דוח מהאגף הנעול , מרב בטיטו-פריד | 10/2/2006 , nrg
עבריינים שסובלים מפיגור כלואים באגף הנעול של "נווה מנשה". שיטת הטיפול בהם כוללת אלימות, השפלה והזנחה. האחראי: החניכים מניפולטיביים
עכשיו הוא כבר מחייך, אומר בנימוס תודה על חתיכת העוגה שהוגשה לו במשרדה של מנהלת המעון למפגרים שבו הוא שוהה, עוטף אותה בזהירות במפית הצהובה ומכניס לכיס. אי אפשר לדעת מה יקרה, הוא כבר קיבל הוכחה לכך ששום דבר לא בטוח, היום הוא פה, ומחר, מי יודע? הרי מכאן לקחו אותו יום אחד לפני שלוש שנים אל המקום הנורא ההוא.
המקום הנורא הוא האגף הנעול במעון למפגרים "נווה מנשה". זהו המתקן היחיד בארץ שאליו נשלחים עבריינים הסובלים מפיגור, או אולי מפגרים הסובלים מעבריינות.
תומר (שם בדוי) ריצה שם עונש במשך שנתיים ושמונה חודשים. זה היה אחרי שגילו כי באחת החופשות מהמעון עשה מעשה אסור, הביאו אותו לתחנת המשטרה ושלחו אותו לשם.
לא מזמן חזר הנה חבול ומוכה, חש בעורפו את נשימותיו הכבדות של הסיוט שבו חי חודשים ארוכים, נבעת כל פעם מחדש לשמע צעקה באישון ליל, מספר את שאירע שם לכל מי שמוכן לשמוע: "יום אחד היתה באגף שריפה", נזכר תומר, "החניכים אמרו לו שאני אשם בזה והוא האמין להם. הוא דחף אותי לרצפה, נתן לי בעיטות בפנים ובבטן ונתן לי לעבוד קשה. הרגשתי כמו בגטו".
מי זה "הוא"?
"ע', המנהל".
וזו היתה הפעם היחידה?
"מה פתאום. הוא גם היה מתסיס את המדריכים האחרים נגדי, אחד מהם בא ונתן לי ברך פה בצד (מצביע על הצלעות). כאב לי נורא, אז צעקתי לו'תפסיק!', והוא התחיל לצחוק. הלכתי למחסן ובכיתי".
תומר מדבר מהר, אבל ברור, לא שם פסיקים ונקודות, שופך הכל ונזהר לא לאבד אף טיפה בדרך. שום אירוע לא זוכה לתארוך מדויק, אבל הוא יודע להסביר איך התחיל כל סיפור, וכמה רע תמיד נגמר: "חניך אחד זרק סיגריה על מישהו, וע' שאל'מי עשה את זה?'. אף אחד לא ענה, ואחר כך אמרו לו שזה אני. הוא זרק אותי על הרצפה, בעט לי בבטן ואז לחץ לי עליה חזק עם הברך שלו. כל המדריכים עמדו מסביב ולא אמרו לו כלום. זה היה ליד המשרד שלו.
"היו עוד שלושה חניכים שהוא הרביץ להם. הוא היה מרביץ להם עם המפתחות שלו וגם שם את הכדור ביליארד בתוך גרב וככה מרביץ להם. ת' היה בוכה וצועק כשהוא היה מרביץ לו:'די! די! אמא, בואי תצילי אותי!'. הרגשתי שכואב לי בלב, אבל לא יכולתי להתערב, כי פחדתי על עצמי.
"היה שם גם י' שהיה דתי ולא רצה להתגלח ביום שבת, אז שני מדריכים השכיבו אותו על הרצפה וגילחו אותו בכוח, הוא לא הפסיק לבכות, אז הם לקחו ממנו את כל הדברים שלו. את הבגדים, את הכרית והשמיכה. הם לא מבינים שהוא דתי ושאסור לו להתגלח בשבת?".
החניכים השפוטים באגף הנעול יוצאים בכל בוקר אל מחוץ לאגף ועובדים במקומות שונים במוסד. תומר, שעבד במרפאה, מצא אוזן קשבת אצל האחות. "באתי אליה ובכיתי לה. סיפרתי כל מה שקרה. אמרתי לה שפתאום מתהפך לו השכל והוא מתחיל להתעצבן ולהרביץ".
כמה ימים לאחר מכן הודיעו לו שהוא מפסיק לעבוד במרפאה, שיותר לא ילך לשם: "הם ידעו שזה האור שלי. שאני קם בבוקר רק כדי לעבוד שמה, זה מה שהחזיק אותי, כי באגף זה סיוט. ובכל זאת ככה פתאום הפסיקו לי את העבודה".
לא רק אלימות פיזית כלל תפריט הטרור של המחלקה, שיטות הענישה מגוונות: "הוא היה לוקח ממני את המפתח של הארונית שלי וזורק אותו לתוך המחסן בגדים. התחננתי שיחזיר לי. בארונית יש את הבגדים והדברים שלי, סיגריות, קסטות. ככה שבועיים בלי המפתח, וכל פעם שאני צריך משהו אני מתחנן בפני המדריכים'בבקשה, תיתנו לי את המפתח'. לפעמים נתנו ולפעמים לא".
כמו ניצול ספינה טרופה, לא הפסיק לשגר קריאות אס-או-אס לכל מציל פוטנציאלי שזיהה בסביבתו המעונה. כשהגיע לביקור במחלקה נציג הקרן לחסויים (עמותה המשמשת אפוטרופוס למפגרים שאין להם משפחה), ניסה תומר להעביר לו איתות של מצוקה: "כתבתי על פתק שא' מרביץ לי ולוקח ממני את הסיגריות שלי, קיפלתי את הפתק קטן-קטן ונתתי לו ביד מתחת לשולחן. פחדתי שמישהו יראה וילשין לע' שכתבתי את המכתב. אמרתי שמה הכל, על המכות ועל הפחד, אבל שום דבר לא עזר".
בינתיים נמשך הסיוט של תומר וחבריו באגף הנעול. "מרוב המכות התחלתי לפחד מכל דבר. בלילה התקפלתי חזק מתחת לשמיכה, רעדתי בכל הגוף, הייתי כל הזמן בעצבים ורציתי לחתוך את היד שלי או לתלות את עצמי. אין לי מנוחה אף רגע. אחרי שח' חנק אותי ככה (מניח שתי אצבעות על קנה הנשימה) כמעט הלכתי למות. לא היה לי אוויר וצעקתי'הוא הורג אותי'. אז ע' אמר לי'לא אכפת לי, שיהרוג אותך'".
שום דבר מהדברים שמספר תומר אינו סוד. הכל גלוי וידוע למנהל המוסד שבו נמצא "האגף הנעול", למפקחים במשרד העבודה והרווחה, לעובדים הסוציאלים, למדריכים במקום, לפקידי הסעד ולמי לא. המכות היבשות שאותן חטף במהלך שהותו שם אפילו לא קיבלו אזכור בדוח המפורט שאותו הגישה ועדת הבדיקה שמונתה על ידי האגף לטיפול באדם המפגר שבמשרד הרווחה.
הוועדה, שפרסמה את המסקנות הקשות בספטמבר 2005, עסקה במקרים הקשים יותר: אלו של א"ב שהגיע למרפאת המעון עם שבר באף וחבלה בגולגולת, של נ"נ שנשלח למרפאה עם פגיעה בצלעות, של א"נ שנחבל בראשו, נשרט באזורים שונים בגופו והגיע בפנים נפוחות למרפאה, של מ"א שדווח כי על גבו ובמותן שמאל נמצאו סימני חבלה קשים.
אבל לא רק בהם דנה הוועדה בראשות מנחם וגשל, ממלא מקום מנהל האגף, אלא גם בכשלים הקשים המאפיינים את עבודת המקום הזה, כמעט מיומו הראשון. התהפוכות הרבות והלבטים הקשים של אנשי המקצוע בנוגע לניהול המקום משקפים כנראה את המצב שבו חיים דיירי האגף הנעול. הסבל של החוסים כאן כפול ונובע מעובדת היותם מפגרים, כאלו שנולדו עם מנת משכל נמוכה במיוחד, וכן מהיותם עבריינים - קטנים יש לומר, הרי לא מדובר בפושעים מתוחכמים - שאינם יודעים להבחין כמו כל אדם אחר בין רע לטוב, בין מותר לאסור ובין נזק לתועלת.
דבר אחד ברור היום: מדינת ישראל טרם השכילה למצוא את הדרך לטפל באנשים הללו, למצוא את המקצוענים שיידעו לכוון אותם באהבה לדרך הנכונה ולהסיט אותם בעדינות מנורמות שליליות.במקום זה הם מושלכים כיום לאותם שני ביתנים קרים,שריד עלוב מתקופת המנדט הבריטי, שמשקופיו רקובים, קירותיו סובלים מרטיבות מתמדת, חלק מהזגוגיות המתחבאות מאחורי רשתות הברזל מנופצות וכל הווייתו אומרת: ראו אותי, פח זבל אנושי.
כבר בגלגולו הקודם, במעון למפגרים "כפר נחמן" ברעננה, בלטו המחדלים מצד הממונים. האגף הוקם בשנת 75' כדי לשמש כמתקן כליאה בעבור אסירים בעלי פיגור שכלי. כיום הוא משמש גם כמתקן אבחון עבור נאשמים לפני משפטם, אשר קיים לגביהם ספק בשאלה אם הם בעלי פיגור שכלי.
השהות המשותפת של אנשים שאובחנו כמפגרים, בכפיפה אחת עם עבריינים שטרם אובחנו ככאלה, ובכלל לא בטוח שיתגלו כמפגרים, הולידה אינספור סיטואציות בלתי אפשריות של ניצול ואלימות, שבהן החזק והמתוחכם נהנה מיתרון ברור על חסר הישע.
הורי המפגרים בכפר נחמן זעמו ודרשו להוציא את האגף הנעול משטח המעון. בעקבות זאת הוקמה ועדת בדיקה בשנת 84'. האגף נסגר לחצי שנה, הצוות הוחלף והמקום נפתח מחדש.
הבעיות, כצפוי, לא פסקו: אף אחד לא ידע מה עושים עם האנשים האלו. האם להתייחס אליהם כאל אסירים, או שמא כאל חוסים שסובלים מפיגור. ליתר ביטחון, פשוט לא טיפלו. בנובמבר 2000, לאחר מאבק ממושך של ההורים בכפר נחמן, הוחלט להעביר את ה"אגף הנעול" על יושביו אל המעון הממשלתי לאנשים עם פיגור שכלי "נווה מנשה", הנמצא בסמוך ליישוב פרדס חנה.
המקום החדש יפה, פסטורלי כמעט. המבנים חדשים, מטופלים ומתוחזקים. חדרים מבהיקים מניקיון, צוות מסור לבוש בחלוקים לבנים שעושה עבודה קדושה. כמו בן חורג - מפתה לומר חריג - עומדים שני הביתנים של האגף הנעול במרכז הכפר השליו. מושבת עונשין מגודרת העומדת למנהל אלי מגד כמו עצם בגרון.
"אין לי מושג איך מטפלים באנשים האלו", אמר במספר הזדמנויות. "אין לי את הכלים הבסיסיים להתמודד עם האוכלוסייה הזאת. הם זקוקים לטיפול ולשיקום מיוחד שאני והצוות לא מכירים. פשוט זרקו אותם כאן ואני לא יודע מה לעשות איתם".
אילנה (שם בדוי) העובדת זה כחמש שנים באגף הנעול, לא יכלה לשאת את הדברים ודיווחה עליהם בעל פה שוב ושוב. אולם דבר לא השתנה. דיווחיה, בין שאר התלונות שטפטפו אל האגף לטיפול באדם המפגר, הם שהביאו בסופו של דבר להקמת ועדת הבדיקה, והיא גם זומנה להעיד בפניה, דבר שלא מנע ממעסיקיה להשעות אותה ממקום עבודתה שאליו חזרה רק בשבוע שעבר. לוועדה היא סיפרה הכל.
איתנו, בהיותה עובדת מדינה, לא יכלה לדבר, אולם הדברים הועברו באמצעות עורכת דינה ורד שדות: "באגף שוררת אווירה כוחנית. המקום מתנהל כאוטונומיה של איש אחד שההכשרה שלו היא של מטפל מוסמך, לא יותר. כל חניך יודע שאם יעשה דבר מה אסור יחטוף מכות".
לפני שנה בדיוק גוללה אילנה את הסיפור כולו בכתב: היא סיפרה על כאבם של החוסים, על המכות, על ההפחדה, על האיומים. היא תיארה בפרוטרוט את המקרים שעליהם שמעה ושבהם נכחה, וביקשה את התערבותם של הממונים באגף. היא לא ידעה כי המנהל הקודם של נווה מנשה, אריק כץ, כבר התלונן בעבר על ע' וביקש מהממונים לפטרו. היא רק ידעה שאינה יכולה עוד לשאת זאת.
עו"ד שדות: "אילנה מספרת על החניך א"ב שביקש לצאת לבקר את אמו בבית החולים. ע' הודיע לו שלא יאפשר לו לצאת כיוון שלא התנהג כראוי. שניהם יצאו מחדרו של ע', והוויכוח נמשך עד שא"ב נשמע צועק: 'למה אתה שופך לי את הקפה?'. אילנה רצה לשם, וכשנכנסה לחדר ראתה את ע' סוטר לא"ב ומטלטל אותו בכתפו. א"ב צעק: 'תפסיק, אתה מכאיב לי! תראי אילנה, הוא מרביץ לי! וגם אתמול הוא הרג אותי במכות והשביע אותי לא להגיד לך'.
"בעקבות הדיווח של אילנה לאם הבית הגיע מנהל המקום והורה לכתוב דיווח על האירוע, אולם ע' התעקש שאת הדיווח יכתוב דווקא מטפל שלא נכח במקום. אילנה חתמה על הדוח, ציינה ליד החתימה שלה שלא היא כתבה את הדוח ואמרה זאת למנהל. החניך א"ב נסע לבקר את אמו למחרת, ומשם ברח ולא שב למחלקה. רק לאחר שבוע וחצי הוחזר לשם".
א "ב, לפי דוח הוועדה, הוכה קשות. ממצאים רפואיים מעידים על שבר באף וחבלה בגולגולת. יום לאחר שהוכה אמר לאילנה: "אני אברח מכאן למיון של הלל יפה כדי שכולם יידעו מה ע' עשה לי". הוא הצליח לברוח, אך נתפס מיד, ורק כשנשלח להסתכלות ב"שער מנשה", המוסד הפסיכיאטרי הסמוך, נלקח לבית החולים הלל יפה בחדרה, שם אובחנו החבלות בגופו.
עו"ד שדות מדווחת כי לפי תאוריה של אילנה קיימות באגף נורמות מעוותות לחלוטין: "לאחר שע' היה מכה חניך הוא היה מאפשר לו הטבות שלא מקובל בדרך כלל לתת לחניכים. הוא היה מאפשר להם לשתות קפה בשעות שאסור, להחזיק חפצים אישיים בזמן שלאחרים לא הותר לעשות זאת ובכלל הרשה לאחד מה שאסור לאחר. הדבר גרם לכעס ולתסיסה אצל חניכים אחרים, מה שהביא לאי שקט כללי באגף".
שמונה חודשים, כאמור, חיכתה אילנה ליום שבו תוחזר לעבודתה ואכן בשבוע שעבר נקראה על ידי אלי מגד לשוב לאגף הנעול. במכתב ששלחה עו"ד שדות ליועצת המשפטית של משרד העבודה והרווחה נכתב: "מששבה לעבודה באגף הנעול הזדעזעה מרשתי לגלות כי דיירי האגף חיים בתנאים של זוהמה ולכלוך, הזנחה, צחנה וטינופת, עד כדי סכנה במחלות ובזיהומים; לדבריה של מרשתי תנאי המחיה בפינת החי במקום ראויים יותר למגורי אדם מאשר התנאים במגורי הדיירים עצמם".
זה לא הכל
זה לא הכל. ע', מנהל האגף שכלפיו התלוננה אילנה ואשר נשאר בתפקידו למרות עדויותיהם של אילנה, אנשי צוות נוספים ומספר חוסים, ממשיך לטענתה להתנכל לה. וכך כותבת עו"ד שדות: "ביום 29.1.06 הגיעה מרשתי לעבודה במשמרת הבוקר; אחד החניכים, ז"ח, ששמע את מרשתי מורה לחניכים לבצע פעולות אלה ואחרות, אמר להם בקול רם, כך שהדברים הגיעו גם לאוזניה: 'אל תקשיבו לה ואל תעשו מה היא מבקשת, ע' שונא אותה ואמר לי לא לדבר איתה ולא לעשות מה שהיא אומרת, היא לא מטפלת כאן בכלל'.
"אותו חניך איים בהמשך על מרשתי במכות ושאל אותה מה היא חושבת לעשות אם חניך יאיים עליה בסכין. בעקבות דין ודברים נוסף בסגנון האלים והבוטה הנ"ל ולפי שמרשתי הודיעה לחוסה כי יהא עליה לדווח על האירוע כעל אירוע חריג, הבהיר לה החניך כי מדובר בהוראת הרכז ע', קרי שהחניכים (שכנורמה חוששים ממנו ביותר, כפי שגם עולה מדוח ועדת הבדיקה) יתנגדו לעבודתה של מרשתי באגף.
"זאת ועוד, ידוע למרשתי כי אחד המטפלים באגף הודיע לחניך כי היה ויאמר אמת לעובדת הסוציאלית (שעימה אמור היה אותו חניך להיפגש), הוא יוחזר לבית המעצר באבו כביר, ובכך הפעיל לחץ בלתי הוגן על אותו חניך, החושש ביותר מאקט זה".
ועדת הבדיקה שהוקמה על ידי האגף לאדם המפגר התייחסה גם היא בדיווחיה לתפקודו של ע' (להלן רכז האגף הנעול): "רכז האגף הנעול מונה לתפקידו לפני ארבע שנים על ידי המנהל הקודם ומנהל השירות שראו בו מועמד מתאים וראוי. בחירת הרכז נעשתה למרות עדויות ותלונות על אלימות ופגיעה בדיירים העולה מתיקו האישי של העובד ומתלונת מנהל המעון הקודם על התנהלות בניגוד לנוהלי המעון. חוות הדעת לגביו במהלך השנים לא עקביות וסותרות: מהתנהגות אלימה ובוטה ועד לתשבחות כמו מוטיבציה גבוהה, מחפש בכל הזדמנות להדריך ולשפר את איכות עבודתו של הצוות, אדם חרוץ, עקבי, ישר ומסור".
בהמשך כותבת הוועדה: "הרכז חסר כישורים מקצועיים מתאימים לריכוז וטיפול במגוון הרב של ההחלטות השוטפות והמורכבות בשגרת החיים באגף הנעול שלהן יש השפעה על עתיד הדיירים. כתוצאה מכך, ובהיעדר הכוונה, כלים והכשרה מתאימה, המדיניות באגף הנעול היא ענישתית וכוחנית שנועדה לשלוט בדיירים ולהרתיעם. ייתכן כי תגובת הרכז היא תגובת יתר למרות שלא מכוונת לכך, ובאה לידי ביטוי בהפעלת כוח רב עד כדי פגיעה בדיירים. דבר זה יוצר אווירת אלימות, כוח, הפחדה, והרתעת הדיירים כשיטה להתמודדות באירועים חריגים. חוסר פתיחות להנחיות מקצועיות, להבעת עמדות שונות בשקיפות ובצורה גלויה בכתב ובעל פה, כל זאת בעידודו של רכז האגף הנעול".
למרות שהוועדה לא יכלה להיות יותר נחרצת בקביעותיה הנוגעות לע', נראה כי הכלבים נובחים והשיירה עוברת: ע' לא הושעה ולו יום אחד מעבודתו. אין לדעת אם יש קשר בין הדברים, אולם כדאי לציין כי לע' שני אחים בעמדות מפתח. אחד מהם מנהל את המרפאה בנווה מנשה, לשם הגיעו חוסים שהוכו. האחר חבר בוועד העובדים של השירות למפגר. ע' כאמור ממשיך לכהן בתפקידו.
למעשה, גם מסקנותיה האחרות של הוועדה טרם זכו להתייחסות בשטח, למשל: "המבנה הפיזי של האגף אינו מתאים כלל לייעודו ומחייב שינוי והתאמה כפי שצוין בוועדות הקודמות". דוגמה נוספת: "האחות האחראית במרפאה טענה שעל הנהלת האגף הנעול לדווח למשפחות, והמרפאה מדווחת רק למשפחות הדיירים הרגילים. יוצא מכך שאף גורם לא דיווח למשפחות הדיירים שבאגף הנעול כשנפגעו".
לדוגמה: ח' סירב להחליף חולצה, המדריך א' התעצבן עליו ומשך בכל הכוח את השרשרת עם המפתחות שהיתה על צווארו של ח'. כתוצאה נחתך עורפו של ח' לכל האורך. הדבר קרה לפני כחמישה חודשים, המשפחה ועורכת דינה לא עודכנו על כך עד היום.
הוועדה מדגישה גם את העובדה שעבירות אלימות ומין שאירעו באגף לא הועברו לידיעת יחידת החקירות והמשמעת שבנציבות שירות המדינה "על מנת להרחיק את המעורבים ולמנוע הישנות התופעה".
גם עובדה זו לא טופלה עד היום, אנשי הסגל העבריינים עדיין משמשים בתפקידם. יוסי מלכה, מנכ"ל אקי"ם, טוען שמדובר בזלזול מכוון ולא במחדל סתמי: "יש לי הרגשה שבגלל שמדובר באנשים עם פיגור שכלי שמעורבים בפלילים, המשטרה מקלה ראש וגוררת רגליים. כבר לפני שנה הוגשו תלונות על אלימות באגף ושום דבר לא קרה. הרי מדובר כאן באנשים חסרי ישע, המשטרה חייבת לפעול בנחישות ובזמן קצר כדי שההתעללות הזאת לא תימשך".
למלכה טענות קשות גם כלפי האגף לטיפול באדם המפגר: "בכל רגע נתון, הדיירים שם נתונים בסכנה. רכז האגף וחלק מהמטפלים, שהיו מעורבים גם באלימות כלפי דיירים חוסים וגם בהתנהלות מקצועית כושלת, ממשיכים לעבוד באגף הנעול. הרי כבר ברור שהיה שם כשל מקצועי, ברור כבר שתחת שרביטו של הרכז הזה נעשו מעשים איומים. הדרישה שלי אולטימטיבית: תוציאו משם את הרכז, אל תאפשרו לו שום מגע עם חסרי ישע, ובכל מקרה תזכרו שלאיש הזה אין שום כלים מקצועיים לטפל בחוסים".
אין כללים ברורים
במבוא לדוח שמסרה מציינת הוועדה כי הוקמה בעקבות 12 תלונות של אלימות ופגיעה בדיירים, ושמונה תלונות על גניבת כספיהם. אולם הדבר הבולט ביותר לכל אורך הדוח הוא חוסר המקצועיות שבה מנוהל המקום, והביטוי המובהק לכך הוא אכן רשימת הסגל המקצועי: רכז, חמישה מטפלים, פסיכולוג המועסק בשירות קנוי אחת לשבוע, עובד סוציאלי בחצי משרה. וזה הכל. ככה מטפלים כיום באוכלוסייה כה בעייתית וחסרת ישע.
וכך כותבת הוועדה: "תפישת העבודה בנווה מנשה אינה ברורה. . . אין כללים אחידים בנושא מדיניות ענישה, שלילת חופשה, שלילת ביקור. הסמכויות נתונות לרכז האגף הנעול ולמטפלים, שעצמאים להחליט על סוג העונש ועוצמתו על פי שיקול דעתם וללא התייעצות עם הצוות המקצועי. . . אין כללים ברורים לגבי משך השהייה המותר של דיירים בצינוק והמעקב הנדרש אחר הדייר בזמן שהייתו בצינוק, ואין שיתוף צוות מקצועי לאחר או לפני הפעולה".
הוועדה מציינת כי אין נוהל המחייב דיווח לפסיכולוג או לעובד סוציאלי בזמן אירוע חריג, למרות שהדבר הכרחי ונדרש כדי להפיק לקחים מקצועיים ולהבין את האירוע. במילים אחרות: מה שהיה הוא שיהיה.
אמיר (שם בדוי) הכיר את אמו של חברו הטוב במועדון העירוני של אקי"ם. הוריו מבוגרים, עולים ותיקים שמעולם לא התערו בחיים כאן, והוא נמשך מיד אל שמחת החיים והחום של ציפי (שם בדוי). אמיר , שסובל מפיגור קל, חולה קשה במחלה כרונית המחייבת אותו לקחת עשרות כדורים ביום. הוא אמור היה להצטרף לטיול שארגן אקי"ם לאילת, אך בשל מצבו נראה הדבר בלתי אפשר.
"ריחמתי עליו, איזו עוד הזדמנות תהיה לו לנסוע לשם?", אומרת ציפי, "אז לקחתי על עצמי את הטיפול בו במהלך הטיול והתחייבתי בפני האחראים מטעם אקי"ם שאהיה צמודה אליו".
זה היה לפני שנתיים, וזו היתה תחילתה של ידידות מופלאה, לא פחות. "הוא ילד מתוק", מספרת ציפי. "חברותי מדי, מספר הכל, אבל מקסים ומלא אהבה. מאז הטיול נשמר בינינו הקשר, ומדי פעם גם נפגשנו בעיר. הוא הקפיד להרים טלפון מדי פעם לספר לי על העבודה שלו במע"ש (מרכז עבודה שיקומי) ולחלוק איתי חוויות. ידעתי שהוא בודד, וכמה הוא זקוק לתשומת לב".
לפני כשנה וחצי התקשר אמיר לציפי וסיפר לה שהיה מעורב באירוע אלים כלפי קרוב משפחתו. "הוא אמר שיהיה לו משפט וסיפר שהשופטת שלחה אותו כדי שיחליטו אם הוא מפגר או לא", היא מסבירה.
"ביקשתי ממנו שיהיה איתי בקשר גם בתקופה שהוא שם ואפילו הבטחתי לו שאבוא לבקר אותו במקום הזה שהוא אמר לי שקוראים לו נווה מנשה". בפעם הראשונה שיצא לחופשה, שבועיים אחרי שנכנס לשם, התקשר לציפי. "הוא אמר לי בטלפון שהוא בדיכאון, רוצה להתאבד, רוצה למות. לא רוצה לחזור לשם".
כך היה מספר פעמים, עד שבבוקר יום ראשון אחד, לפני שחזר לשם, התקשר אליה שוב ואמר: "יש מדריך אחד שכל הזמן מרביץ לי. אני פוחד ממנו ולא רוצה לחזור". ציפי: "הוא אמר לי 'המדריך נתן לי אגרוף במפתח הלב. אני מרגיש שהשמים נפלו עלי'. כמובן שהזדעזעתי ואמרתי לו שייגש מיד למנהל וידווח על מה שעשו לו. אז הוא אמר לי: 'המנהל ע', מי שבא להתלונן אצלו חוטף מיד אגרוף בפנים. איך את אומרת לי ללכת אליו? אני לא יכול!'".
ציפי מספרת שהיתה במצוקה קשה: "אני בעצמי אם לילד מפגר. לא יכולתי לשאת לרגע את המחשבה שמישהו מתעלל בו בצורה כזאת. הרגשתי שהורגים לי את הילד שלי. אני חושבת שאין אמא שלא תבין אותי". ציפי ביקשה מאמיר שלא ייסע, אלא שייגש לעובדת הסוציאלית בעירייה, אבל הוא, חרד ולחוץ שמא יאחר וייענש, אמר שהוא חייב לנסוע.
ציפי, חסרת מנוח, התקשרה בעצמה לעובדת הסוציאלית שהתייעצה עם המפקחת שלה, חזרה לציפי ואמרה לה שאין ביכולתה לעשות דבר ושאם היא רוצה שתיגש להתלונן בתחנת המשטרה. "הרגשתי שהם מתנערים ממני. במקום לעשות את העבודה שלהם, להרים טלפון אחד לאנשים הנכונים, הרי כולם שייכים למשרד הרווחה, הם שולחים אותי למשטרה. לאנשים האלו יש משרדים ומזכירות וטלפונים ותקציבים, אבל כל מה שהם יודעים לעשות זה לשלוח אותי, מתנדבת באקי"ם ואם לילד מפגר, להגיש תלונה".
ציפי השאירה את בנה במועדונית ורצה לתחנת המשטרה בעיר, שם הגישה תלונה נגד המטפל שהכה את אמיר. כשסיימה שאלה את השוטרת: "ומה יקרה עכשיו?". והשוטרת ענתה לה: "נעביר את התלונה למשטרת חדרה, והם יטפלו בזה". ציפי שאלה: "זה יטופל היום?". והשוטרת שאלה בחזרה: "מה זה משנה לך?".
ציפי הסבירה בסבלנות: "אני רוצה להיות בטוחה שאף אחד לא ירביץ לו יותר. אני רוצה לדעת שלא מסוכן לו שם. את יכולה להגיד לי שהוא יהיה בטוח שם?". והשוטרת שוב תמהה: "את חושבת שהוא בסכנה?". "כן", ענתה. "ואני לא חושבת כך", חתמה את הוויכוח השוטרת.
ציפי רותחת כשהיא נזכרת: "התהפכה לי הבטן. הילד הזה שם חוטף מכות ולאף אחד לא אכפת. פחדתי שהזקתי לו, שמא יתנכלו לו עוד יותר בגלל התלונה שהגשתי".
בשבועות שלאחר מכן סיפר אמיר לציפי על האווירה במקום: "הוא היה אומר לי: 'אני לא מדבר. לא מסתכל לאף אחד בעיניים ולא מתעסק עם אף אחד. החוכמה שלי זה להיות בשקט כל הזמן, וככה אני לא מסתבך.' את מבינה? הילד האומלל הזה למד בדרך הקשה איך לשרוד בג'ונגל, שבו החזקים הם השולטים. הוא לא פחד רק מהמדריכים, הוא פחד נורא גם מחניכים אחרים שהיו עבריינים רציניים. מה הוא היה לעומתם? ילד קטן שלא יודע כלום."
לאחר מספר שבועות שוב סיפר לה על אירוע אלים: "אותו מדריך שהרביץ לי בפעם הקודמת בא אלי בלילה כשישנתי ונתן לי אגרוף כשהייתי ישן. לא יכולתי לנשום. בכיתי כל הלילה." ציפי התעקשה שילך לעובדת הסוציאלית בעירייה, אבל הוא אמר לה שההורים שלו הורו לו לחזור לשם ולא להתלונן: "רק אז הבנתי שהם חוששים שמא יעבירו אותו משם לכלא רגיל ואז מצבו יהיה הרבה יותר גרוע, כי מול עבריינים חזקים לא יהיה לו שום סיכוי."
השופטת במשפטו של אמיר פסקה לו קנס סמלי והזהירה אותו לבל ישוב לעשות מעשים אלימים. יצא בזול הילד, אם לא לוקחים בחשבון את הייסורים שנאלץ לסבול באגף הנעול.
ההדבל בין אייקיו 69 ל-65
סיפורו של אמיר מאיר בעיה נוספת בסבך הגדול של האגף הנעול: ההגדרה הקלינית של מפגר היא אדם בעל מנת משכל פחותה מאיי-קיו 69. אולם החוק בישראל מגדיר אדם מפגר כבעל מנת משכל הפחותה מאיי-קיו 65, כלומר אדם שהוגדר כמפגר מבחינה קלינית אינו בהכרח כזה מבחינה חוקית.
"רוב העבריינים המפגרים נמצאים בטווח של ארבע הנקודות הללו", מסביר פרופ' אריק רימרמן, ראש הקתדרה למדיניות רווחה על שם קרוסמן באוניברסיטת חיפה: "אין באגף הנעול שום הפרדה בין עצירים הנמצאים שם למטרת אבחון ובין שפוטים שאובחנו כבר כמפגרים ומרצים שם את עונשם.
כאשר עורך דין מגיע לבית משפט, ולמרשו יש רפיסות מסוימת בשכלו או שהוא למד בבית ספר לחינוך מיוחד, הוא יעשה הכל כד י'להשחיל' אותו לנווה מנשה, שם נוח יותר לרצות מאסר. אותו עבריין 'יתערבב' עם אוכלוסייה מאובחנת כחוק ויזיק לה, ינצל את כוחו ואף ישתמש באלימות כלפיה. מי שסובל מהעירוב הזה הם המפגרים האמיתיים שצריכים להיות שם".
רימרמן מסביר כי בעולם המערבי נהוג לערוך אבחנה ברורה בין מפגרים שהם עברייני רכוש ובין מפגרים שהם עברייני מין, אבחנה בין מפגרים עבריינים בעלי מנת משכל גבוהה יותר ובין מפגרים עבריינים בעלי מנת משכל נמוכה וכו'. באין הבדלה כזו שוהים כולם יחדיו, לא זוכים לטיפול האישי המתאים להם ואף מזיקים אחד לשני.
רימרמן: "כל נושא העבריינות של מפגרים שכלית הוא שולי מאוד בישראל. לנווה מנשה זורקים את כל המורכבות האנושית הקיימת ומצפים שהצוות יעשה את הבלתי אפשרי: מבקשים מהם לשקם בזמן שהחוק דורש רק להגן. החוק הזה הוא משנת 69' והתיקון שלו משנת 75'. כבר אז ראה המחוקק שמדובר באנשים שאי אפשר לטפל בהם, לכן החליט לבודד אותם משאר האוכלוסייה:'אני לא רוצה לראות אותו, אז נזרוק אותו לפח הזבל'".
רימרמן מצביע על כך שהחוק אינו מקצה כלים שיקומיים ואינו מתנה את קיומו של אגף נעול בנוכחותם של אנשי מקצוע כמו פסיכולוגים, אנשי חינוך או קרימינולוגים קליניים: "העובדה שיש שם אלימות אינה מפתיעה בכלל. זה נובע מכך שאין להם כלים לטיפול וזו לא הפעם הראשונה שיש בעיות במקום הזה. מאז שהוקם לא נמצאה דרך נכונה לקיים אותו".
"היום המאושר בחיי" האגף הנעול יכול לאכלס עד 18 דיירים. היו תקופות שהיו בו יותר, והיו שפחות. היום נמצאים שם 11 חוסים, עליהם אמון עדיין בדיוק אותו הצוות, תחת ניהולו של אותו רכז, הפועל לפי אותם כללים שאינם ברורים לאף אחד, הנהנה מאותה תמיכה ללא סייג של מנהליו.
אמיר, שבמקום לזכות לשיקום בנווה מנשה חטף מכות, ייאלץ ככל הנראה לבלות בקרוב מאוד במקום שממנו פחד פחדמוות: בעקבות השהות שלו באגף אובחן כבעל איי-קיו 69. מפגר קלינית, אך לא חוקית. אי לכך איבד את מקום עבודתו במע"ש, איבד את זכויותיו כמפגר והפך לעבריין במשרה מלאה.
משפחתו חששה להתראיין לכתבה, שכן ידעה כבר שבימים הקרובים ישוב לשם ופחדה שמא יבולע לו.
תומר מקלף מהקיר בחדרו ציור מקסים של אגרטל ופרחים, הוא רוצה לתת לי מזכרת, וגם מראה לי את התמונה של האחות במרפאה בנווה מנשה. "היא היתה האור שלי שם", הוא ממתיק.
אתה זוכר את היום שיצאת מהאגף הנעול?
"זה היה היום הכי מאושר בחיים שלי. הייתי מוכן היום למות ולא לחזור לשם".
מה היה הכי קשה?
הוא שותק, מרכין את הראש ובוכה בלי דמעות. רק פיו רועד. "הכי קשה שלא יכולתי לספר לאף אחד. רציתי לספר לעובדת הסוציאלית, אבל אף פעם לא הצלחתי להיות איתה לבד. ע' אמר שאם אספר לה, יענישו אותי".
עבריינים שסובלים מפיגור כלואים באגף הנעול של "נווה מנשה". שיטת הטיפול בהם כוללת אלימות, השפלה והזנחה. האחראי: החניכים מניפולטיביים
עכשיו הוא כבר מחייך, אומר בנימוס תודה על חתיכת העוגה שהוגשה לו במשרדה של מנהלת המעון למפגרים שבו הוא שוהה, עוטף אותה בזהירות במפית הצהובה ומכניס לכיס. אי אפשר לדעת מה יקרה, הוא כבר קיבל הוכחה לכך ששום דבר לא בטוח, היום הוא פה, ומחר, מי יודע? הרי מכאן לקחו אותו יום אחד לפני שלוש שנים אל המקום הנורא ההוא.
המקום הנורא הוא האגף הנעול במעון למפגרים "נווה מנשה". זהו המתקן היחיד בארץ שאליו נשלחים עבריינים הסובלים מפיגור, או אולי מפגרים הסובלים מעבריינות.
תומר (שם בדוי) ריצה שם עונש במשך שנתיים ושמונה חודשים. זה היה אחרי שגילו כי באחת החופשות מהמעון עשה מעשה אסור, הביאו אותו לתחנת המשטרה ושלחו אותו לשם.
לא מזמן חזר הנה חבול ומוכה, חש בעורפו את נשימותיו הכבדות של הסיוט שבו חי חודשים ארוכים, נבעת כל פעם מחדש לשמע צעקה באישון ליל, מספר את שאירע שם לכל מי שמוכן לשמוע: "יום אחד היתה באגף שריפה", נזכר תומר, "החניכים אמרו לו שאני אשם בזה והוא האמין להם. הוא דחף אותי לרצפה, נתן לי בעיטות בפנים ובבטן ונתן לי לעבוד קשה. הרגשתי כמו בגטו".
מי זה "הוא"?
"ע', המנהל".
וזו היתה הפעם היחידה?
"מה פתאום. הוא גם היה מתסיס את המדריכים האחרים נגדי, אחד מהם בא ונתן לי ברך פה בצד (מצביע על הצלעות). כאב לי נורא, אז צעקתי לו'תפסיק!', והוא התחיל לצחוק. הלכתי למחסן ובכיתי".
תומר מדבר מהר, אבל ברור, לא שם פסיקים ונקודות, שופך הכל ונזהר לא לאבד אף טיפה בדרך. שום אירוע לא זוכה לתארוך מדויק, אבל הוא יודע להסביר איך התחיל כל סיפור, וכמה רע תמיד נגמר: "חניך אחד זרק סיגריה על מישהו, וע' שאל'מי עשה את זה?'. אף אחד לא ענה, ואחר כך אמרו לו שזה אני. הוא זרק אותי על הרצפה, בעט לי בבטן ואז לחץ לי עליה חזק עם הברך שלו. כל המדריכים עמדו מסביב ולא אמרו לו כלום. זה היה ליד המשרד שלו.
"היו עוד שלושה חניכים שהוא הרביץ להם. הוא היה מרביץ להם עם המפתחות שלו וגם שם את הכדור ביליארד בתוך גרב וככה מרביץ להם. ת' היה בוכה וצועק כשהוא היה מרביץ לו:'די! די! אמא, בואי תצילי אותי!'. הרגשתי שכואב לי בלב, אבל לא יכולתי להתערב, כי פחדתי על עצמי.
"היה שם גם י' שהיה דתי ולא רצה להתגלח ביום שבת, אז שני מדריכים השכיבו אותו על הרצפה וגילחו אותו בכוח, הוא לא הפסיק לבכות, אז הם לקחו ממנו את כל הדברים שלו. את הבגדים, את הכרית והשמיכה. הם לא מבינים שהוא דתי ושאסור לו להתגלח בשבת?".
שיטות הענישה מגוונות
החניכים השפוטים באגף הנעול יוצאים בכל בוקר אל מחוץ לאגף ועובדים במקומות שונים במוסד. תומר, שעבד במרפאה, מצא אוזן קשבת אצל האחות. "באתי אליה ובכיתי לה. סיפרתי כל מה שקרה. אמרתי לה שפתאום מתהפך לו השכל והוא מתחיל להתעצבן ולהרביץ".
כמה ימים לאחר מכן הודיעו לו שהוא מפסיק לעבוד במרפאה, שיותר לא ילך לשם: "הם ידעו שזה האור שלי. שאני קם בבוקר רק כדי לעבוד שמה, זה מה שהחזיק אותי, כי באגף זה סיוט. ובכל זאת ככה פתאום הפסיקו לי את העבודה".
לא רק אלימות פיזית כלל תפריט הטרור של המחלקה, שיטות הענישה מגוונות: "הוא היה לוקח ממני את המפתח של הארונית שלי וזורק אותו לתוך המחסן בגדים. התחננתי שיחזיר לי. בארונית יש את הבגדים והדברים שלי, סיגריות, קסטות. ככה שבועיים בלי המפתח, וכל פעם שאני צריך משהו אני מתחנן בפני המדריכים'בבקשה, תיתנו לי את המפתח'. לפעמים נתנו ולפעמים לא".
כמו ניצול ספינה טרופה, לא הפסיק לשגר קריאות אס-או-אס לכל מציל פוטנציאלי שזיהה בסביבתו המעונה. כשהגיע לביקור במחלקה נציג הקרן לחסויים (עמותה המשמשת אפוטרופוס למפגרים שאין להם משפחה), ניסה תומר להעביר לו איתות של מצוקה: "כתבתי על פתק שא' מרביץ לי ולוקח ממני את הסיגריות שלי, קיפלתי את הפתק קטן-קטן ונתתי לו ביד מתחת לשולחן. פחדתי שמישהו יראה וילשין לע' שכתבתי את המכתב. אמרתי שמה הכל, על המכות ועל הפחד, אבל שום דבר לא עזר".
בינתיים נמשך הסיוט של תומר וחבריו באגף הנעול. "מרוב המכות התחלתי לפחד מכל דבר. בלילה התקפלתי חזק מתחת לשמיכה, רעדתי בכל הגוף, הייתי כל הזמן בעצבים ורציתי לחתוך את היד שלי או לתלות את עצמי. אין לי מנוחה אף רגע. אחרי שח' חנק אותי ככה (מניח שתי אצבעות על קנה הנשימה) כמעט הלכתי למות. לא היה לי אוויר וצעקתי'הוא הורג אותי'. אז ע' אמר לי'לא אכפת לי, שיהרוג אותך'".
ראו אותי, פח זבל אנושי
שום דבר מהדברים שמספר תומר אינו סוד. הכל גלוי וידוע למנהל המוסד שבו נמצא "האגף הנעול", למפקחים במשרד העבודה והרווחה, לעובדים הסוציאלים, למדריכים במקום, לפקידי הסעד ולמי לא. המכות היבשות שאותן חטף במהלך שהותו שם אפילו לא קיבלו אזכור בדוח המפורט שאותו הגישה ועדת הבדיקה שמונתה על ידי האגף לטיפול באדם המפגר שבמשרד הרווחה.
הוועדה, שפרסמה את המסקנות הקשות בספטמבר 2005, עסקה במקרים הקשים יותר: אלו של א"ב שהגיע למרפאת המעון עם שבר באף וחבלה בגולגולת, של נ"נ שנשלח למרפאה עם פגיעה בצלעות, של א"נ שנחבל בראשו, נשרט באזורים שונים בגופו והגיע בפנים נפוחות למרפאה, של מ"א שדווח כי על גבו ובמותן שמאל נמצאו סימני חבלה קשים.
אבל לא רק בהם דנה הוועדה בראשות מנחם וגשל, ממלא מקום מנהל האגף, אלא גם בכשלים הקשים המאפיינים את עבודת המקום הזה, כמעט מיומו הראשון. התהפוכות הרבות והלבטים הקשים של אנשי המקצוע בנוגע לניהול המקום משקפים כנראה את המצב שבו חיים דיירי האגף הנעול. הסבל של החוסים כאן כפול ונובע מעובדת היותם מפגרים, כאלו שנולדו עם מנת משכל נמוכה במיוחד, וכן מהיותם עבריינים - קטנים יש לומר, הרי לא מדובר בפושעים מתוחכמים - שאינם יודעים להבחין כמו כל אדם אחר בין רע לטוב, בין מותר לאסור ובין נזק לתועלת.
דבר אחד ברור היום: מדינת ישראל טרם השכילה למצוא את הדרך לטפל באנשים הללו, למצוא את המקצוענים שיידעו לכוון אותם באהבה לדרך הנכונה ולהסיט אותם בעדינות מנורמות שליליות.במקום זה הם מושלכים כיום לאותם שני ביתנים קרים,שריד עלוב מתקופת המנדט הבריטי, שמשקופיו רקובים, קירותיו סובלים מרטיבות מתמדת, חלק מהזגוגיות המתחבאות מאחורי רשתות הברזל מנופצות וכל הווייתו אומרת: ראו אותי, פח זבל אנושי.
הצוות הוחלף והמקום נפתח מחדש
כבר בגלגולו הקודם, במעון למפגרים "כפר נחמן" ברעננה, בלטו המחדלים מצד הממונים. האגף הוקם בשנת 75' כדי לשמש כמתקן כליאה בעבור אסירים בעלי פיגור שכלי. כיום הוא משמש גם כמתקן אבחון עבור נאשמים לפני משפטם, אשר קיים לגביהם ספק בשאלה אם הם בעלי פיגור שכלי.
השהות המשותפת של אנשים שאובחנו כמפגרים, בכפיפה אחת עם עבריינים שטרם אובחנו ככאלה, ובכלל לא בטוח שיתגלו כמפגרים, הולידה אינספור סיטואציות בלתי אפשריות של ניצול ואלימות, שבהן החזק והמתוחכם נהנה מיתרון ברור על חסר הישע.
הורי המפגרים בכפר נחמן זעמו ודרשו להוציא את האגף הנעול משטח המעון. בעקבות זאת הוקמה ועדת בדיקה בשנת 84'. האגף נסגר לחצי שנה, הצוות הוחלף והמקום נפתח מחדש.
הבעיות, כצפוי, לא פסקו: אף אחד לא ידע מה עושים עם האנשים האלו. האם להתייחס אליהם כאל אסירים, או שמא כאל חוסים שסובלים מפיגור. ליתר ביטחון, פשוט לא טיפלו. בנובמבר 2000, לאחר מאבק ממושך של ההורים בכפר נחמן, הוחלט להעביר את ה"אגף הנעול" על יושביו אל המעון הממשלתי לאנשים עם פיגור שכלי "נווה מנשה", הנמצא בסמוך ליישוב פרדס חנה.
המקום החדש יפה, פסטורלי כמעט. המבנים חדשים, מטופלים ומתוחזקים. חדרים מבהיקים מניקיון, צוות מסור לבוש בחלוקים לבנים שעושה עבודה קדושה. כמו בן חורג - מפתה לומר חריג - עומדים שני הביתנים של האגף הנעול במרכז הכפר השליו. מושבת עונשין מגודרת העומדת למנהל אלי מגד כמו עצם בגרון.
"אין לי מושג איך מטפלים באנשים האלו", אמר במספר הזדמנויות. "אין לי את הכלים הבסיסיים להתמודד עם האוכלוסייה הזאת. הם זקוקים לטיפול ולשיקום מיוחד שאני והצוות לא מכירים. פשוט זרקו אותם כאן ואני לא יודע מה לעשות איתם".
 |
| ע', מנהל האגף. צילום: אלכס רוזקובסקי אלכס רוזקובסקי |
אווירה כוחנית
אילנה (שם בדוי) העובדת זה כחמש שנים באגף הנעול, לא יכלה לשאת את הדברים ודיווחה עליהם בעל פה שוב ושוב. אולם דבר לא השתנה. דיווחיה, בין שאר התלונות שטפטפו אל האגף לטיפול באדם המפגר, הם שהביאו בסופו של דבר להקמת ועדת הבדיקה, והיא גם זומנה להעיד בפניה, דבר שלא מנע ממעסיקיה להשעות אותה ממקום עבודתה שאליו חזרה רק בשבוע שעבר. לוועדה היא סיפרה הכל.
איתנו, בהיותה עובדת מדינה, לא יכלה לדבר, אולם הדברים הועברו באמצעות עורכת דינה ורד שדות: "באגף שוררת אווירה כוחנית. המקום מתנהל כאוטונומיה של איש אחד שההכשרה שלו היא של מטפל מוסמך, לא יותר. כל חניך יודע שאם יעשה דבר מה אסור יחטוף מכות".
לפני שנה בדיוק גוללה אילנה את הסיפור כולו בכתב: היא סיפרה על כאבם של החוסים, על המכות, על ההפחדה, על האיומים. היא תיארה בפרוטרוט את המקרים שעליהם שמעה ושבהם נכחה, וביקשה את התערבותם של הממונים באגף. היא לא ידעה כי המנהל הקודם של נווה מנשה, אריק כץ, כבר התלונן בעבר על ע' וביקש מהממונים לפטרו. היא רק ידעה שאינה יכולה עוד לשאת זאת.
עו"ד שדות: "אילנה מספרת על החניך א"ב שביקש לצאת לבקר את אמו בבית החולים. ע' הודיע לו שלא יאפשר לו לצאת כיוון שלא התנהג כראוי. שניהם יצאו מחדרו של ע', והוויכוח נמשך עד שא"ב נשמע צועק: 'למה אתה שופך לי את הקפה?'. אילנה רצה לשם, וכשנכנסה לחדר ראתה את ע' סוטר לא"ב ומטלטל אותו בכתפו. א"ב צעק: 'תפסיק, אתה מכאיב לי! תראי אילנה, הוא מרביץ לי! וגם אתמול הוא הרג אותי במכות והשביע אותי לא להגיד לך'.
"בעקבות הדיווח של אילנה לאם הבית הגיע מנהל המקום והורה לכתוב דיווח על האירוע, אולם ע' התעקש שאת הדיווח יכתוב דווקא מטפל שלא נכח במקום. אילנה חתמה על הדוח, ציינה ליד החתימה שלה שלא היא כתבה את הדוח ואמרה זאת למנהל. החניך א"ב נסע לבקר את אמו למחרת, ומשם ברח ולא שב למחלקה. רק לאחר שבוע וחצי הוחזר לשם".
א "ב, לפי דוח הוועדה, הוכה קשות. ממצאים רפואיים מעידים על שבר באף וחבלה בגולגולת. יום לאחר שהוכה אמר לאילנה: "אני אברח מכאן למיון של הלל יפה כדי שכולם יידעו מה ע' עשה לי". הוא הצליח לברוח, אך נתפס מיד, ורק כשנשלח להסתכלות ב"שער מנשה", המוסד הפסיכיאטרי הסמוך, נלקח לבית החולים הלל יפה בחדרה, שם אובחנו החבלות בגופו.
עו"ד שדות מדווחת כי לפי תאוריה של אילנה קיימות באגף נורמות מעוותות לחלוטין: "לאחר שע' היה מכה חניך הוא היה מאפשר לו הטבות שלא מקובל בדרך כלל לתת לחניכים. הוא היה מאפשר להם לשתות קפה בשעות שאסור, להחזיק חפצים אישיים בזמן שלאחרים לא הותר לעשות זאת ובכלל הרשה לאחד מה שאסור לאחר. הדבר גרם לכעס ולתסיסה אצל חניכים אחרים, מה שהביא לאי שקט כללי באגף".
שמונה חודשים, כאמור, חיכתה אילנה ליום שבו תוחזר לעבודתה ואכן בשבוע שעבר נקראה על ידי אלי מגד לשוב לאגף הנעול. במכתב ששלחה עו"ד שדות ליועצת המשפטית של משרד העבודה והרווחה נכתב: "מששבה לעבודה באגף הנעול הזדעזעה מרשתי לגלות כי דיירי האגף חיים בתנאים של זוהמה ולכלוך, הזנחה, צחנה וטינופת, עד כדי סכנה במחלות ובזיהומים; לדבריה של מרשתי תנאי המחיה בפינת החי במקום ראויים יותר למגורי אדם מאשר התנאים במגורי הדיירים עצמם".
זה לא הכל
זה לא הכל. ע', מנהל האגף שכלפיו התלוננה אילנה ואשר נשאר בתפקידו למרות עדויותיהם של אילנה, אנשי צוות נוספים ומספר חוסים, ממשיך לטענתה להתנכל לה. וכך כותבת עו"ד שדות: "ביום 29.1.06 הגיעה מרשתי לעבודה במשמרת הבוקר; אחד החניכים, ז"ח, ששמע את מרשתי מורה לחניכים לבצע פעולות אלה ואחרות, אמר להם בקול רם, כך שהדברים הגיעו גם לאוזניה: 'אל תקשיבו לה ואל תעשו מה היא מבקשת, ע' שונא אותה ואמר לי לא לדבר איתה ולא לעשות מה שהיא אומרת, היא לא מטפלת כאן בכלל'.
"אותו חניך איים בהמשך על מרשתי במכות ושאל אותה מה היא חושבת לעשות אם חניך יאיים עליה בסכין. בעקבות דין ודברים נוסף בסגנון האלים והבוטה הנ"ל ולפי שמרשתי הודיעה לחוסה כי יהא עליה לדווח על האירוע כעל אירוע חריג, הבהיר לה החניך כי מדובר בהוראת הרכז ע', קרי שהחניכים (שכנורמה חוששים ממנו ביותר, כפי שגם עולה מדוח ועדת הבדיקה) יתנגדו לעבודתה של מרשתי באגף.
"זאת ועוד, ידוע למרשתי כי אחד המטפלים באגף הודיע לחניך כי היה ויאמר אמת לעובדת הסוציאלית (שעימה אמור היה אותו חניך להיפגש), הוא יוחזר לבית המעצר באבו כביר, ובכך הפעיל לחץ בלתי הוגן על אותו חניך, החושש ביותר מאקט זה".
ועדת הבדיקה שהוקמה על ידי האגף לאדם המפגר התייחסה גם היא בדיווחיה לתפקודו של ע' (להלן רכז האגף הנעול): "רכז האגף הנעול מונה לתפקידו לפני ארבע שנים על ידי המנהל הקודם ומנהל השירות שראו בו מועמד מתאים וראוי. בחירת הרכז נעשתה למרות עדויות ותלונות על אלימות ופגיעה בדיירים העולה מתיקו האישי של העובד ומתלונת מנהל המעון הקודם על התנהלות בניגוד לנוהלי המעון. חוות הדעת לגביו במהלך השנים לא עקביות וסותרות: מהתנהגות אלימה ובוטה ועד לתשבחות כמו מוטיבציה גבוהה, מחפש בכל הזדמנות להדריך ולשפר את איכות עבודתו של הצוות, אדם חרוץ, עקבי, ישר ומסור".
בהמשך כותבת הוועדה: "הרכז חסר כישורים מקצועיים מתאימים לריכוז וטיפול במגוון הרב של ההחלטות השוטפות והמורכבות בשגרת החיים באגף הנעול שלהן יש השפעה על עתיד הדיירים. כתוצאה מכך, ובהיעדר הכוונה, כלים והכשרה מתאימה, המדיניות באגף הנעול היא ענישתית וכוחנית שנועדה לשלוט בדיירים ולהרתיעם. ייתכן כי תגובת הרכז היא תגובת יתר למרות שלא מכוונת לכך, ובאה לידי ביטוי בהפעלת כוח רב עד כדי פגיעה בדיירים. דבר זה יוצר אווירת אלימות, כוח, הפחדה, והרתעת הדיירים כשיטה להתמודדות באירועים חריגים. חוסר פתיחות להנחיות מקצועיות, להבעת עמדות שונות בשקיפות ובצורה גלויה בכתב ובעל פה, כל זאת בעידודו של רכז האגף הנעול".
למרות שהוועדה לא יכלה להיות יותר נחרצת בקביעותיה הנוגעות לע', נראה כי הכלבים נובחים והשיירה עוברת: ע' לא הושעה ולו יום אחד מעבודתו. אין לדעת אם יש קשר בין הדברים, אולם כדאי לציין כי לע' שני אחים בעמדות מפתח. אחד מהם מנהל את המרפאה בנווה מנשה, לשם הגיעו חוסים שהוכו. האחר חבר בוועד העובדים של השירות למפגר. ע' כאמור ממשיך לכהן בתפקידו.
"המשטרה מקלה ראש וגוררת רגליים"
למעשה, גם מסקנותיה האחרות של הוועדה טרם זכו להתייחסות בשטח, למשל: "המבנה הפיזי של האגף אינו מתאים כלל לייעודו ומחייב שינוי והתאמה כפי שצוין בוועדות הקודמות". דוגמה נוספת: "האחות האחראית במרפאה טענה שעל הנהלת האגף הנעול לדווח למשפחות, והמרפאה מדווחת רק למשפחות הדיירים הרגילים. יוצא מכך שאף גורם לא דיווח למשפחות הדיירים שבאגף הנעול כשנפגעו".
לדוגמה: ח' סירב להחליף חולצה, המדריך א' התעצבן עליו ומשך בכל הכוח את השרשרת עם המפתחות שהיתה על צווארו של ח'. כתוצאה נחתך עורפו של ח' לכל האורך. הדבר קרה לפני כחמישה חודשים, המשפחה ועורכת דינה לא עודכנו על כך עד היום.
הוועדה מדגישה גם את העובדה שעבירות אלימות ומין שאירעו באגף לא הועברו לידיעת יחידת החקירות והמשמעת שבנציבות שירות המדינה "על מנת להרחיק את המעורבים ולמנוע הישנות התופעה".
גם עובדה זו לא טופלה עד היום, אנשי הסגל העבריינים עדיין משמשים בתפקידם. יוסי מלכה, מנכ"ל אקי"ם, טוען שמדובר בזלזול מכוון ולא במחדל סתמי: "יש לי הרגשה שבגלל שמדובר באנשים עם פיגור שכלי שמעורבים בפלילים, המשטרה מקלה ראש וגוררת רגליים. כבר לפני שנה הוגשו תלונות על אלימות באגף ושום דבר לא קרה. הרי מדובר כאן באנשים חסרי ישע, המשטרה חייבת לפעול בנחישות ובזמן קצר כדי שההתעללות הזאת לא תימשך".
למלכה טענות קשות גם כלפי האגף לטיפול באדם המפגר: "בכל רגע נתון, הדיירים שם נתונים בסכנה. רכז האגף וחלק מהמטפלים, שהיו מעורבים גם באלימות כלפי דיירים חוסים וגם בהתנהלות מקצועית כושלת, ממשיכים לעבוד באגף הנעול. הרי כבר ברור שהיה שם כשל מקצועי, ברור כבר שתחת שרביטו של הרכז הזה נעשו מעשים איומים. הדרישה שלי אולטימטיבית: תוציאו משם את הרכז, אל תאפשרו לו שום מגע עם חסרי ישע, ובכל מקרה תזכרו שלאיש הזה אין שום כלים מקצועיים לטפל בחוסים".
אין כללים ברורים
במבוא לדוח שמסרה מציינת הוועדה כי הוקמה בעקבות 12 תלונות של אלימות ופגיעה בדיירים, ושמונה תלונות על גניבת כספיהם. אולם הדבר הבולט ביותר לכל אורך הדוח הוא חוסר המקצועיות שבה מנוהל המקום, והביטוי המובהק לכך הוא אכן רשימת הסגל המקצועי: רכז, חמישה מטפלים, פסיכולוג המועסק בשירות קנוי אחת לשבוע, עובד סוציאלי בחצי משרה. וזה הכל. ככה מטפלים כיום באוכלוסייה כה בעייתית וחסרת ישע.
וכך כותבת הוועדה: "תפישת העבודה בנווה מנשה אינה ברורה. . . אין כללים אחידים בנושא מדיניות ענישה, שלילת חופשה, שלילת ביקור. הסמכויות נתונות לרכז האגף הנעול ולמטפלים, שעצמאים להחליט על סוג העונש ועוצמתו על פי שיקול דעתם וללא התייעצות עם הצוות המקצועי. . . אין כללים ברורים לגבי משך השהייה המותר של דיירים בצינוק והמעקב הנדרש אחר הדייר בזמן שהייתו בצינוק, ואין שיתוף צוות מקצועי לאחר או לפני הפעולה".
הוועדה מציינת כי אין נוהל המחייב דיווח לפסיכולוג או לעובד סוציאלי בזמן אירוע חריג, למרות שהדבר הכרחי ונדרש כדי להפיק לקחים מקצועיים ולהבין את האירוע. במילים אחרות: מה שהיה הוא שיהיה.
"רוצה למות"
אמיר (שם בדוי) הכיר את אמו של חברו הטוב במועדון העירוני של אקי"ם. הוריו מבוגרים, עולים ותיקים שמעולם לא התערו בחיים כאן, והוא נמשך מיד אל שמחת החיים והחום של ציפי (שם בדוי). אמיר , שסובל מפיגור קל, חולה קשה במחלה כרונית המחייבת אותו לקחת עשרות כדורים ביום. הוא אמור היה להצטרף לטיול שארגן אקי"ם לאילת, אך בשל מצבו נראה הדבר בלתי אפשר.
"ריחמתי עליו, איזו עוד הזדמנות תהיה לו לנסוע לשם?", אומרת ציפי, "אז לקחתי על עצמי את הטיפול בו במהלך הטיול והתחייבתי בפני האחראים מטעם אקי"ם שאהיה צמודה אליו".
זה היה לפני שנתיים, וזו היתה תחילתה של ידידות מופלאה, לא פחות. "הוא ילד מתוק", מספרת ציפי. "חברותי מדי, מספר הכל, אבל מקסים ומלא אהבה. מאז הטיול נשמר בינינו הקשר, ומדי פעם גם נפגשנו בעיר. הוא הקפיד להרים טלפון מדי פעם לספר לי על העבודה שלו במע"ש (מרכז עבודה שיקומי) ולחלוק איתי חוויות. ידעתי שהוא בודד, וכמה הוא זקוק לתשומת לב".
לפני כשנה וחצי התקשר אמיר לציפי וסיפר לה שהיה מעורב באירוע אלים כלפי קרוב משפחתו. "הוא אמר שיהיה לו משפט וסיפר שהשופטת שלחה אותו כדי שיחליטו אם הוא מפגר או לא", היא מסבירה.
"ביקשתי ממנו שיהיה איתי בקשר גם בתקופה שהוא שם ואפילו הבטחתי לו שאבוא לבקר אותו במקום הזה שהוא אמר לי שקוראים לו נווה מנשה". בפעם הראשונה שיצא לחופשה, שבועיים אחרי שנכנס לשם, התקשר לציפי. "הוא אמר לי בטלפון שהוא בדיכאון, רוצה להתאבד, רוצה למות. לא רוצה לחזור לשם".
"מה זה משנה לך?"
כך היה מספר פעמים, עד שבבוקר יום ראשון אחד, לפני שחזר לשם, התקשר אליה שוב ואמר: "יש מדריך אחד שכל הזמן מרביץ לי. אני פוחד ממנו ולא רוצה לחזור". ציפי: "הוא אמר לי 'המדריך נתן לי אגרוף במפתח הלב. אני מרגיש שהשמים נפלו עלי'. כמובן שהזדעזעתי ואמרתי לו שייגש מיד למנהל וידווח על מה שעשו לו. אז הוא אמר לי: 'המנהל ע', מי שבא להתלונן אצלו חוטף מיד אגרוף בפנים. איך את אומרת לי ללכת אליו? אני לא יכול!'".
ציפי מספרת שהיתה במצוקה קשה: "אני בעצמי אם לילד מפגר. לא יכולתי לשאת לרגע את המחשבה שמישהו מתעלל בו בצורה כזאת. הרגשתי שהורגים לי את הילד שלי. אני חושבת שאין אמא שלא תבין אותי". ציפי ביקשה מאמיר שלא ייסע, אלא שייגש לעובדת הסוציאלית בעירייה, אבל הוא, חרד ולחוץ שמא יאחר וייענש, אמר שהוא חייב לנסוע.
ציפי, חסרת מנוח, התקשרה בעצמה לעובדת הסוציאלית שהתייעצה עם המפקחת שלה, חזרה לציפי ואמרה לה שאין ביכולתה לעשות דבר ושאם היא רוצה שתיגש להתלונן בתחנת המשטרה. "הרגשתי שהם מתנערים ממני. במקום לעשות את העבודה שלהם, להרים טלפון אחד לאנשים הנכונים, הרי כולם שייכים למשרד הרווחה, הם שולחים אותי למשטרה. לאנשים האלו יש משרדים ומזכירות וטלפונים ותקציבים, אבל כל מה שהם יודעים לעשות זה לשלוח אותי, מתנדבת באקי"ם ואם לילד מפגר, להגיש תלונה".
ציפי השאירה את בנה במועדונית ורצה לתחנת המשטרה בעיר, שם הגישה תלונה נגד המטפל שהכה את אמיר. כשסיימה שאלה את השוטרת: "ומה יקרה עכשיו?". והשוטרת ענתה לה: "נעביר את התלונה למשטרת חדרה, והם יטפלו בזה". ציפי שאלה: "זה יטופל היום?". והשוטרת שאלה בחזרה: "מה זה משנה לך?".
ציפי הסבירה בסבלנות: "אני רוצה להיות בטוחה שאף אחד לא ירביץ לו יותר. אני רוצה לדעת שלא מסוכן לו שם. את יכולה להגיד לי שהוא יהיה בטוח שם?". והשוטרת שוב תמהה: "את חושבת שהוא בסכנה?". "כן", ענתה. "ואני לא חושבת כך", חתמה את הוויכוח השוטרת.
"התהפכה לי הבטן"
ציפי רותחת כשהיא נזכרת: "התהפכה לי הבטן. הילד הזה שם חוטף מכות ולאף אחד לא אכפת. פחדתי שהזקתי לו, שמא יתנכלו לו עוד יותר בגלל התלונה שהגשתי".
בשבועות שלאחר מכן סיפר אמיר לציפי על האווירה במקום: "הוא היה אומר לי: 'אני לא מדבר. לא מסתכל לאף אחד בעיניים ולא מתעסק עם אף אחד. החוכמה שלי זה להיות בשקט כל הזמן, וככה אני לא מסתבך.' את מבינה? הילד האומלל הזה למד בדרך הקשה איך לשרוד בג'ונגל, שבו החזקים הם השולטים. הוא לא פחד רק מהמדריכים, הוא פחד נורא גם מחניכים אחרים שהיו עבריינים רציניים. מה הוא היה לעומתם? ילד קטן שלא יודע כלום."
לאחר מספר שבועות שוב סיפר לה על אירוע אלים: "אותו מדריך שהרביץ לי בפעם הקודמת בא אלי בלילה כשישנתי ונתן לי אגרוף כשהייתי ישן. לא יכולתי לנשום. בכיתי כל הלילה." ציפי התעקשה שילך לעובדת הסוציאלית בעירייה, אבל הוא אמר לה שההורים שלו הורו לו לחזור לשם ולא להתלונן: "רק אז הבנתי שהם חוששים שמא יעבירו אותו משם לכלא רגיל ואז מצבו יהיה הרבה יותר גרוע, כי מול עבריינים חזקים לא יהיה לו שום סיכוי."
השופטת במשפטו של אמיר פסקה לו קנס סמלי והזהירה אותו לבל ישוב לעשות מעשים אלימים. יצא בזול הילד, אם לא לוקחים בחשבון את הייסורים שנאלץ לסבול באגף הנעול.
ההדבל בין אייקיו 69 ל-65
סיפורו של אמיר מאיר בעיה נוספת בסבך הגדול של האגף הנעול: ההגדרה הקלינית של מפגר היא אדם בעל מנת משכל פחותה מאיי-קיו 69. אולם החוק בישראל מגדיר אדם מפגר כבעל מנת משכל הפחותה מאיי-קיו 65, כלומר אדם שהוגדר כמפגר מבחינה קלינית אינו בהכרח כזה מבחינה חוקית.
"רוב העבריינים המפגרים נמצאים בטווח של ארבע הנקודות הללו", מסביר פרופ' אריק רימרמן, ראש הקתדרה למדיניות רווחה על שם קרוסמן באוניברסיטת חיפה: "אין באגף הנעול שום הפרדה בין עצירים הנמצאים שם למטרת אבחון ובין שפוטים שאובחנו כבר כמפגרים ומרצים שם את עונשם.
כאשר עורך דין מגיע לבית משפט, ולמרשו יש רפיסות מסוימת בשכלו או שהוא למד בבית ספר לחינוך מיוחד, הוא יעשה הכל כד י'להשחיל' אותו לנווה מנשה, שם נוח יותר לרצות מאסר. אותו עבריין 'יתערבב' עם אוכלוסייה מאובחנת כחוק ויזיק לה, ינצל את כוחו ואף ישתמש באלימות כלפיה. מי שסובל מהעירוב הזה הם המפגרים האמיתיים שצריכים להיות שם".
רימרמן מסביר כי בעולם המערבי נהוג לערוך אבחנה ברורה בין מפגרים שהם עברייני רכוש ובין מפגרים שהם עברייני מין, אבחנה בין מפגרים עבריינים בעלי מנת משכל גבוהה יותר ובין מפגרים עבריינים בעלי מנת משכל נמוכה וכו'. באין הבדלה כזו שוהים כולם יחדיו, לא זוכים לטיפול האישי המתאים להם ואף מזיקים אחד לשני.
רימרמן: "כל נושא העבריינות של מפגרים שכלית הוא שולי מאוד בישראל. לנווה מנשה זורקים את כל המורכבות האנושית הקיימת ומצפים שהצוות יעשה את הבלתי אפשרי: מבקשים מהם לשקם בזמן שהחוק דורש רק להגן. החוק הזה הוא משנת 69' והתיקון שלו משנת 75'. כבר אז ראה המחוקק שמדובר באנשים שאי אפשר לטפל בהם, לכן החליט לבודד אותם משאר האוכלוסייה:'אני לא רוצה לראות אותו, אז נזרוק אותו לפח הזבל'".
רימרמן מצביע על כך שהחוק אינו מקצה כלים שיקומיים ואינו מתנה את קיומו של אגף נעול בנוכחותם של אנשי מקצוע כמו פסיכולוגים, אנשי חינוך או קרימינולוגים קליניים: "העובדה שיש שם אלימות אינה מפתיעה בכלל. זה נובע מכך שאין להם כלים לטיפול וזו לא הפעם הראשונה שיש בעיות במקום הזה. מאז שהוקם לא נמצאה דרך נכונה לקיים אותו".
"היום המאושר בחיי" האגף הנעול יכול לאכלס עד 18 דיירים. היו תקופות שהיו בו יותר, והיו שפחות. היום נמצאים שם 11 חוסים, עליהם אמון עדיין בדיוק אותו הצוות, תחת ניהולו של אותו רכז, הפועל לפי אותם כללים שאינם ברורים לאף אחד, הנהנה מאותה תמיכה ללא סייג של מנהליו.
אמיר, שבמקום לזכות לשיקום בנווה מנשה חטף מכות, ייאלץ ככל הנראה לבלות בקרוב מאוד במקום שממנו פחד פחדמוות: בעקבות השהות שלו באגף אובחן כבעל איי-קיו 69. מפגר קלינית, אך לא חוקית. אי לכך איבד את מקום עבודתו במע"ש, איבד את זכויותיו כמפגר והפך לעבריין במשרה מלאה.
משפחתו חששה להתראיין לכתבה, שכן ידעה כבר שבימים הקרובים ישוב לשם ופחדה שמא יבולע לו.
תומר מקלף מהקיר בחדרו ציור מקסים של אגרטל ופרחים, הוא רוצה לתת לי מזכרת, וגם מראה לי את התמונה של האחות במרפאה בנווה מנשה. "היא היתה האור שלי שם", הוא ממתיק.
אתה זוכר את היום שיצאת מהאגף הנעול?
"זה היה היום הכי מאושר בחיים שלי. הייתי מוכן היום למות ולא לחזור לשם".
מה היה הכי קשה?
הוא שותק, מרכין את הראש ובוכה בלי דמעות. רק פיו רועד. "הכי קשה שלא יכולתי לספר לאף אחד. רציתי לספר לעובדת הסוציאלית, אבל אף פעם לא הצלחתי להיות איתה לבד. ע' אמר שאם אספר לה, יענישו אותי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה