בחשכת החוק - פרופ. אסתר הרצוג - 23.06.1998 - הארץ
החוק אוסר פרסום פרטים מזהים של קטינים "באופן או בנסיבות שיש בהם כדי לגלות כי הקטין הובא לפני בית משפט או פקיד סעד פועל לגביו לפי חוק זה..." נגזק מתפיסה הקובעת ל"קטינים" מעמד חוקי נפרד, כזקוקים להגנת יתר של בית המשפט. לכאורה, תפיסה נאורה והומנית. בפועל זהו כלי דראקוני נגד קבוצות חלשות ובמידה רבה גם נגד קטינים. החוק אמנם לא נועד לפגוע בקטינים אך בפועל הוא משרת בעיקר את החזקים יותר, מבחינת המעמד החברתי המקצועי והמוסדי. למעשה, מעניק החוק הזה חיסיון למעשיהם של עובדי ציבור הקשורים למערכות האימוץ ולהפעלת מוסדות לילדים חוסים.
הצנזורה על פרסום פשעים נגד הורים וילדים בישראל מאפשרת את הפגיעה החמורה בזכות יסוד מהחשובות ביותר לאדם, הזכות על צאצאיו. מערכת המשפט, שאמורה להגן על זכות זו, מאפשר, בפועל, את הפגיעה בה באשר היא מחפה על מבצעיהן, והכל בשם שמירה על החוק וטובת הקטין.
אלפי ילדים הנלקחים לאימוץ ולמוסדות בכפייה, ולעיתים ברמייה, בחסות בתי המשפט בהליכים חוקיים למהדרין, נפגעים ממניעת הפרסום של מעשי העוול הנעשים להם.
כך גם מניעת הפרסום של תלונות רבות של ילדים על התעללות של אנשי צוות במוסדות.
מניעת הפרסום משרתת היטב את המערכת "המטפלת". היא מאפשרת להסיר מידיעת הציבור את העובדה שהמשטרה מטפלת בתלונות הקטינים על אלימות הצוות במוסדות על פי הנחיות עובדי הרווחה, שלעיתים מעדיפים למנוע "חיטוט" מציק בתוך המוסדות שבאחריותם.
בסיוע חוק איסור הפרסום מאפשרת בעצם מערכת המשפט למדינה, באמצעות פקידי העד, להוציא ילדים מחזקת הורים דלי אמצעים המתקשים להתגונן מפניהם, והיא מאפשרת לשופטים לקבל החלטות שגויה ולעתים אף מעוותות בלא להיחשף לביקורת.
השתקת התקשורת משמשת את מערכת הרווחה בהתחזותה לאבירת ה"הגנה על קטינים", שאינה אלא הגנה על כוחה הדורסני.
אפשר להביא דוגמאות אחדות לשיטה הזאת: באחת התוכניות האחרונות שלה ביקשה מערכת "פופוליטיקה" להעלות את נושא הוצאת ילדים בכפייה מהוריהם. באמצעות איומים בנקיטת צעדים משפטיים, אילצה מערכת הרווחה את יוצרי התוכנית ומנכ"ל רשות השידור החדש, אורי פורת, לרדת מהנושא. הרחק מעיני הציבור ניהלו היועצים המשפטיים של משרד הרווחה ומנהלת מחלקת התביעות האזרחית של משרד המשפטים, מרים רובינשטיין, מאבק למניעת הדיון בפופוליטיקה. הם אפילו פנו לבית המשפט כדי לבקש את מניעת הופעתי בתוכנית. והכל בשם שמירת החוק ל"טובת הקטינים".
על מקומון של רשת שוקן אסר בית המשפט, בעקבות פניית מערכת הרווחה, לפרסם כתבה המתארת התעללות עובדי המוסד בילדים. בעקבות הפעלת לחצים של היועצת המשפטית של משרד הרווחה, נמנע פרסום פרשה מזעזעת ב"הכל דיבורים" ובטלוויזיה מקומית.
מדובר במחלקת רווחה המבקשת להעביר נערה למוסד צופיה, על סמך סיפורי כזב, שלפיהם היא נראתה משוטטת עם פועלים ערבים.
אלו הן דוגמאות לשיטה המאפשרת למערכת הרווחה בארץ להפעיל כוח כמעט ללא רסן או ביקורת ציבורית.
בשגרה זו נרמסות זכויות הילדים והוריהם בעזרת מערכת המשפט והמשטרה.
השתקת התקשורת מבטיחה למכונת הרווחה "שקט תעשייתי".
הסכנה החמורה ביותר מבחינתה היא שהציבור יידע מה באמת קורה בפרוזדורי המחלקות "לטיפול" בילד ובנוער במסגרת שאליהן מופנים ילדים.
ההשתקה היא הדרך הבטוחה להרחקת העוולות לחשכת הלא נודע, מאז פרשת "ילדי תימן" ועד היום.
החוק אוסר פרסום פרטים מזהים של קטינים "באופן או בנסיבות שיש בהם כדי לגלות כי הקטין הובא לפני בית משפט או פקיד סעד פועל לגביו לפי חוק זה..." נגזק מתפיסה הקובעת ל"קטינים" מעמד חוקי נפרד, כזקוקים להגנת יתר של בית המשפט. לכאורה, תפיסה נאורה והומנית. בפועל זהו כלי דראקוני נגד קבוצות חלשות ובמידה רבה גם נגד קטינים. החוק אמנם לא נועד לפגוע בקטינים אך בפועל הוא משרת בעיקר את החזקים יותר, מבחינת המעמד החברתי המקצועי והמוסדי. למעשה, מעניק החוק הזה חיסיון למעשיהם של עובדי ציבור הקשורים למערכות האימוץ ולהפעלת מוסדות לילדים חוסים.
הצנזורה על פרסום פשעים נגד הורים וילדים בישראל מאפשרת את הפגיעה החמורה בזכות יסוד מהחשובות ביותר לאדם, הזכות על צאצאיו. מערכת המשפט, שאמורה להגן על זכות זו, מאפשר, בפועל, את הפגיעה בה באשר היא מחפה על מבצעיהן, והכל בשם שמירה על החוק וטובת הקטין.
אלפי ילדים הנלקחים לאימוץ ולמוסדות בכפייה, ולעיתים ברמייה, בחסות בתי המשפט בהליכים חוקיים למהדרין, נפגעים ממניעת הפרסום של מעשי העוול הנעשים להם.
כך גם מניעת הפרסום של תלונות רבות של ילדים על התעללות של אנשי צוות במוסדות.
מניעת הפרסום משרתת היטב את המערכת "המטפלת". היא מאפשרת להסיר מידיעת הציבור את העובדה שהמשטרה מטפלת בתלונות הקטינים על אלימות הצוות במוסדות על פי הנחיות עובדי הרווחה, שלעיתים מעדיפים למנוע "חיטוט" מציק בתוך המוסדות שבאחריותם.
בסיוע חוק איסור הפרסום מאפשרת בעצם מערכת המשפט למדינה, באמצעות פקידי העד, להוציא ילדים מחזקת הורים דלי אמצעים המתקשים להתגונן מפניהם, והיא מאפשרת לשופטים לקבל החלטות שגויה ולעתים אף מעוותות בלא להיחשף לביקורת.
השתקת התקשורת משמשת את מערכת הרווחה בהתחזותה לאבירת ה"הגנה על קטינים", שאינה אלא הגנה על כוחה הדורסני.
אפשר להביא דוגמאות אחדות לשיטה הזאת: באחת התוכניות האחרונות שלה ביקשה מערכת "פופוליטיקה" להעלות את נושא הוצאת ילדים בכפייה מהוריהם. באמצעות איומים בנקיטת צעדים משפטיים, אילצה מערכת הרווחה את יוצרי התוכנית ומנכ"ל רשות השידור החדש, אורי פורת, לרדת מהנושא. הרחק מעיני הציבור ניהלו היועצים המשפטיים של משרד הרווחה ומנהלת מחלקת התביעות האזרחית של משרד המשפטים, מרים רובינשטיין, מאבק למניעת הדיון בפופוליטיקה. הם אפילו פנו לבית המשפט כדי לבקש את מניעת הופעתי בתוכנית. והכל בשם שמירת החוק ל"טובת הקטינים".
על מקומון של רשת שוקן אסר בית המשפט, בעקבות פניית מערכת הרווחה, לפרסם כתבה המתארת התעללות עובדי המוסד בילדים. בעקבות הפעלת לחצים של היועצת המשפטית של משרד הרווחה, נמנע פרסום פרשה מזעזעת ב"הכל דיבורים" ובטלוויזיה מקומית.
מדובר במחלקת רווחה המבקשת להעביר נערה למוסד צופיה, על סמך סיפורי כזב, שלפיהם היא נראתה משוטטת עם פועלים ערבים.
אלו הן דוגמאות לשיטה המאפשרת למערכת הרווחה בארץ להפעיל כוח כמעט ללא רסן או ביקורת ציבורית.
בשגרה זו נרמסות זכויות הילדים והוריהם בעזרת מערכת המשפט והמשטרה.
השתקת התקשורת מבטיחה למכונת הרווחה "שקט תעשייתי".
הסכנה החמורה ביותר מבחינתה היא שהציבור יידע מה באמת קורה בפרוזדורי המחלקות "לטיפול" בילד ובנוער במסגרת שאליהן מופנים ילדים.
ההשתקה היא הדרך הבטוחה להרחקת העוולות לחשכת הלא נודע, מאז פרשת "ילדי תימן" ועד היום.
 |
| בחשכת החוק - פרופ. אסתר הרצוג - 23.06.1998 - הארץ |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה