הפוסט נערך בסיוע לשכת רווחה גבעתיים - לשכת רווחה רמת גן - מידעון לאזרח
פקידי הרווחה משווקים את מוסד האימוץ בפנטזיות של הצלחות ואושר, אך נמנעים מלדווח לציבור נתונים כמותיים כגון כמה אימוצים כשלו, מה עלה בגורל הילדים שננטשו ע"י המאמצים, ומה עלה בגורל ההורים המולידים שילדיהם נלקחו מהם בכפייה. בפועל מוסד האימוץ הסגור נכשל לחלוטין, ופוגע קשות בגופם ונפשם של הילדים והוריהם.
להלן ציטוט מהספר "בשם טובת הילד - אובדן וסבל בהליכי האימוץ" של ד"ר מילי מאסס. הציטוט מספר את סיפורה של דלית שנשלחה לאימוץ בילדותה, ומאמציה זנחו אותה והתעללו בה. רשויות הרווחה הפקירו אותה בפנימיות, וכשהרתה החליטו לחטוף את תינוקה לאימוץ טרם שנולד.
.
רעות איש שלום - הסרט
.
ילדותה ונעוריה של דלית
סיפור ילדותה של דלית נודע לי מפיה לאחר שמוניתי על ידי בית המשפט כמומחית מטעמה, והוא יובא כאן ברצף כרונולוגי, כפי ששחזרתי אותו, ולא על פי הרצף שבו הוא נחשף בפניי בעת מעורבותי בהליך המשפטי.
דלית אומצה כשהייתה בת שנה ושלשה חודשים. על נסיבות אימוצה לא ידעה אלא שאמה הייתה מכורה לסמים. לדבריה היא לא ידעה היכן שהתה עד שאומצה. בין שאמה מסרה אותה לאימוץ לבין שנלקחה ללא הסכמת האם, ברור שאימוצה נעשה בשם עיקרון טובת הילד, כדי להעניק לה משפחה. הוריה המאמצים גידלו עוד ילד מאומץ, שהיה מבוגר ממנה בארבע שנים. בהיותה בכיתה א' סיפרה להוריה שילדי הכיתה לועגים לה שהיא מאומצת. הוריה המאמצים יעצו לה לענות לילדים שלהם יש משפחה אחת ואילו לה יש שתיים, ולעומת הילדים האחרים, היא נבחרה על ידי הוריה. לימים שימש הסבר זה מקור להרגשת אשמה של דלית על כך שהכזיבה את הציפיות שהוריה תלו בה.
דלית הרגישה תמיד שסבתה, אם אביה המאמץ, אהבה אותה באמת. הסבתא התגוררה בביתם. היא נהגה להגיע לגן הילדים ולהתבונן בה בעת ששיחקה, וכשדלית גדלה ולמדה בבית הספר, שהיה מול ביתם, הייתה הסבתא יוצאת למרפסת ומנופפת לה לשלום בזמן ההפסקות. היא הרגישה שגם אביה אהב אותה והעדיף אותה על פני אחיה, לעומת אמה שהעדיפה את האח; האב נהג לטייל עמה בגן החיות, ובחופשות מבית הספר התיר לה לבוא עמו למקום עבודתו. ועם זאת הקשר המיוחד היה עם סבתה.
לדבריה, בהיותה בת תשע הגיעה לבית הספר כשהיא חבולה והתברר שאמה מכה אותה. אביה ידע על כך וניסה לפצות אותה. כעבור שנה וצי לערך נערך לדלית אבחון פסיכולוגי ונמצא שהיא סובלת מלקות למידה. אמנם הומלץ על דרכי טיפול, כולל טיפול משפחתי, אך מסיפורה של דלית קשה להבין אם ההמלצות יושמו. כל אותה תקופה ההכאות לא פסקו ואחיה המאומץ החל לקיים עמה מגע מיני, לטענתה. היא לא סיפרה על כך לאיש. פעם אחת סיפרה לאמה שאחיה מישש אותה, אך האם לא האמינה לה, ולכן לא הוסיפה לדבר על כך ורק כעסה על הוריה כשיצאו מן הבית בערבים והשאירו אותה לבדה עם אחיה. רק עובדת סוציאלית אחת הבינה שאחיה מתעלל בה, משום שכאשר ציירה את בני משפחתה סימנה "איקס" על דמותו, אך כשנאמר לה שיש להגיש תלונה במשטרה הכחישה את הדבר והפסיקה את פגישותיה עם העובדת הסוציאלית. מאחר שההתעללות אירעה בתוך המשפחה היא התביישה ולא ראתה במעשה משום אונס.
בראייה לאחור מיקמה דלית את הקרע ביחסיה עם הוריה המאמצים במותה של הסבתא. בהיותה כבת 12 חזרה מבית הספר וראתה ברחוב מודעות אבל שהצליחה לקרוא בקושי.
לבסוף ניחשה שסבתה נפטרה ואת הלוויה כבר איחרה. שבועיים אחר כך נערכה חגיגת בת המצווה שלה לחברותיה, ובתום המסיבה היא חשבה שעכשיו לאיש לא איכפת ממנה והחלה להתחבא בחדר המדרגות כדי לראות אם מחפשים אחריה.
אביה חיפש אותה כמה פעמים ולבסוף התייאש. במילותיה של דלית, והיא ברחה לבית חברתה והחלה לשוטט ברחובות.
לאחר שבועות אחדים של שוטטות ומעשי עבריינות העבירו אותה רשויות הרווחה, בצו בית משפט לנוער, למסגרת קלט ומיון, ומשם נשלחה למעון לעברייניות צעירות. בסך הכל שהתה שלוש שנים וחצי במסגרות אלו.
נוכחותם של ההורים המאמצים בחייה באותה תקופה נזכרה מעט מאוד בסיפורה ודומה שלפחות בהרגשתה הם יצאו מן התמונה בשלב זה של חייה.
דלית נבהלה ממה שראתה באותם מוסדות - בין היתר, מעשי אלימות ונסיונות התאבדות - והשהייה בהם הביאה להתדרדרותה, שכן לדבריה, ציות לנורמות ההתנהגות העבריינית הוא תנאי להישרדות במסגרות הללו. נערה שאינה מצייתת לנורמות אלו חייבת לשרת את הנערות שרכשו להן מעמד של מנהיגות. מאחר ש"עשתה בלגנים", כדבריה, היה עליה להישאר ב"אגף המוגן" במשך כל תקופת שהייתה במעון - לעומת נערות אחרות, השוהות באגף זה שבועות או חודשים ספורים לכל היותר. אך לדעתה, השהייה באגף תרמה להסתגלותה למוסד ולהתקדמותה. ...
בהיותה בת 16 פקע צו בית המשפט ודלית שוחררה מן המעון והחלה לשוטט ברובע שבו מתגוררים בני המיעוטים. היא התרועעה בעיקר איתם, החלה לצרוך סמים ונשלחה למוסד גמילה. שם פגשה לראשונה מכורים לסמים קשים ונתקלה במצבי "קריז", וכעבור תקופה קצרה ברחה מן המוסד, מחשש שגם היא תתדרדר למצבים כאלה. בפגישה עם עובדת סוציאלית ביטאה דלית געגועים לתקופה שבה שהתה במעון לעברייניות צעירות, ולפיכך היא הוחזרה לשם. מאחר שהפעם נקלטה מרצונה לא הוטלו מגבלות על מעשיה והיא פרעה כל נוהל. בשל כך נשלחה כלעומת שבאה וחזרה לרחובות. בעקבות חשדות בלתי מבוססים על מעורבות כביכול בפשע הגיעה המשטרה לבית הוריה המאמצים. היא אמנם זוכתה מכל אשמה, אך אביה לא סלח לה על ה"בושה" שנגרמה לו, ודלית, בספרה על תקופה זאת בחייה, הצדיקה אותו: "הם עשו לי טובה בכך שאימצו אותי, ואני החזרתי להם רעה".
כשפגשתי אותה שנתיים לאחר מכן, עדיין הצרה על כך שפגעה באביה. את סירובם של הוריה המאמצים לקיים איתה כל קשר קיבלה בצידוק הדין ואישוש ההרגשה שליוותה אותה מאז ילדותה - ההרגשה שהיא איננה חשובה להם באמת.
תפיסת האימוץ כ"טובה" מצד ההורים המאמצים מעידה אולי יותר יותר מכל על כישלון האימוץ, שהרי השייכות למשפחה המאמצת היא תכליתו של האימוץ הסגור, המנתק כליל בין המאומץ לבין הוריו מולידיו. ילדים מאומצים שאינם שייכים למשפחה המאמצת, או שאינם גדלים בה, נעשקים פעמיים - פעם אחת בהדרתם ממשפחתם המולידה ומן השייכות הייחוסית שלהם, ופעם שנייה כשהם רואים את עצמם מודרים מן המשפחה המאמצת.
מימוש עיקרון טובת הילד
הניסיון להגן על דלית באמצעות אימוץ נכשל. קשה למנוע כישלונות באימוץ, שהרי בחירת המשפחה המאמצת נעשית במעין מצבי הדמיה, לפני שידוע מי הילד שיימסר לידי המשפחה. ...
כשברחה מן הבית, בטענה שסבלה מהתעללות פיזית מידי אמה המאמצת, היה על המדינה לבדוק מהי הדרך הטובה ביותר להגן עליה. אך לא כך היה. כעבור שנים אחדות, כשדלית כבר הייתה אם בעצמה, אמר בית המשפט לענייני משפחה, שקיבל גרסתה בדבר יחסה של האם המאמצת אליה:
"חמור מזה, לא נעשה דבר, גם לאחר היוודע כשלון האימוץ, לתת לה משפחה מאמצת אחרת או משפחה אומנת: שירותי הרווחה הסתפקו בהעברתה למוסדות, בהם נחשפה מטבע הדברים עם בעיות התנהגות או מרקע קשה, ולאוכלוסייה מגוונת של עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, פקידי סעד וקציני מבחן. עיון במסמכים שהוגשו בפני מציין, מלבד פסיכולוגים שנתבקשו לעשות הערכות מפעם לפעם: [השופט נקב בשמותיהם של תשעה בעלי מקצוע] שירותי הרווחה גם לא פעלו למנות למשיבה אפוטרופוס נוסף על ההורים המאמצים, ובהליכים לפי חוק הנוער לא ראו לנכון למנות ידיד".
קישורים:
פקידי הרווחה משווקים את מוסד האימוץ בפנטזיות של הצלחות ואושר, אך נמנעים מלדווח לציבור נתונים כמותיים כגון כמה אימוצים כשלו, מה עלה בגורל הילדים שננטשו ע"י המאמצים, ומה עלה בגורל ההורים המולידים שילדיהם נלקחו מהם בכפייה. בפועל מוסד האימוץ הסגור נכשל לחלוטין, ופוגע קשות בגופם ונפשם של הילדים והוריהם.
להלן ציטוט מהספר "בשם טובת הילד - אובדן וסבל בהליכי האימוץ" של ד"ר מילי מאסס. הציטוט מספר את סיפורה של דלית שנשלחה לאימוץ בילדותה, ומאמציה זנחו אותה והתעללו בה. רשויות הרווחה הפקירו אותה בפנימיות, וכשהרתה החליטו לחטוף את תינוקה לאימוץ טרם שנולד.
.
רעות איש שלום - הסרט
.
ילדותה ונעוריה של דלית
סיפור ילדותה של דלית נודע לי מפיה לאחר שמוניתי על ידי בית המשפט כמומחית מטעמה, והוא יובא כאן ברצף כרונולוגי, כפי ששחזרתי אותו, ולא על פי הרצף שבו הוא נחשף בפניי בעת מעורבותי בהליך המשפטי.
דלית אומצה כשהייתה בת שנה ושלשה חודשים. על נסיבות אימוצה לא ידעה אלא שאמה הייתה מכורה לסמים. לדבריה היא לא ידעה היכן שהתה עד שאומצה. בין שאמה מסרה אותה לאימוץ לבין שנלקחה ללא הסכמת האם, ברור שאימוצה נעשה בשם עיקרון טובת הילד, כדי להעניק לה משפחה. הוריה המאמצים גידלו עוד ילד מאומץ, שהיה מבוגר ממנה בארבע שנים. בהיותה בכיתה א' סיפרה להוריה שילדי הכיתה לועגים לה שהיא מאומצת. הוריה המאמצים יעצו לה לענות לילדים שלהם יש משפחה אחת ואילו לה יש שתיים, ולעומת הילדים האחרים, היא נבחרה על ידי הוריה. לימים שימש הסבר זה מקור להרגשת אשמה של דלית על כך שהכזיבה את הציפיות שהוריה תלו בה.
דלית הרגישה תמיד שסבתה, אם אביה המאמץ, אהבה אותה באמת. הסבתא התגוררה בביתם. היא נהגה להגיע לגן הילדים ולהתבונן בה בעת ששיחקה, וכשדלית גדלה ולמדה בבית הספר, שהיה מול ביתם, הייתה הסבתא יוצאת למרפסת ומנופפת לה לשלום בזמן ההפסקות. היא הרגישה שגם אביה אהב אותה והעדיף אותה על פני אחיה, לעומת אמה שהעדיפה את האח; האב נהג לטייל עמה בגן החיות, ובחופשות מבית הספר התיר לה לבוא עמו למקום עבודתו. ועם זאת הקשר המיוחד היה עם סבתה.
לדבריה, בהיותה בת תשע הגיעה לבית הספר כשהיא חבולה והתברר שאמה מכה אותה. אביה ידע על כך וניסה לפצות אותה. כעבור שנה וצי לערך נערך לדלית אבחון פסיכולוגי ונמצא שהיא סובלת מלקות למידה. אמנם הומלץ על דרכי טיפול, כולל טיפול משפחתי, אך מסיפורה של דלית קשה להבין אם ההמלצות יושמו. כל אותה תקופה ההכאות לא פסקו ואחיה המאומץ החל לקיים עמה מגע מיני, לטענתה. היא לא סיפרה על כך לאיש. פעם אחת סיפרה לאמה שאחיה מישש אותה, אך האם לא האמינה לה, ולכן לא הוסיפה לדבר על כך ורק כעסה על הוריה כשיצאו מן הבית בערבים והשאירו אותה לבדה עם אחיה. רק עובדת סוציאלית אחת הבינה שאחיה מתעלל בה, משום שכאשר ציירה את בני משפחתה סימנה "איקס" על דמותו, אך כשנאמר לה שיש להגיש תלונה במשטרה הכחישה את הדבר והפסיקה את פגישותיה עם העובדת הסוציאלית. מאחר שההתעללות אירעה בתוך המשפחה היא התביישה ולא ראתה במעשה משום אונס.
בראייה לאחור מיקמה דלית את הקרע ביחסיה עם הוריה המאמצים במותה של הסבתא. בהיותה כבת 12 חזרה מבית הספר וראתה ברחוב מודעות אבל שהצליחה לקרוא בקושי.
לבסוף ניחשה שסבתה נפטרה ואת הלוויה כבר איחרה. שבועיים אחר כך נערכה חגיגת בת המצווה שלה לחברותיה, ובתום המסיבה היא חשבה שעכשיו לאיש לא איכפת ממנה והחלה להתחבא בחדר המדרגות כדי לראות אם מחפשים אחריה.
אביה חיפש אותה כמה פעמים ולבסוף התייאש. במילותיה של דלית, והיא ברחה לבית חברתה והחלה לשוטט ברחובות.
לאחר שבועות אחדים של שוטטות ומעשי עבריינות העבירו אותה רשויות הרווחה, בצו בית משפט לנוער, למסגרת קלט ומיון, ומשם נשלחה למעון לעברייניות צעירות. בסך הכל שהתה שלוש שנים וחצי במסגרות אלו.
נוכחותם של ההורים המאמצים בחייה באותה תקופה נזכרה מעט מאוד בסיפורה ודומה שלפחות בהרגשתה הם יצאו מן התמונה בשלב זה של חייה.
דלית נבהלה ממה שראתה באותם מוסדות - בין היתר, מעשי אלימות ונסיונות התאבדות - והשהייה בהם הביאה להתדרדרותה, שכן לדבריה, ציות לנורמות ההתנהגות העבריינית הוא תנאי להישרדות במסגרות הללו. נערה שאינה מצייתת לנורמות אלו חייבת לשרת את הנערות שרכשו להן מעמד של מנהיגות. מאחר ש"עשתה בלגנים", כדבריה, היה עליה להישאר ב"אגף המוגן" במשך כל תקופת שהייתה במעון - לעומת נערות אחרות, השוהות באגף זה שבועות או חודשים ספורים לכל היותר. אך לדעתה, השהייה באגף תרמה להסתגלותה למוסד ולהתקדמותה. ...
בהיותה בת 16 פקע צו בית המשפט ודלית שוחררה מן המעון והחלה לשוטט ברובע שבו מתגוררים בני המיעוטים. היא התרועעה בעיקר איתם, החלה לצרוך סמים ונשלחה למוסד גמילה. שם פגשה לראשונה מכורים לסמים קשים ונתקלה במצבי "קריז", וכעבור תקופה קצרה ברחה מן המוסד, מחשש שגם היא תתדרדר למצבים כאלה. בפגישה עם עובדת סוציאלית ביטאה דלית געגועים לתקופה שבה שהתה במעון לעברייניות צעירות, ולפיכך היא הוחזרה לשם. מאחר שהפעם נקלטה מרצונה לא הוטלו מגבלות על מעשיה והיא פרעה כל נוהל. בשל כך נשלחה כלעומת שבאה וחזרה לרחובות. בעקבות חשדות בלתי מבוססים על מעורבות כביכול בפשע הגיעה המשטרה לבית הוריה המאמצים. היא אמנם זוכתה מכל אשמה, אך אביה לא סלח לה על ה"בושה" שנגרמה לו, ודלית, בספרה על תקופה זאת בחייה, הצדיקה אותו: "הם עשו לי טובה בכך שאימצו אותי, ואני החזרתי להם רעה".
כשפגשתי אותה שנתיים לאחר מכן, עדיין הצרה על כך שפגעה באביה. את סירובם של הוריה המאמצים לקיים איתה כל קשר קיבלה בצידוק הדין ואישוש ההרגשה שליוותה אותה מאז ילדותה - ההרגשה שהיא איננה חשובה להם באמת.
תפיסת האימוץ כ"טובה" מצד ההורים המאמצים מעידה אולי יותר יותר מכל על כישלון האימוץ, שהרי השייכות למשפחה המאמצת היא תכליתו של האימוץ הסגור, המנתק כליל בין המאומץ לבין הוריו מולידיו. ילדים מאומצים שאינם שייכים למשפחה המאמצת, או שאינם גדלים בה, נעשקים פעמיים - פעם אחת בהדרתם ממשפחתם המולידה ומן השייכות הייחוסית שלהם, ופעם שנייה כשהם רואים את עצמם מודרים מן המשפחה המאמצת.
מימוש עיקרון טובת הילד
הניסיון להגן על דלית באמצעות אימוץ נכשל. קשה למנוע כישלונות באימוץ, שהרי בחירת המשפחה המאמצת נעשית במעין מצבי הדמיה, לפני שידוע מי הילד שיימסר לידי המשפחה. ...
כשברחה מן הבית, בטענה שסבלה מהתעללות פיזית מידי אמה המאמצת, היה על המדינה לבדוק מהי הדרך הטובה ביותר להגן עליה. אך לא כך היה. כעבור שנים אחדות, כשדלית כבר הייתה אם בעצמה, אמר בית המשפט לענייני משפחה, שקיבל גרסתה בדבר יחסה של האם המאמצת אליה:
"חמור מזה, לא נעשה דבר, גם לאחר היוודע כשלון האימוץ, לתת לה משפחה מאמצת אחרת או משפחה אומנת: שירותי הרווחה הסתפקו בהעברתה למוסדות, בהם נחשפה מטבע הדברים עם בעיות התנהגות או מרקע קשה, ולאוכלוסייה מגוונת של עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, פקידי סעד וקציני מבחן. עיון במסמכים שהוגשו בפני מציין, מלבד פסיכולוגים שנתבקשו לעשות הערכות מפעם לפעם: [השופט נקב בשמותיהם של תשעה בעלי מקצוע] שירותי הרווחה גם לא פעלו למנות למשיבה אפוטרופוס נוסף על ההורים המאמצים, ובהליכים לפי חוק הנוער לא ראו לנכון למנות ידיד".
קישורים:
- פקידת הסעד מהשירות למען הילד - מניפולציות, סילופים ושיבוש מהלכי משפט לניתוק ילדה מאמה - יוני 2000 - תמ"ש 000009/97 שופטת בית משפט לענייני משפחה חנה בן עמי דוחה בקשת אימוץ קטינה שהוגשה ע"י גורמי הרווחה ומחזירה את הקטינה לאימה בהשגחת פקידת סעד לחוק הנוער. השופטת בן עמי מותחת ביקורת קשה על הטיוחים והמניפולציות של פקידת הסעד מהשירות למען הילד שפעלה לכפות את המהלכים לאימוץ תוך גרימת נזק לילדה לאמא הביולוגית להורים האומנים ועוד...
- השיטות הבזויות של עובדות סוציאליות לניתוק ילדים מהוריהם לאימוץ - פקידת הסעד אירית מעוז - פקידי סעד ועובדים סוציאליים משתמשים במניפולציות על מנת להוציא ילדים מחזקת הוריהם לאימוצים, אומנה, פנימיות ועוד מימוש מטרות הנראות בעיניהן כ"מקודשות". פקידי רווחה אלו משתמשים בכל האמצעים הבזויים העומדים לרשותם לשם "עבודת הקודש"...
- השירות למען הילד - השיטות הבזויות ברשויות הרווחה לחטיפת ילדים מביתם ומשפחתם - הכתבה "השירות למען הילד פעל לערעור הקשר בין הילדים לאמם" , שוש מולה , ידיעות אחרונות - בפסק הדין מציינת השופטת כי השירות למען הילד עשה הכל כדי שלבית המשפט לא תישאר ברירה אלא להיעתר לבקשה למסור את הילדים לאימוץ. גורם משפטי בכיר: "השירות נמצא בבעיה. בשנה מוגשות 1,200 בקשות לאימוץ, בעוד שההיצע עומד על 70 בלבד". האומנם ממהר השירות להוציא ילדים ממשפחותיהם כדי לספק את הביקוש?...
- העליון קבע: יש סיכוי כי מצב ההורים ישתפר והתינוק יוחזר לאימו ולא ימסר לאימוץ - מאי 2008 - רע"א 1841/08 - מדובר בזוג הורים ולהם ששה ילדים. התינוק שעניינו נדון נולד ביום 12.5.06. בעודו בבית החולים הוצא צו חירום על ידי פקידת סעד, להוצאת הקטין ממשמורת הוריו והעברתו למשמורת רשות הסעד, באשר לא עלה בידי הוריו להציג תכנית ברורה לגבי מגורים להם ולתינוק...
- קלונם של רשויות הרווחה ובתי משפט לנוער - נערות חוסות ברחו ממוסדות משרד הרווחה וסיפקו שירותי מין כדי לשרוד - מאי 2010 - לרשויות הרווחה ומערכת בתי משפט לנוער תקציבי עתק, כוח אדם, תשתיות של פנימיות משפחות אומנה מרכזי חירום, אולמות דיונים, מומחים, וחוק הנוער (טיפול והשגחה) מעניק להם סמכויות דרקוניות. עבודתם היא להביא לרווחת ילדינו, לאוכלוסיות החלשות. ולמרות הכל יתומי הרווחה מטלטלים במסגרות הרווחה במשך שנים, ומקבלים יחס משפיל ומבזה. לאן הולכים המשאבים? מהו סיפורם של הילדים שרשויות הרווחה ובתי משפט לנוער קרעו מביתם ומשפחתם?
- משרד הרווחה קורע ילדים מביתם ומשפחתם ומפקיר אותם לתעשיית המין - זה מתחיל מ"טובת הילד", "סיוע" סוציאלי, עובדת סוציאלית, "ביקור בית" פקידת סעד, ועדת החלטה, בית משפט לנוער, משפחת אומנה, אימוץ, פנימיות ומעונות וירידה לרחוב לתעשיית המין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה