 |
משה סילמן במצעד זכויות האדם בחיפה. צילום: דורון עובד |
סילמן ניסה להתפרנס ולחיות בכבוד, אך בתוך עשור, הפך מבעל עסק עצמאי למחוסר דיור שמכלה את כוחו במאבק עם הרשויות. כעת הוא נלחם על חייו
חבריו של משה סילמן לא הופתעו לשמוע על המעשה שעשה שלשום, ברחוב קפלן בתל אביב. ההחלטה להצית את עצמו בגלל סירובה של המדינה לסייע לו במצבו הכלכלי אולי היתה קיצונית במיוחד, אבל אפיינה היטב את העמדות שגיבש, ובעיקר את המצב האישי שנקלע אליו. "המחאה היתה בנפשו", מספרים חבריו להפגנות בחיפה. "הוא חיכה שתפרוץ ושמח שפרצה".
לפני שנתיים עבר סילמן מבת ים לחיפה, ומיד נסחף בהתעוררות החברתית ששטפה את העיר ואת הארץ כולה. במקביל להידרדרותו הכלכלית, הוא הפך מעורב יותר ויותר בפעילות המחאה בעיר, והפעילים שהכיר במאהל שעל הכרמל בקיץ שעבר היו מאז לחבריו הטובים ביותר. "הוא אדם של תכלס. הוא אמר שצריך להיות פוליטיים ושצריך לרוץ ולהיבחר בכל מקום שרק אפשר", נזכר יוסי ברוך, פעיל מרכזי בחיפה. "הוא נהג לומר שאין למחאה הזאת זמן - שצריך לעשות, שחייבים להקים מפלגה ולרוץ".
החברים בחיפה לא התקשו להבין מהיכן נבע הלהט של סילמן לשנות את תמונת המצב החברתית-כלכלית. בחיפה הוא התגורר בדירת שני חדרים ישנה ברחוב מעלה השחרור, על גבול שכונת הדר וואדי סאליב. אלה שביקרו אותו סיפרו על דירה ריקה, מוזנחת, עם תכולה מינימלית, ללא תמונות על הקירות או חפץ נוי כלשהו. ובעיקר, הם זוכרים מקרר ריק. השכנים לא הכירו אותו כלל, מדבקה רופפת התנוססה על תיבת הדואר שלו והתריסים נראו כאילו מעולם לא חדר דרכם אור אל תוך הדירה.
למרות המצוקה הקשה, הפעילים מספרים על אדם אנרגטי, תקיף אך לא תוקפני, שידע על מה הוא מדבר, דגל במעשים ולא בדיבורים - והלך עם זה עד הסוף, גם במעשיו שלשום. משה סילמן נולד בארץ לפני 57 שנה לשרה וישראל. יש לו שתי אחיות: בת ציון אלול, תושבת ראשון לציון, ונעמי אנג'ל, חברת מעגן מיכאל. אנג'ל נהגה לבקר אותו מדי פעם בחיפה, תמיד מצוידת בסלים של אוכל. עם בת ציון שמר על קשר רחוק יותר. בעלה של בת ציון, עמרם, מספר שדיבר אתו בשבוע שעבר והוא נשמע עצוב ועצבני מתמיד. "הוא לא נהג לבקר אותנו. בת ציון באה לבקר אותו בדירה וחזרה מזועזעת. היא סיפרה שהדירה שלו שימשה בעבר למגורי בעלי חיים. למרות זאת, לא תיארנו לעצמנו שזה מה שהוא יעשה לעצמו".
האחות עצמה אמרה אתמול: "הוא היה במצב של יאוש. הוא הסתבך בחובות. עד הרגע האחרון עזרנו לו, אבל הוא לא רצה. ביום שהוא ירד מנכסיו, שלקחו לו את הכל, את הבית, את המשאיות שהיו לו, את הכסף, את הבית של ההורים שלי, מאז מצבו הידרדר".
סילמן לא נישא מעולם ואין לו ילדים. על כן נדחתה שוב ושוב בקשתו לסיוע בדיור ציבורי. במרוצת השנים הוא עבד בעבודות מזדמנות, ולאחר כמה שנים בארצות הברית, הקים עסק לשליחויות "מיקה שינוע", ולראשונה בחייו הפך יציב כלכלית ונכנס למחויבויות. לקראת סוף שנת 2000, כשפרצה האינתיפאדה השנייה, נפגע הענף וסילמן העביר את עסקיו לביתו, ברחוב יפת 15 ביפו. בהמשך התברר לו כי אזהרה על חוב קטן של הביטוח הלאומי נשלחה לכתובתו הקודמת, ברחוב יונה הנביא 18 בתל אביב, והוא לא היה מודע אליה.
נקודת המפנה: 8.10.2002
סילמן עצמו תיאר את נקודת המפנה בחייו בשמונה באוקטובר 2002. אנשי המוסד לביטוח לאומי באו לעסק שלו ועיקלו אחת מארבע המשאיות ששימשה אותו בהובלות הסחורה, בגלל החוב שתפח ל-15 אלף שקלים. הוא אמנם שילם שליש מהחוב כדי להסיר את העיקול, אבל אז נדרש לשלם 1,200 שקלים על הוצאות הגרירה של המשאית. לטענתו, באותה עת המוסד לביטוח לאומי שבת והוא לא הצליח לשחרר את המשאית. השליחויות בוטלו, עסקיו התמוטטו והחובות הלכו ותפחו. חשבונות הבנק שלו, יחד עם החסכונות וביטוח החיים שלו עוקלו, וב-2005 הוא פונה מדירתו ועבר להתגורר עם אמו בבת ים.
גם בימי המשבר הזה, סילמן היה נחוש בצדקתו והאמין שבית המשפט יעמוד לצדו. יחד עם אמו שרה, הוא החליט לתבוע את הביטוח הלאומי. השניים טענו שנגרמו לו נזקים של שמונה מיליון שקלים בגלל העיקול ודרשו פיצוי. אלא שכדי להגיש את התביעה, נדרש סילמן לשלם אגרה לבית המשפט. הוא ביקש פטור, אך נענה בשלילה והתביעה נגנזה לבסוף. בביטוח הלאומי טענו אז כי "התביעה מופרכת", ורשם בית המשפט חגי ברנר טען אף הוא ש"סכום התביעה מופרך על פניו וכמוהו הניסיון לקשור קשר סיבתי בין מחדליו של המוסד לבין הנזק שנגרם לסילמן". ברנר כתב עוד כי "המקרה הנוכחי הוא דוגמה מובהקת להגשת תביעה מוגזמת על פניה, תוך ניצול העובדה שמבוקש פטור מאגרת התביעה". סילמן ערער על החלטה לשופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, אולם גם הערעור נדחה ב-2010.
מאז, דיבר סילמן תמיד על הביטוח הלאומי כעל גוף אכזר וכינה אותו "הביטוח האנטי-סוציאלי הלאומי". בפייסבוק שלו הוא קרא במארס האחרון לארגן הפגנות מול מטה הביטוח הלאומי וכתב: "אני חושב שלקראת הבחירות של מנכ"ל חדש לביטוח הלאומי, כשמו לא הוא, שמן הסתם במשך עשרות שנים גרם לכמות העוולות הכי גדולה שאיזה ארגון ממשלתי גרם אי-פעם לאזרחי המדינה המוחלשים, לארגן הפגנות מול סניפי הביטוח הלאומי ,כארגון אנטי-סוציאלי כראש וראשון למעוולים, שמתנהג כחברת ביטוח פרטית מהגרועות ביותר".
בניסיון להישאר עם הראש מעל למים החל סילמן לעבוד כנהג מונית, אך הוא התקשה להתפרנס בכבוד מהמקצוע. בתצהיר שצירף לתביעת הנזיקין שהגיש, הוא כתב כי ב-2007 הרוויח בסך הכל 4,150 שקלים, ובשליש הראשון של 2008 5,525 שקלים בלבד, וצירף לכך אסמכתאות. עם הידרדרות מצבו הכלכלי שוב, חשבון הבנק שלו עוקל ועמו כל חסכונותיו, לרבות תוכניות החיסכון וביטוח החיים. מכל רכושו נותרה המונית הישנה. חובותיו נאמדו כעת כבר במאות אלפי שקלים.
אמו של סילמן, שהיתה ערבה לחובות של בנה, הפכה אף היא חסרת כל. כדי לא להפסיד את הדירה שבבעלותה, היא העבירה את הבעלות עליה ללא תמורה לשתי בנותיה. על כך כתב הרשם ברנר: "מי שנוהג בדרך זו של הברחת רכוש, אינו יכול להישמע לאחר מכן בטענה שלא נותרו בידו אמצעים כלכליים למימון אגרת תביעה". את התצהיר חתם במלים הבאות: "דחיית בקשתנו, בהתחשב במאזן הנוחות והאינטרסים, יביא בעצם לסיומו של מאבקנו המשפטי בלא שנוכל לקבל את יומנו בבית המשפט ולהציג את טיעונינו ולעמוד על זכויותינו... כך ניוותר כשאנו צועקים במר לבנו זעקה ברורה אחת: ‘אין לנו כסף, אין לנו צדק ואין לנו בית - מוטלים אנחנו לגורלנו לבד'". לבסוף, לפני כשנתיים, מתה האם שרה. דירתה עוקלה בכל זאת, וסילמן נדרש לפנותה. זאת היתה הפעם הראשונה שבה הוא מצא את עצמו ברחוב.
לאחר דחיית ערעורו ומות אמו, החל להידרדר גם מצבו הבריאותי, הפיזי והנפשי, והוא אף אושפז לכמה ימים בבית חולים פסיכיאטרי. לאחר כמה אירועים מוחיים שעבר, הוא החליט לעבור לחיפה, כשהוא נשען על קצבת נכות של 2,300 שקלים. "הציעו לו לגור בחיפה ולכן הוא עבר", מסביר הגיס עמרם. "לא היה אכפת לו כבר איפה, העיקר לגור".
בשלב הזה, מצבו הבריאותי כבר לא אפשר לו לעבוד. הוא חיפש עבודה בעמותות שונות בחיפה, אך ללא הצלחה. רישיון הנהיגה שלו נשלל לצמיתות בגלל מצבו הבריאותי, ולכן נמנע ממנו לעסוק בתחום היחיד שהכיר - נהיגה. מנגד, הביטוח הלאומי אישר לו רק 50 אחוזי אובדן כושר עבודה, ולכן קצבתו היתה מוגבלת. אברי רביב , שבילה עמו במשרדי הביטוח הלאומי לא אחת, מספר: "כמאמר הקלישאה, הכתובת היתה על הקיר. סילמן איים לא אחת בפניהם שיתאבד. הנציגה של הוועדה הפסיכיאטרית שם אמרה לי שמי שמאיים לא מתאבד".
הייאוש הוליד ברק בעיניים
למרבה האירוניה, דווקא הייאוש הגדול הוא שהוליד אצל סילמן את הברק המחודש בעיניים. לפני כשנה, עם פרוץ המחאה החברתית, הוא החל להשתתף בקביעות בכל אירוע והפך לדמות מוכרת בקרב קהילת פעילי המחאה הקטנה והאינטימית של חיפה. "הוא לא היה אדם בודד", מספרת עדית לב, שהיתה לאחד האנשים הקרובים אליו ביותר. "הוא תמיד ניסה להפוך עוד אבן ועוד אבן ולראות אם הוא מצלח להתקדם לאיזשהו פתרון בשבילו. השיחות שלנו התמקדו איך למצוא עוד פתרון, אולי להגיש תביעה, לעתור, לערער ולהילחם". חן קרסניצקי, חברה נוספת, מספרת כי בשנה האחרונה הוא היה אדם רעב - פשוטו כמשמעו - שדיבר איתה לא אחת על הדילמה שאוכלת אותו, אם לרכוש תרופות או מזון. "הוא התייחס לזה כהחלטה גורלית", היא אומרת.
את שגרת יומו העביר סילמן בניסיונות למצוא עבודה, בהמתנות אינסופיות בתורי קופות החולים ובניסיונות להילחם במשרד השיכון כדי לקבל סיוע בשכר דירה. הוא הגיש ארבע בקשות כאלה באמצעות עו"ד בקי כהן-קשת, שנדחו על הסף בטענה שהיתה בבעלותו בעבר דירה ואין לו ילדים. במקביל, התאמצו חבריו לדאוג לו לאוכל. כשהתאשפז אמר לרבה עדית לב שסייעה לו בחיפה כי "מצבו מצוין, כי הוא בבית החולים והוא מקבל שלוש ארוחות ביום, דבר שאין לו בבית".
כשנודע על האסון, התחוור לכולם מדוע לא ראו את פניו כתמיד בהפגנה החיפאית שהתקיימה במקביל לאחותה הגדולה בתל אביב. בשבוע הבא הוא היה אמור לפנות את הדירה שבה התגורר בחינם בזכות סיוע מחבריו. לא אחת הוא אמר לחבריו בחיפה שלרחוב הוא לא יגיע שוב.
בסטטוס בפייסבוק, באפריל האחרון, הוא כתב כי הוא מפחד לחזור לביתו לאחר שיסיים את הבדיקות בבית החולים רמב"ם. "הבוקר איבדתי את שיווי המשקל. למזלי נפלתי על המיטה, ולא נפגעתי למזלי, וכל היום היה סחרחורת. כשבבוקר איבדתי לגמרי את השליטה על שיווי המשקל שלי, נסעתי למיון רמב"ם, עשו לי פעמיים סיטי, שללו אירוע מוחי, הרופאה ד"ר וסרמן אומרת שזה אולי בגלל האוזן ורוצה לשחרר אותי הביתה, והיא אומרת שבקופ"ח יטפלו, ולא רוצים לטפל בי, אלא מה אני מפחד ללכת הביתה. אני חי לבד ואני מפחד ללכת הביתה, והם מתעקשים להוציא אותי מבית החולים ללא עזרה רפואית. הם גם מאיימים להזמין לי משטרה, כך שבמקום עזרה רפואית, אני כנראה אגיע לבית הסוהר, אז להתראות".
מבית חולים רמב"ם נמסר בתגובה: "לבנו עם מר סילמן ומשפחתו. מר סילמן מוכר לרמב"ם מאשפוזים קודמים במהלך השנים האחרונות. נמצא שהוא לא במצב המחייב אשפוז והוא שוחרר לביתו. למרות טענותיו, אנו משוכנעים שרמב"ם העניק לו את מיטב הטיפול הרפואי". במשרד השיכון אמרו אתמול כי לא יכלו לעזור לסילמן, כיוון שהוא לא העביר את המידע הנדרש כדי להוכיח שדירת אמו אינה בבעלותו. לדברי המשרד, סילמן ערער על ההחלטה אך לפני שוועדת הערעורים התכנסה קרה האירוע הקשה.
ייתכן שאירועי שלשום השיבו במידת מה את המחאה החברתית למרכז הבמה, אך חבריו של סילמן מחיפה מגנים את מעשיו. אודי חן, פעיל חברתי במחאה החיפאית הגדיר את מעשיו "אקט קיצוני, קשה ומזעזע. משה בחר לפגוע בחייו בצורה קשה. זה נורא שאדם צריך לעשות אקט כזה כדי להסביר לאנשים את מצבו". רפי קמחי, פעיל נוסף, אמר כי "לנו, חבריו של סילמן בחזית החיפאית שהכירו את עמדותיו, ברור כי הוא הצית עצמו לדעת לא כמעשה של ייאוש אישי, אלא כסימן קריאה חברתי ופליטי. סילמן סימן בחייו את הקו השברירי המפריד בין תחושת הביטחון המזויפת של מעמד הביניים לבין חוסר המוצא והייאוש הקיומי של המעמדות הנמוכים. סילמן סירב להתבשם משינוי התודעה שחוללה לכאורה המחאה וקרא לרדיקליזציה פוליטית שלה. ספק אם סימן הקריאה שלו יחלחל לשלטון, אך את תנועת המחאה הוא מחייב חשבון נפש".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה