ילדות של אף אחד - התעללות והזנחה במעון "צופיה" משרד הרווחה

מתוך המאמר: "ילדות של אף אחד" מאת: בילי מוסקונה-לרמן 5.12.03, מעריב 

 

 

"... הפגישה הראשונה היתה עם הנערות. הסתכלתי עליהן כשסיפרו על הדברים הכי נוראיים בעולם בטון כאילו רגיל. השפילו אותן, הרביצו להן, פלשו לגוף שלהן, נעלו אותן. למתבונן מבחוץ נדמה שלמרות הכל שמחת החיים שלהן לא התפוגגה. חולצות בטן עליזות, סיגריות, מסטיקים, עגילים, עקבים גבוהים, מיניות מלאת חיים, שהמכות שחטפו, אחת אחרי השנייה, לא הצליחו למחוק. ואולי כן. ואולי מה שבחוץ בחוץ, ומה שבפנים בפנים. החיים שלהן עברו בתחנות דומות: הבית, הרחוב, הפנימייה. שלושתן שהו ב"צופיה" (מעון לילדות של משרד הרווחה), אבל זו היתה יכולה להיות גם פנימייה אחרת. הדבר הבסיסי שעולה מסיפוריהן הוא שדרוש פה תיקון.
מי שחזר ועלה בשיחות עימן היה גבר חרדי, רזיאל נהרי. ... רזיאל נהרי, בן 38, מתגורר ביישוב החרדי קרית-ספר. הוא ואשתו אוספים לביתם נערות דתיות שנזרקו לרחוב. מעבר למעשה הזה, שהוא לא ייאמן בעיני בנדיבותו, הרי שהביוגרפיה של נהרי היא סיפור מדהים בפני עצמו.

"ילדות של אף אחד" מאת: בילי מוסקונה-לרמן 5.12.03, מעריב

רזיאל מספר: "מכל הבנות שהתגוררו אצלי שמעתי אותן מילים: לא קיבלנו בחיים חום ואהבה וכשאנחנו יוצאות לפנימיות ולמוסדות, מפעילים עלינו כללים מאוד נוקשים וקשוחים שאנחנו לא יכולות לחיות בתוכם. אני מאמין להן, עברתי הכל על בשרי". המוסדות לא מכירים בעבודה שלי. יש לי טענה חמורה נגד שיטות החינוך הנוקשות במוסדות כמו 'צופיה'. נערות מצלצלות אלי משם עם סיפורים מזעזעים. המוסדות האלה רוצים פס ייצור של נערות צייתניות וכנועות, ובגלל זה מפעילים עונשים חריפים על בנות צעירות שעברו טראומה. אני מאמין באהבה, ומכיוון שאני לא איש מקצוע ופועל בהתנדבות, כל מה שאני יכול להציע לנערות האלה, שאין לאף אחד מושג כמה הן רבות, הוא רק את הבית שלי ואת הלב שלי. ותאמינו לי, הגעתי להישגים איתן בלי גבולות ובלי איסורים ובלי נעילות ובלי איומים ובלי השפלות".

א' נכנסה להריון בגיל 15 וחצי. לפני שבוע נולד בנה. היא אחת מהנערות שמצאו מפלט ונחמה בביתו של נהרי. "אני מבית חרדי עם שמונה ילדים", היא מספרת. "מגיל עשר וחצי התחילו מכות. אבא הרביץ לי על זה שהידרדרתי מהדת. ברחתי מהבית, לא הלכתי לבית ספר. בתיכון כבר לא ביקרתי. יצאתי לרחוב, הסתובבתי עד הבוקר עם בחורים. אני חושבת שהכל התחיל מזה שבגיל 11, בכיתה ו', עברתי אונס. זה היה הנהג שלקח אותי לבית הספר ובחזרה כל יום. נשארתי תמיד אחרונה באוטובוס, והוא לאט-לאט התחיל לדבר איתי, לקרוא לי בשמות חיבה. ואני, עם השכל הקטן שלי, פירשתי את זה כאכפתיות. הוא היה נפגש איתי בשעות שאחרי בית ספר, ויום אחד יצאתי איתו אחר הצהריים למקום שקט והוא אנס אותי. נורא נבהלתי, לא ידעתי איך להגיב. לא עשיתי כלום, הייתי בהלם. חזרתי הביתה ולא סיפרתי, כאילו כלום לא קרה. רק לחברה אחת סיפרתי וממנה כנראה זה הגיע להורים שלי. הם התחילו לאיים על החיים שלו ולרדת עלי ויצא לי שם של מופקרת. ההורים לא נתנו לי מנוחה. אבא היה מרביץ לי עם חגורה ואמא דרבנה אותו בצעקות. הגיעו ימים שמהבוקר עד הלילה הייתי חוטפת מכות רצח, או היו מגלגלים אותי במדרגות או מעיפים לי את כל הבגדים מהבית.
כבר לא ידעתי מה לעשות והחלטתי להגיש תלונה במשטרה נגד הורי שהתעללו בי. הגיעה פקידת סעד שלקחה אותי להוסטל חסוי בירושלים. זה היה מקום דתי ואני כבר לא רציתי להיות דתייה. ברחתי משם, החזירו אותי להוסטל וחוזר חלילה, עד שהחליטו להכניס אותי למוסד הסגור 'צופיה', שלא אוכל לברוח יותר.
חמישה חודשים הייתי ב- 'צופיה' וחטפתי עונשים חריפים ביותר. נעילה בחדר, דחיית חופשות, ביטול ביקורים. במתכונת נעילה אין לך שום זכויות. אסור לעשן, אסור לצאת לחצר. דברים הכי קטנים שאני עושה, אומרת מילה מיותרת - זאת חוצפה. סגרו אותי ימים ארוכים בלי לראות אור שמש. בלילה נועלים את החדרים. בחצר הכל מוקף גדרות. ויש את אגף הפסק זמן. למה הגעתי לפסק זמן? בכיתי וצעקתי כי היתה לי שיחת טלפון. רבתי עם מדריך, התפרצתי בצעקות ובכי והכניסו אותי לפסק זמן. מטר על מטר, ארבעה קירות וסורגים. דלת פלדה עבה. מכניסים לשם ל-20 דקות . כמו צינוק. את לבד עם עצמך. יש שם בנות ששותות אקונומיקה כדי להגיע לבית חולים. אי אפשר להשתנות שם בכלל. מה שעושים שם, העונשים, איך שמתייחסים אלייך, זה מה שגורם להידרדרות. יצאתי מ- 'צופיה' נערה עצבנית, צעקנית, זקוקה לטיפול. במקום שזה יהיה מקום שמגייס אותך, זה מקום שיוצא נגדך. שם עברתי מבחינתי עוד התעללות. הגעת ממקום של מצוקה למקום שאמור להגן עלייך ואת נכנסת למצוקה כפולה. ככל שאתה הולך עם בן אדם בכוח הוא ילך מולך יותר חזק. אותי בכל אופן השיטה לא הצליחה לשבור. אחרי ארבעה חודשים וחצי קיבלתי חופשה ראשונה וברחתי. זה היה כל כך מוזר לצאת החוצה, מפחיד, לא ידעתי אם זה מציאות או דמיון. כל הזמן מכניסים לי לראש, 'את לא תוכלי להסתדר בחוץ'. תפסו אותי ועשו לי אבחון. לפי האבחון מחליטים על הנתונים שלך ועושים דיון לאן אני מתאימה, עם פקידת סעד,עובדת סוציאלית, המנהלת וההורים. ההורים שלי דווקא קיוו שאני אשתחרר. ניסיתי להראות כאילו בסדר לי וטוב לי כדי שיוציאו אותי החוצה, אבל אמרו עלי שאני בחורה מתחצפת.

הוחלט להעביר אותי ל- 'מסילה', ואז התפרצתי, לא יכולתי. צעקתי, אמא שלי נכנסה בהם גם, התחלתי לבכות ולא הפסקתי. הפסיקה היתה עד גיל 18 ב- 'מסילה'. בגלל שצעקתי ובכיתי בלי הפסקה, העלו אותי לנעילה בחדר שלושה ימים. ואז התחילו לי מחשבות איך לברוח. רבתי עם אחד המדריכים שלא רצה להביא לי סיגריות בגלל שראה לכלוך קטן. ב- 'צופיה' מקרצפים את הקירות מרוב ניקיון, למה מה קרה? זה ממש הכעיס אותי. הצוות הולך איתך ראש בראש. 'אני לא יוצאת מפה עד שאתה לא מביא לי סיגריות', אמרתי לו, והם שוב נעלו אותי שלושה ימים. ככה הלכנו ראש בראש. אחר כך בחרתי טקטיקה אחרת. עשיתי את עצמי ילדה טובה. אמרתי למדריך, 'אני רוצה להתחיל דף חדש. רוצה להשתנות. תן לי עוד צ'אנס'. אז הם אפשרו לי לצאת הביתה ואני כבר תכננתי את הבריחה. יום שישי הגיע, דודה שלי באה לקחת אותי, מלווה אותי מדריך, רואה אותי עם כל השקיות ואומר לי: 'אני מקווה שתחזרי'. הלכתי לדודה שלי שחתמה שהיא אחראית עלי וברחתי ממנה עוד באותו ערב. הלכתי לידיד שלי והייתי אצלו במחתרת. אחרי חודש הלשינו עלי. דפקו בשש בערב בדלת. ואז הזעקתי את רזי ואמרתי לו: 'אתה חייב לעזור לי'. את רזי הכרתי ברחוב. הוא אמר, 'נצליח להוציא אותך מצופיה'. עזר לי לנסח מכתב לשופט. כתבתי שאני רוצה להיות במשפחה אומנת, שרזי מוכן לאמץ אותי ויהיה אחראי עלי. המשפט היה דרמה. השופט רצה לשמוע אותי. בכיתי: אני לא משתמשת, לא רצחתי, לא פרצתי, לא גנבתי. יצאתי לבלות. מה, זה פשע? השופט שלח את כולם החוצה ואמר שהוא ופקידת הסעד יחליטו. הם החליטו לאפשר לי חודשיים ניסיון אצל רזי. אצל רזי בפעם הראשונה מישהו הקשיב לי. היה לו חשוב מה אני אומרת ולא מה הוא רוצה לעשות איתי. במשפחה הזאת הייתי תשעה חודשים והשתקמתי. הוא שכנע אותי ללכת לטיפול פסיכולוגי ולאט-לאט חזרתי לעצמי. אני והחבר שלי גרים יחד ומגדלים את התינוק. אני יודעת שאני אהיה האמא הכי טובה".

אילנית טרבלסי, עובדת סוציאלית, עבדה בעבר במעון לנערות "צופיה" ביבנה. "הנערות שמגיעות לשם מאוד שבירות וכועסות", היא אומרת. "לא מבינות למה הן נכלאות על עוול שפשעו נגדן. מה שקורה ב- 'צופיה' זה שבעצם הפתולוגיה מתעצמת, כלומר הכעס והזעם שלהן על החברה מתעצם. במקום לתת תשובה למצוקה הרגשית שלהן עובדים איתן דרך כליאה וענישה. זה פסול בעיני.
'צופיה' מוגדר כמעון סגור לנערות הזקוקות להתערבות מיידית על מנת למנוע הידרדרות במצבן. הוא מוגדר כמעון אבחוני", היא אומרת. "שיטת החינוך של 'צופיה' מתמקדת בענישה ובכליאה. לפי ההתנהגות של הנערה ככה אנחנו נגיב, והכל מבוסס על דפוס של חובות ומעט מאוד זכויות. הנערות נענשות על כל צעד שהן עושות, כאשר יכולת התזוזה שלהן מינימלית. אסור לשתי נערות לשבת על אותה מיטה, לנעול נעליים גבוהות, נעלי אצבע, להחזיק ידיים, לצחוק בקול רם, להתאפר, ללבוש חולצות בטן וחולצות ללא שרוול, לשמוע ווקמן, לדבר עם בני משפחה יותר מעשר דקות בשבוע או לפגוש את בני המשפחה בחדריהן.
הנערות מנקות פעמיים ביום את הקומה ופעמיים בשבוע ניקיון יסודי. על בסיס זה נקבעות הזכויות שלהן שמתבטאות בקבלת עשר סיגריות ביום על עשיית התפקיד שלהן כראוי. אין אופציה לסיגריות אחרות מלבד סיגריות 'טיים' ואין סיגריות פרטיות. נערה שהכניסה סיגריית חוץ אחת, לא 'טיים', נכלאת לשלושה ימים. חלק משיטת הטיפול ב- 'צופיה' נקראת 'שוק טיפולי', שמטרתה , בהגדרת המעון לשבור אתה נערה עד הסוף מהרגליה הקודמים על מנת להקנות לה הרגלים חדשים. שיטת טיפול אחת מרחיקה לכת לבקבוק ומוצץ. ישנן נערות שחוות את זה כטראומטי ומאיים...
מההיכרות שלי עם הנערות, רובן אחרי השהות ב'צופיה', חוזרות למצוקה שאיתה הגיעו. יש כאלה שחוזרות לתקופה שנייה ושלישית ב- 'צופיה'. אין ספק שיש נערות שמסתדרות בחייהן אחרי השהייה במעון. שם יטענו שזה בזכותם. אבל אני שואלת האם את השיטה הזאת, של כליאה וענישה, החברה רוצה לאמץ לטיפול בנערות? הרי בבחירה הזאת אנחנו אומרים שכל הדרכים מקובלות, כולל האיום והפחד, במקום הולדינג -הכלה. במקום לתת תמיכה משחזרים עבורן את הפחד והאיום שחוו בסביבה החיצונית והשינוי שעובר עליהן הוא מלאכותי. 'צופיה' הוא לא המוסד היחידי בארץ שנוהג כך, והגיע הזמן לשיח ציבורי על שיטות חינוך ענישתיות. כבר היום קיימות מסגרות אחרות שנותנות תשובה טובה ובריאה יותר לסוג הזה של מצוקה. מקומות ששיטת הטיפול שלהם היא להגיע אל הילד למרות ההתנגדות שלו, דרך אכפתיות ואהבה, כשאנחנו מכירים בעובדה שהבית והחברה פשעו נגדו. הגיע הזמן שאת המענה תיתן הקהילה, ורזיאל נהרי הוא דוגמה מצוינת. למה לא להעביר את הכספים שמקבלים ב- 'צופיה' עבור כל נערה, 8,000 שקל ויותר, לאנשים כמותו? ".

מבקר המדינה - סיכון נערות במעון צופיה
בדוח מבקר המדינה על רשות חסות הנוער של משרד הרווחה לשנת 2008 קבע המבקר: מתחילת שנת 2008 חסרו במעון שני עובדי לילה, שתי עובדות סוציאליות ושמונה מדריכים. עקב המחסור בעובדי לילה לעתים היה רק עובד לילה אחד במשמרת, וההשגחה הפחותה מפני אירועים חריגים בלילה עלולה הייתה לסכן את הנערות; בשל המחסור בעובדות סוציאליות לא ניתן לנערות טיפול מתאים, והיו אף נערות שלא נפגשו כלל עם עובדת סוציאלית במשך כל תקופת שהותן במעון.
קישורים:

• חשש לפגיעה בזכויות האדם במעון "צופיה" לנערות - הועדה לזכויות הילד בכנסת
• חשד: נערות בפנימייה של משרד הרווחה ביבנה נכלאו בכלוב ברזל - רותי סיני - הארץ
• התקבלו רוב הטענות של האגודה לזכויות האזרח בעניין "צופיה" לנערות במצוקה
• לעצור את כליאת בני הנוער - פרופ. אסתר הרצוג

• משרד הרווחה - תפיסה מיושנת של השמת אנשים עם מוגבלויות במוסדות סגורים הרחק מהקהילה

• מעון מסילה - מדיניות טיפול משרד הרווחה בנערות חוסות - יוני 2010 - פרשת ההתעללות בנערות חוסות במעון מסילה של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה שפורסמה בתחקיר מעריב ביוני 2010, חושפת עדויות של נערות החוסת במעון על מדיניות משרד הרווחה לטיפול בנערות במקום.... "לפעמים, כשנכנסתי לחדר הבטוח, היה שתן על הרצפה וקיא של הבנות מלפני", מספרת מיכל, נערה בת 19 ששהתה במוסד קרוב לשנתיים. "לפעמים את חייבת לעשות שם פיפי, פשוט אין לך ברירה. מחזיקים אותך שם בלי שירותים, והמדריכים מוציאים אותך רק אחרי כמה זמן. אני הייתי שם 48 שעות, ורק אחרי שעות הוציאו אותי לשירותים"...