון בבית המשפט, אומרים להורה: תסכים להחלטות שלנו, ובתמורה נגדיל את מספר הביקורים של הילד, נאפשר עוד פגישות איתו. "בכלל, כדאי להורים שהוציאו להם את הילדים מהבית להיות הכי בסדר עם כל מי שאחראי לגורלו של הילד, כי זה יכול בקלות להיראות אחרת. כן, יש פה גורם של איום. בעיקר לקראת כינוס הוועדות. "היה מקרה שבו הוציאו לאמא שני ילדים מהבית. עם אחד הילדים היתה סיטואציה מורכבת, ופקידת הסעד איימה להפסיק את הביקורים אצל הילד השני, כדי שהאמא תשתף איתה פעולה. אני לא איפשרתי את זה. את לא יכולה לאיים על הפסקת הביקורים אצל ילד שבכלל לא קשור לסיטואציה שהתפתחה עם אחיו."
שתיים מהמלצותיה הבולטות של ועדת סילמן היו הקמת נציבות תלונות ציבור, שתדון בהחלטות הוועדות, והבטחת ייצוג משפטי להורים בוועדות שדנות בהוצאת ילדים מהבית. לחברי הוועדה היה ברור שמדובר למעשה בפורום משפטי, ולכן חובה להבטיח ייצוג של ההורים, אפילו במימון המדינה, אם אין להם אמצעים לכך הוועדה אף נקבה בעלות משוערת של 17 מיליון שקלים לשם מימוש ההמלצה. שתי ההמלצות לא קוימו בשטח. "קורה לא מעט שמונעים ממני לדבר בוועדות," מספר עו"ד יוסי נקר, שמייצג ילדים והורים מול מערכת הרווחה זה יותר מעשור. "בדרך כלל ההורים יגיעו לא מיוצגים. או בגלל שאין להם אמצעים לממן עו"ד, או בגלל שהם מיודעים על הוועדה בהתראה קצרה מאוד ולא מספיקים להיערך. וכשכבר מגיעים עם ייצוג, מצפים מעורך הדין להיות על תקן ידיד, שיושב בשקט."
נקר מציג הקלטה של דיון בוועדת החלטה, שנערכה בלשכת הרווחה בפתח תקווה. בהקלטה נשמע בבירור כי מנהלת הוועדה מבהירה לנקר שהוא אינו יכול לייצג את ההורים בתוך הוועדה, ושאם הוא מעוניין להיות נוכח, 'אתה צריך לשבת ולשתוק. פה זה לא בית משפט."'
לאחר ויכוח ממושך וחרף בקשות ההורים לאפשר לנקר לייצגם, הוועדה פוזרה והדיון לא התקיים. "יש ועדות שבהן אתה צריך להילחם על זכות הכניסה שלך," הוא אומר. "נכון להיום, אין הסדרה של ייצוג המשפחות. מצפצפים עלינו גם בהקשר הזה." "זה פשוט לא חוקי," אומרת עו"ד בנדל. "אין ספק שמדובר בפורום מעין-שיפוטי. כמו בית משפט קטן, שדן במחלוקת בין הרשות המנהלית לאזרח, ולכן חשוב שיהיו בו זכויות ייצוג וזכויות ערר בוועדות ההחלטה שתי הזכויות האלה לא מתממשות, ולכן אנחנו פונים לבג"ץ". " מוכרחים לווסת את הכוח של הוועדות האלו", מדגיש י.' "לאפשר בהן מקום לחשיבה ולטיפול. להורים האלה ולילדים שלהם מגיע יותר וגם לנו, כעובדים סוציאליים שהגיעו למקצוע הזה מתוך רצון ואמונה, מגיע יותר."
ממשרד הרווחה והשירותים החברתיים נמסר בתגובה: "בניגוד לנטען בכתבה, המשרד רואה חשיבות רבה בקידום החקיקה בנושא ועדות תכנון טיפול והערכה. בשנת 2009 גיבש המשרד הצעת חוק השמה חוץ-ביתית של ילדים (ועדות תכנון טיפול ואומנה.( הצעה זו נועדה להסדיר את תחום ההשמה של ילדים בפנימיות ובמשפחות אומנה. בהצעה יוחד פרק לסדרי עבודתן של הוועדות לתכנון טיפול, ובו פורטו תפקידי הוועדה וסמכויותיה, העילות להתכנסותה, הרכבה, אפשרויות ערר על החלטותיה ועוד "אחד העקרונות החשובים שעומדים בבסיס מדיניות המשרד הוא זכות וחובת ההורים להיות מעורבים ושותפים בהליכי קבלת ההחלטות בנוגע לילדם שבסיכון. נציין כי הוועדה הינה תהליך טיפולי ולא משפטי. ההורים זכאים לקרוא ולקבל כל חומר הנוגע לעניינם, בכלל זה הדו"ח הסוציאלי, תיעוד עיקרי הדיון והתוכנית הטיפולית. "המועד שבו מתכנסת הוועדה נקבע בדרך כלל כשלושה שבועות לפני הדיון, אלא אם מדובר במצבי סיכון וסכנה שהילד נמצא בהם, המחייבים דיון דחוף. "נבקש להוסיף שמשרד הרווחה מפעיל תוכנית ייחודית לשיקום משפחות, שנותנת מעטפת טיפולית לחיזוק המשפחות ולמניעת הוצאה מהבית. בנוסף, המשרד פועל לקידום חקיקה, שתשלים את חוק האומנה ותסדיר את שיקום המשפחות".
naamal@israelhayom.co.il
פלייליסט ועדות החלטה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה