אימוץ – כב' השופטת חנה בן עמי ביהמ"ש לענייני משפחה ירושלים מתחה ביקורת חריפה על השירות למען הילד – השופטת לא הבינה למה הילדים הופרדו מאמם, רותי סיני ומשה ריינפלד, הארץ 21.9.2000, קובץ pdf
הוא היה בן 16, היא היתה בת 14. משפחתה התנגדה לקשר ביניהם, והם ברחו לבית סבתו בעיר אחרת. הוא הסתבך בפלילים – עבירות רכוש ואלימות, והיא נכנסה להריון. בגיל 18 כבר היו לה שלושה ילדים, בני שנה, שנתיים ושלוש. כמעט מההתחלה נהג בה בן זוגה באלימות וגם נטש אותה ואת הילדים לתקופות ארוכות. בגלל גילה ומצבה הכספי, התקשתה הנערה לטפל בילדים, והם הוצאו מהבית בצו חירום למשך תשעה חודשים.
לאחר שהוחזרו, השתפר המצב במעט, אבל האב שב במהרה להתנהגותו האלימה. כתשעה חודשים לאחר מכן, במאי 1996, נעצר בעקבות שוד מזוין שביצע ונכלא למאסר ממושך.
כעבור חודש שוב הגיעה המשטרה – הפעם כדי לקחת את שלושת הילדים.
הם נלקחו לבית מעבר של השירות למען הילד, שם הוחזקו כמעט שנתיים עד שהמדינה ביקשה להכריז עליהם כמתאימים לאימוץ ופנתה לשם כך לבית המשפט.
את הפרשה העצובה והסבוכה גוללה באחרונה סגנית נשיא בית המשפט למשפחה בירושלים, השופטת חנה בן עמי, בפסק דין קשה שבו מתחה ביקורת חריפה על השירות למען הילד ועל היועץ המשפטי של משרד הרווחה.
"בדיונים בבית המשפט התבררה מסכת ארוכה של מחדלים וכן של מהלכים שננקטו על ידי השירות למען הילד, שחרגו מנורמה של מינהל תקין", כתבה השופטת.
בין השאר, האשימה בן עמי את השירות בהסתרת מסמכים רלוונטיים ומרכזיים מבית המשפט.
השופטת גם האשימה את השירות בהפעלת שיקולים ש"לא היו שיקולי טובת הילדים דווקא", וציינה את העובדה שבניגוד לדעתם של אנשי השירות, רשויות הרווחה במקום מגוריהם של הילדים התנגדו בתוקף להוצאת הילדים מביתם. היא ציינה במיוחד תצהיר של מנהלת האגף לשירותים חברתיים בעיר, שסיפרה כי הציעה לגבש תוכנית לטפל בילדים במסגרת הקהילה.
ההצעה נדחתה, תוך שהובהר: "שאם יהיו תוכניות כאלה בקהילה אז יקטן מספר הילדים לאימוץ, והדבר יפגע במשפחות המבקשות לאמץ".
גם פקידת הסעד לחוק הנוער באותה עיר חזרה בעדותה על טענה זו.
מהתיאורים בפסק הדין עולה כי ככל שהתארכה שהותם של הילדים בבית המעבר, מבלי שהתקבלה כל החלטה על גורלם, הידרדר מצבם.
בדיון שהתקיים במשרדי השירות, כשנה ורבע לאחר שהוצאו הילדים מביתם, תיארה מנהלת בית הילדים את הילד הבכור, בן החמש וחצי כך:
"מבחינה רגשית נמצא ביאוש טוטאלי, סימני דיכאון ותופעות אלימות כלפי הילדים וכלפי עצמו…".
וכך סיפרה על הילד בן השלוש: "מתחת לילד הנחמד והטוב יש הרבה קשיים, הרבה עצב וכאב".
חלפו 21 חודשים של דיונים וחילוקי דעות בין רשויות הרווחה השונות עד שהשירות למען הילד פנה לבית המשפט בבקשה להכריז על הילדים ברי אימוץ.
כבר בהופעתו הראשונה בבית המשפט ביקש היועץ המשפטי של השירות, שהשופטת תורה באופן מיידי על הפסקת הביקורים של האם אצל ילדיה.
השופטת סירבה.
"ככל שיירבו ביקורי המשפחה אצל הקטינים ייטב מצבם, אלא אם כן סבור מישהו שניתוק הקשר נחוץ כדי ליצור עובדות ולהעמיד את בית המשפט ואת הקטינים בפני מצב שהגשרים מצד אחד נשרפו וכל שנותר הוא לבנות מערכת חדשה", כתבה בן עמי.
"ההתרשמות מהמקרה דנן (כמו גם מתיקים אחרים שעניינם בקשה להכרזת קטין כבר אימוץ) הינה כי 'הכשרת' הקטין לאימוץ נעשית מרגע הוצאתו מן הבית", כתבה השופטת.
תצהירה של מנהלת האגף לשירותים חברתיים מחזקת את דברי השופטת: "אני רוצה להגיד שברגע שהילדים הובאו לבית הילדים הכל היה מכוון לניתוק הקשר".
השופטת הורתה להגביר באופן ניכר את מספר ומשך הביקורים שהורשו לאם ולאפשר לילדים לצאת לביתה לחוג את ראש השנה. השופטת ציינה כי במהלך הדיונים נחשפו פרוטוקולים של שתי ועדות החלטה – ועדות של אנשי מקצוע שאמורות להכריע במקרים של חילוקי דעות בענייני הוצאת ילדים מהבית – ובשתיהן הוחלט מפורשות להחזיר את הילדים לביתם.
בדיון שלישי, הפעם בוועדה עליונה, מסרה מנהלת השירות למען הילד, אלה בלאס, כי ישנן שלוש משפחות המוכנות לקבל את הילדים לאימוץ.
לאור העדויות ששמעה השופטת בדבר חילוקי הדעות המקצועיים, היא ביקשה מהשירות לשקול את בקשת האם להשיב לה את ילדיה. באופן מפתיע, השירות נענה בחיוב.
"ובחלל נותרה השאלה: כיצד זה השירות למען הילד, שאפילו על פי שמו אמור להיות אמון על טובתם של קטינים, שומט מידו באחת קטינים לבית אמם, כשעמדתו החד משמעית והבלתי מתפשרת לאורך הדיונים היתה כי טובתם מחייבת הפסקת הביקורים וניתוק הקשר… והרי לכאורה שום דבר לא השתנה, לבד מעדויות עובדי הרווחה ומגילוי קיומם של פרוטוקולים של דיונים בעניין הקטינים וההחלטות שלא יושמו".
הילדים הושבו לבית אמם, והעובדים הסוציאליים דיווחו כי בביקוריהם שם מצאו בית נקי, מצויד במזון, הילדים היו נקיים, נראו רגועים והתרפקו על אמם. לעומת זאת, לדברי השופטת, אף נציג של השירות למען הילד לא בדק בעצמו אם הילדים השתלבו בבית אמם.
"אם ניתן לסכם תיק עצוב זה", כתבה בן עמי, "מי שבאמת ובתמים טובתם של הקטינים היתה לנגד עיניו, תפקידו היה להושיט יד תומכת לאם, שכל חטאה היה שבהיותה ילדה-נערה, דלת אמצעים ונתונה למרות גבר אלים, לא עמד לה כוחה לטפל בהם כראוי".
וסוף דבר: באחרונה נודע כי שלושת הילדים נשלחו לפנימייה.
הוא היה בן 16, היא היתה בת 14. משפחתה התנגדה לקשר ביניהם, והם ברחו לבית סבתו בעיר אחרת. הוא הסתבך בפלילים – עבירות רכוש ואלימות, והיא נכנסה להריון. בגיל 18 כבר היו לה שלושה ילדים, בני שנה, שנתיים ושלוש. כמעט מההתחלה נהג בה בן זוגה באלימות וגם נטש אותה ואת הילדים לתקופות ארוכות. בגלל גילה ומצבה הכספי, התקשתה הנערה לטפל בילדים, והם הוצאו מהבית בצו חירום למשך תשעה חודשים.
לאחר שהוחזרו, השתפר המצב במעט, אבל האב שב במהרה להתנהגותו האלימה. כתשעה חודשים לאחר מכן, במאי 1996, נעצר בעקבות שוד מזוין שביצע ונכלא למאסר ממושך.
כעבור חודש שוב הגיעה המשטרה – הפעם כדי לקחת את שלושת הילדים.
הם נלקחו לבית מעבר של השירות למען הילד, שם הוחזקו כמעט שנתיים עד שהמדינה ביקשה להכריז עליהם כמתאימים לאימוץ ופנתה לשם כך לבית המשפט.
את הפרשה העצובה והסבוכה גוללה באחרונה סגנית נשיא בית המשפט למשפחה בירושלים, השופטת חנה בן עמי, בפסק דין קשה שבו מתחה ביקורת חריפה על השירות למען הילד ועל היועץ המשפטי של משרד הרווחה.
"בדיונים בבית המשפט התבררה מסכת ארוכה של מחדלים וכן של מהלכים שננקטו על ידי השירות למען הילד, שחרגו מנורמה של מינהל תקין", כתבה השופטת.
בין השאר, האשימה בן עמי את השירות בהסתרת מסמכים רלוונטיים ומרכזיים מבית המשפט.
השופטת גם האשימה את השירות בהפעלת שיקולים ש"לא היו שיקולי טובת הילדים דווקא", וציינה את העובדה שבניגוד לדעתם של אנשי השירות, רשויות הרווחה במקום מגוריהם של הילדים התנגדו בתוקף להוצאת הילדים מביתם. היא ציינה במיוחד תצהיר של מנהלת האגף לשירותים חברתיים בעיר, שסיפרה כי הציעה לגבש תוכנית לטפל בילדים במסגרת הקהילה.
ההצעה נדחתה, תוך שהובהר: "שאם יהיו תוכניות כאלה בקהילה אז יקטן מספר הילדים לאימוץ, והדבר יפגע במשפחות המבקשות לאמץ".
גם פקידת הסעד לחוק הנוער באותה עיר חזרה בעדותה על טענה זו.
מהתיאורים בפסק הדין עולה כי ככל שהתארכה שהותם של הילדים בבית המעבר, מבלי שהתקבלה כל החלטה על גורלם, הידרדר מצבם.
בדיון שהתקיים במשרדי השירות, כשנה ורבע לאחר שהוצאו הילדים מביתם, תיארה מנהלת בית הילדים את הילד הבכור, בן החמש וחצי כך:
"מבחינה רגשית נמצא ביאוש טוטאלי, סימני דיכאון ותופעות אלימות כלפי הילדים וכלפי עצמו…".
וכך סיפרה על הילד בן השלוש: "מתחת לילד הנחמד והטוב יש הרבה קשיים, הרבה עצב וכאב".
חלפו 21 חודשים של דיונים וחילוקי דעות בין רשויות הרווחה השונות עד שהשירות למען הילד פנה לבית המשפט בבקשה להכריז על הילדים ברי אימוץ.
כבר בהופעתו הראשונה בבית המשפט ביקש היועץ המשפטי של השירות, שהשופטת תורה באופן מיידי על הפסקת הביקורים של האם אצל ילדיה.
השופטת סירבה.
"ככל שיירבו ביקורי המשפחה אצל הקטינים ייטב מצבם, אלא אם כן סבור מישהו שניתוק הקשר נחוץ כדי ליצור עובדות ולהעמיד את בית המשפט ואת הקטינים בפני מצב שהגשרים מצד אחד נשרפו וכל שנותר הוא לבנות מערכת חדשה", כתבה בן עמי.
"ההתרשמות מהמקרה דנן (כמו גם מתיקים אחרים שעניינם בקשה להכרזת קטין כבר אימוץ) הינה כי 'הכשרת' הקטין לאימוץ נעשית מרגע הוצאתו מן הבית", כתבה השופטת.
תצהירה של מנהלת האגף לשירותים חברתיים מחזקת את דברי השופטת: "אני רוצה להגיד שברגע שהילדים הובאו לבית הילדים הכל היה מכוון לניתוק הקשר".
השופטת הורתה להגביר באופן ניכר את מספר ומשך הביקורים שהורשו לאם ולאפשר לילדים לצאת לביתה לחוג את ראש השנה. השופטת ציינה כי במהלך הדיונים נחשפו פרוטוקולים של שתי ועדות החלטה – ועדות של אנשי מקצוע שאמורות להכריע במקרים של חילוקי דעות בענייני הוצאת ילדים מהבית – ובשתיהן הוחלט מפורשות להחזיר את הילדים לביתם.
בדיון שלישי, הפעם בוועדה עליונה, מסרה מנהלת השירות למען הילד, אלה בלאס, כי ישנן שלוש משפחות המוכנות לקבל את הילדים לאימוץ.
לאור העדויות ששמעה השופטת בדבר חילוקי הדעות המקצועיים, היא ביקשה מהשירות לשקול את בקשת האם להשיב לה את ילדיה. באופן מפתיע, השירות נענה בחיוב.
"ובחלל נותרה השאלה: כיצד זה השירות למען הילד, שאפילו על פי שמו אמור להיות אמון על טובתם של קטינים, שומט מידו באחת קטינים לבית אמם, כשעמדתו החד משמעית והבלתי מתפשרת לאורך הדיונים היתה כי טובתם מחייבת הפסקת הביקורים וניתוק הקשר… והרי לכאורה שום דבר לא השתנה, לבד מעדויות עובדי הרווחה ומגילוי קיומם של פרוטוקולים של דיונים בעניין הקטינים וההחלטות שלא יושמו".
הילדים הושבו לבית אמם, והעובדים הסוציאליים דיווחו כי בביקוריהם שם מצאו בית נקי, מצויד במזון, הילדים היו נקיים, נראו רגועים והתרפקו על אמם. לעומת זאת, לדברי השופטת, אף נציג של השירות למען הילד לא בדק בעצמו אם הילדים השתלבו בבית אמם.
"אם ניתן לסכם תיק עצוב זה", כתבה בן עמי, "מי שבאמת ובתמים טובתם של הקטינים היתה לנגד עיניו, תפקידו היה להושיט יד תומכת לאם, שכל חטאה היה שבהיותה ילדה-נערה, דלת אמצעים ונתונה למרות גבר אלים, לא עמד לה כוחה לטפל בהם כראוי".
וסוף דבר: באחרונה נודע כי שלושת הילדים נשלחו לפנימייה.
 |
| השופטת לא הבינה למה הילדים הופרדו מאמם, רותי סיני ומשה ריינפלד, הארץ 21.9.2000 |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה