הונאות משרד הרווחה - מדיניות מכוונת הוצאת ילדים מהבית למשפחות אומנה, פנימיות פרטיות, מלכ"רים

ישראל היא שיאנית בהוצאת ילדים מהבית. מידי שנה מוציאים פקידי הסעד כ- 8000 ילדים, כאשר 70% לפחות יכלו להישאר בקהילה בעלות כספית נמוכה לפחות ב- 50%. הפנימיות והאומנה הם מקום מסוכן לילדים.
פקידי הרווחה הפכו להיות משרתי אינטרסים של בעלי פנימיות ואומנה, ומפרקים מידי שנה אלפי משפחות על מנת לספק ילדים למסגרות השמה חוץ ביתית.
משרד הרווחה הפך את הילדים לאמצעי להפקת רווח לבעלי פנימיות, אומנה. משרד הרווחה אינו פועל לחקיקת חוק זכויות הילד, למרות שישראל חתומה על האמנה הבינלאומית לזכויות הילד מזה כ-18 שנים.
משרד הרווחה מתנגד למינוי ביקורת חיצונית על מסגרות ההשמה החוץ ביתית.
למשרד הרווחה מדיניות מכוונת של צמצום השירותים בקהילה, על מנת להפנות ילדים בסיכון למסגרות חוץ ביתיות.
.
להלן קטעים מהמאמר מדינה בלי לב , מעריב, טל בשן, נובמבר 2001 "מעגל אבטלה ומצוקה חדש נפתח כאן"
.לפני תשע שנים הגתה נעמי פלמון, מאגף הרווחה בעיריית אשדוד, פרויקט: שילוב ילדים חריגים בקהילה, על מנת שיוכלו להשתלב לאחר מכן במוסדות חינוך רגילים. ילדים עם שיתוק מוחין, תסמונת דאון, חירשים, שבאופן רגיל היו נשלחים אוטומטית למוסדות לחינוך מיוחד, נשלחו לגנים רגילים, ואליהם הוצמדו חונכות שסייעו להם להשתלב, פיזית ונפשית. התוצאה: מאות ילדים נכים השתלבו בהצלחה בגנים ובבתי ספר רגילים.כל זה נעצר. אין תקציב. 60 אלף שקל לחודש ­ עלות אחזקת המטפלות ­ חסרים. החונכות נשלחו החודש הביתה, מהיום למחר, משאירות את הילדים הנכים ללא השגחה ואת הוריהם מיואשים.
.
"אני כל הזמן מוטרדת, מה יהיה עם הילדה עכשיו?", אומרת גלית אביטל (32), אמם של נעמה ואריאל, תאומים בני שנתיים וחצי. נעמה, ממושקפת וערנית, נולדה פגה, נכה בארבע הגפיים, "אבל קוגניטיבית היא בסדר גמור, מבינה, משתתפת, מדברת", מסבירה גלית, "ודווקא בגלל זה היה לי כל כך חשוב שתשתלב בגן רגיל. עכשיו היא לא תוכל להמשיך. בלי השגחה אין סיכוי שהגננת תוכל להתפנות לילדה עם צרכים מיוחדים".
.
מדי יום היתה החונכת אנט כהן עובדת עם נעמה בגן, מורידה ומרכיבה את הסדים, מלמדת ללכת בהליכון, עושה לה פיזיותרפיה ומותחת לה את השרירים (ילדים עם שיתוק מוחין סובלים כרונית מהתקצרות שרירים). "היא התפתחה בתוך שנה בצורה מדהימה. מילדה שרק שכבה, היא למדה לעשות הכל עם הילדים ­ לרקוד, לגזור, היא פורחת", מספרת אנט. "עכשיו אני בבית וכואב לי הלב. קודם כל על הילדה, ועל אמא שלה, וגם על עצמי, מה אעשה עכשיו? אני כבר לא צעירה. תראי איזה טמטום: בכסף שישלמו דמי אבטלה אפשר היה להחזיק את המשרה הזו כאן".
.
"מעגל אבטלה ומצוקה חדש נפתח כאן", מזהירה נעמי פלמון. "המטפלות מובטלות, האמהות יצטרכו כנראה להפסיק לעבוד כדי לטפל בפעוטות, וההוצאות על ילד נכה כבירות"."פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, המכשירים ­ הכל עולה המון", מסביר מאיר וזאנה, אב לשני פעוטות נכים (בת שנתיים וחצי ובן שנה וחצי).ביטוח לאומי עדיין לא הכיר בילד כזכאי לקצבת נכות. מאיר עובד כמנהל שיווק ב"כרמית". אשתו, ליאת, עובדת בעירייה. עכשיו אולי תצטרך להפסיק לעבוד. שני ילדיה יצטרכו לעזוב את מעון היום הרגיל שבו השתלבו, כי החונכת שטיפלה בהם במשך שנתיים עזבה. וגם כך, הם אומרים, הם נופלים מהרגליים. "שני ילדים נכים זו עבודה בחמש משרות. זה להקים, להלביש, להסיע ולהחזיר כמה פעמים ביום לפיזיותרפיה, וככה עד הלילה", אומר מאיר. ליאת, לידו, לא מדברת. היא פשוט בוכה."זה מוציא אותי מהדעת", אומר מאיר. "250 מיליארד שקל תקציב המדינה, ואין 430 אלף שקל לפרויקט הזה? איך זה יכול להיות? אני נתתי כל מה שיש לי למדינה הזו, אני משלם מסים, עושה מילואים, שומר על המדינה שלי, אבל אין מי שישמור על הילדים שלי. את המינימום שמגיע להם אני לא יכול לקבל".

"כמה עולה ילד שלא מטפלים בו?"

 
 "לילדים מתייחסים אצלנו ברצינות רק כשרוצים שהם יקנו", אומרת ח"כ תמר גוז'נסקי, יו"ר הוועדה לקידום מעמד הילד והכתובת הרצינית בכנסת בכל מה שקשור במצוקת ילדים. "כצרכנים מתייחסים אל הילדים כאל מבוגרים קטנים, אבל כשזה נוגע לזכויות ­ הם לא מעניינים אף אחד".
.
גוז'נסקי מדברת בכאב גדול על ההחמרה במצב: "הקיטוב החברתי גבר, המצוקה הכלכלית גדלה. תוסיפי לזה את אווירת האלימות, הפנימית והחיצונית, והאי ביטחון לגבי המחר, ותקבלי חברה שאין לה מה להפסיד. זה מיד מתבטא ביחס לילדים. על רקע כל זה, היית אומרת: 'סטופ. בואו נגדיל את המשאבים לטיפול בילדים ב­50 אחוז', אבל במקום זה מקצצים כל הזמן: בהבטחת הכנסה, בדמי אבטלה, בחוקים לרווחת ילדים".
לפני שנה העבירה גוז'נסקי את חוק ילדים בסיכון בגיל הרך, שנועד להבטיח מעון יום מסובסד לפעוטות שסובלים מהזנחה או מאלימות. "פעוטות בסיכון הם בגיל הכי קריטי, מכיוון שמה שמפסידים בגיל הזה אי אפשר לתקן. בפועל, ביצוע החוק נדחה בחוק ההסדרים, שנה אחרי שנה. אמרו שזה עולה יותר מדי. וכמה עולה ילד שלא מטפלים בו, שמגיע אחר כך לחינוך מיוחד?"
בינתיים, יש מכסה של 14 אלף מקומות במעונות לילדים בסיכון שלא משתנה. הבטיחו שיגדילו את המכסות, אבל זה לא קורה. העובדים הסוציאלים צריכים לעשות כל פעם סלקציה אכזרית, כי אין מקומות לכולם. אחר כך את רואה ילד בן שנתיים שהגיע למעון בחולון, העובדת הסוציאלית איתרה אותו אחרי שאמו לא הוציאה אותו מהמיטה במשך שנתיים. הוא לא ידע ללכת.
"בזמנו של אלי ישי (כשר העבודה והרווחה ­ ט.ב) היתה תוכנית לילדים בסיכון; מועדוניות, פנימיות, טיפול משפחתי; זה היה פרויקט הדגל שלו. שנתיים היה תקציב, נעשו פרויקטים, וזהו, נגמר הכסף, הכל נסגר. הלכו הביתה. איך אפשר לפרוץ ככה דרך לילדים בסיכון?
"בש"ס נושאים את דגל שיקום המשפחה כערך עליון. יפה מאוד, אני איתכם. טפלו במשפחות, אל תמהרו להוציא ילדים מהבית לפנימיות. אבל הם רק מדברים, ובפועל לא נותנים את הכסף. אז שולחים הרבה מדי ילדים לפנימיות ­ ובמקום שהמדינה תיקח אחריות ותפתח מוסדות מטעמה, היא מפריטה את הפנימיות ומעבירה את הטיפול בילדים לידיים פרטיות, שפועלות על פי שיקולים של רווח והפסד. ואין מספיק מקומות. בבת­ ים לבדה מחכות 350 נערות בסיכון לסידור. עד שהן יגיעו למעון הן יכולות להתפגר פעמיים".
.
משרד הרווחה נוטה להפריט, בנוסף לפנימיות, גם משפחות אומנה ואפילו חוקרי נוער. לפחות מחצית מהפנימיות כיום כבר פרטיות. "כל זה מלמד דבר אחד: החברה הישראלית מאוד אכזרית כלפי ילדיה, במיוחד אלה שאין להם. ילדים נרצחים כאן יום­ יום, אם לא פיזית אז נפשית. מי שדפוק ­ דפוק עד הסוף. גם בחינוך, גם ברווחה, גם בתעסוקה, גם בדיור. אין יותר בנייה ציבורית. המדינה לא בונה, העיריות לא בונות. מגיעות אלי עכשיו בלי סוף אמהות חד הוריות שעומדת להיזרק מהדירה לרחוב. זה תסריט קבוע ­ הבעל נעלם, אין להן כסף לשלם 800 שקל משכנתה מתוך 2,400 שהן מקבלות לחודש. עומדים לפנות אותן. למה המדינה מתירה לבנקים לעשות את זה? הרי הכסף של המשכנתה הוא ממשלתי!
"ולאן הלך הכסף מהורדת שיעורי המס למעסיקים? הורידו מס חברות מ-­48 אחוז ל-­36 אחוז, מדובר במאה מיליארד שקל שהלכו למי? למעסיקים, לעשירון העליון. הממשלה מוותרת על הכנסות מאלה, ואחר כך אומרת שאין לה כסף לילדים במצוקה. משדרים לילד מגיל צעיר 'אתה לא תקני', ואנחנו מגדלים כבר דור רביעי לעוני.
.
"האבסורד הגדול הוא שילד בן 17 במוסד או בכלא יעלה למדינה אחר כך פי מאה. אני אומרת להם שוב ושוב, כל שקל שתשקיעו בגיל הרך, תרוויחו פי אלף מאוחר יותר. אבל באוצר מתייחסים כאילו זו בעיה אישית של המשפחות. אנחנו הרי בעידן הקפיטליזם, עידן זבש"ך, כל אחד יכול ­ הוא רק לא רוצה. מתייחסים להוצאות על רווחה כאל בזבוז. למה הם מתייחסים כצמיחה? לקו רכבת בין באר­ שבע לירוחם. ילד נכה שיודע לזוז, זו לא צמיחה בעיניהם".
.

"אין לי אגורה אחת לרזרבה"

 
יואב אפלבוים, מנהל הפנימייה הטיפולית "אהבה", לא ישן בלילות. הוא חושש שיקרה משהו לאחד מ-­185 החניכים שלו. לפני חצי שנה ביצע ילד בוגר מעשים מגונים בשני ילדים צעירים, במקרה אחר פרצה שריפה שבמזל אותרה על ידי אחת הנערות. "מדובר בילדים הכי קשים שיש, עם עבר של התעללות מינית או פיזית, ילדים עם סיוטים, חלקם על כדורים. אי אפשר וגם אסור לי על פי חוק להשאיר אותם לבד". אלא שמשרד הרווחה לא מתקצב שומר­מדריך בלילה. הכסף, אומר אפלבוים, מספיק בקושי להשגחה ביום. "משרד הרווחה הופך אותנו לעבריינים ביודעין. הם עצמם מודים שהם חייבים לנו 27 מיליון שקל על מנת לעמוד בתקן שהם עצמם קבעו". התקן, אגב, נקבע בשנת 77'. "מאז רק הבעיות גדלו, התקציבים ממש לא. כל חודש אני בגירעון של 200 אלף שקל.
אם הכספים לא מועברים, אין לי אגורה אחת לרזרבה. זה נורא, מה שעשו עובדי משרד הרווחה. הם ממשיכים לקבל שכר ושובתים על גבם של הילדים. ממש חוכמה גדולה". כדי להגיע לכל מה שמעבר לקיום הבסיסי, אפלבוים נאלץ כדבריו "לחזר על הפתחים", ולבקש טובות ממפעלים. "תרומות של אוכל אני לעולם לא מקבל, אני לא רוצה ליצור אווירת דלות. אם אני כועס? בהחלט. ממשלת ישראל מפקידה בידי ילדים ומצפה שאוציא אותם ממצב של שולי החברה למצב של אזרחים מתפקדים, אבל את מה שצריך לתת היא לא נותנת. "מה שמחזיק אותנו זה הילדים. כשילד בוכה כי הוא מתגעגע לאמא חולת איידס, אתה שוכח מהכל ומתגייס בלי חשבון. האנשים שעובדים כאן, בשכר ממוצע של 4,700 שקל לחודש, כל אחד עם 12 ילדים בסיכון, יום ולילה ושתי שבתות מתוך ארבע, הם אנשים עם תחושת שליחות. אחרת הם לא היו כאן". התשתיות במוסד הן משנת 38' במקור, עם שיפוץ חלקי שנערך ב­91'. "פה אני מגייס תורם, שם ירושה, אבל לקבל מועדון נוער ממפעל הפיס, כמו שכל רשות מקבלת, אין לי סיכוי בחיים. כל שנה אני מגיש בקשה, אבל מפעל הפיס מעביר את הסכומים לעיריות שעושות חשבון ­ למי כדאי יותר לבנות, לשכונה עם מצביעים פוטנציאלים או לכפר עם ילדים בעייתיים? אני עובר ליד מועדון נוער בכפר­ ביאליק, שעומד כמעט לא מנוצל, ועיני כלות. "אנחנו בתחתית הרשימה, בכל דבר. השבוע היינו בכנסת, ניגשנו לכמה חברי כנסת לדבר איתם על מצוקת המוסדות שלנו. הם בהו בנו בחוסר עניין מוחלט. יוסי שריד הנהן והלך הלאה. ענת מאור לא הבינה מה הבעיה. זה היה עצוב".

"דוחים הכל לשש אחרי המלחמה"

 
לרמי בר ­גיורא, פסיכולוג קליני, לשעבר מנהל התחנה לטיפול בילד ובנוער על שם אילן בירושלים, שעבד שנים ארוכות עם נוער בסיכון (לא מכבר פרש לגמלאות), יש פרספקטיבה שבאה ממקום אחר לגמרי. אין מה להתפלא על היחס המדכא של החברה לילדים, הוא אומר. "התפישה שלילדים יש זכויות היא בת מאה שנה, לא יותר. לפני כן, במשך כל הדורות, ילדים, כמו נשים, היו העבדים של העולם, בתחתית סולם החשיבות, בלתי נראים, בלתי נשמעים, חסרי זכויות לחלוטין. הם נולדו כמו זבובים, חיו ומתו כמו זבובים, ולא היה פוצה פה ומצפצף. מי שרוצה לדעת איך זה נראה, שיציץ בעולם השלישי.
.
"אצלנו, בעולם הנאור, נעשתה אמנם קפיצה מדהימה בכל מה שקשור לשינויים חברתיים וחוקתיים ­ אלא שהחוק הקדים את הפסיכולוגיה של נפש האדם. לוקח לאנשים זמן להסתגל. אנשים עוד לא הפנימו עד הסוף את התפישה שילדים, כמו נשים, הם בעלי זכויות. זה בא לידי ביטוי ביחס בין הורה לילד פרטי, וגם ביחס של המדינה, כהורה קולקטיבי. לכן אני לא מתפלא על מה שאני רואה: זו פשוט האמת יוצאת לאור. האטימות כלפי ילדים היא בסך הכל התגלות של עמדות פסיכולוגיות ­היסטוריות שעוד לא השתנו. "מה עושים? צריך להשתמש בתבונה של קבצנים. שלושה מיניסטריונים לפחות מתעסקים כיום בטיפול בילדים ­ משרד החינוך, משרד הרווחה ומשרד הבריאות. מהשקל הבודד שמוקצב לילד נחתכים קופונים לעובדים ומפקחים ומנהלים בשלושה משרדים. במקום לשרת את הילדים משתמשים בהם כדי לבנות שכבות שומן לכל מיני פקידים. "כל משרד נוסע כמו קטר, על המסילה שלו. כשאתה עני כמונו, אתה לא יכול להרשות לעצמך מצב כזה. חייבים לאחד את כל הכספים ואת כל הטיפול בנושא ילדים למיניסטריון אחד. רק ככה אפשר יהיה להחליט ברצינות על קדימויות, למנוע כפילויות ולהשתמש בכספים ביעילות. הרי ילדים במצוקה לא מחולקים כך שהבת שייכת למשרד הרווחה והבן למשרד החינוך. הם ישות כוללת וכך היה צריך להתייחס לזה.
"חסר כוח אדם שאפשר לנצל לטיפול בילדים? במקום לשלוח 20 אלף חיילות להיות פקידות שעושות קפה, שיעשו שירות לאומי עם ילדים. משרד החינוך היה יכול להטיל פרויקט חובה לנוער בתיכון, לעבוד עם ילדים במצוקה. אבל אין פה מי שיחשוב על זה, כי כולם עסוקים כל כך במצוקות הרגע. ידו של העתיד אצלנו כל הזמן על התחתונה, דוחים הכל לשש אחרי המלחמה, ואז זה מאוחר מדי . כל זה לא ישתנה, אלא אם יהיה פה שר רציני לענייני ילדים. עד אז ילדים כאן לא יקודמו כראוי להם".­ פעם היה כאן יותר טוב במה שקשור למצבם של ילדים?
"פעם היתה כאן חמולה. מסגרת משפחתית מורחבת. לכאורה זה היה שם נרדף לעוני, לפרימיטיביות, לחוסר פרטיות ­ אבל החמולה נתנה המון: חום לב וחמלה, סולידריות. לא היה צריך בייביסיטר, ולא חוגים. איפה איציק? משחק מחבואים עם בן דוד שלו שלמה. לא לחינם יש המון מבוגרים שמתרפקים על ילדותם בחמולה. היום אין יותר חמולה, אין סולידריות. אדם בודד היום, בודד כמו ערער בערבה".
.
קישורים:

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)

משרד הרווחה - דרכי רמיה לסחר בילדים

משרד הרווחה - דרכי רמיה לסחר בילדים