שואת ילדי הגזזת - ניסויים משפילים וממיתים בילדים בשם "טובת הילד"

זו השואה הפרטית שלי" , דבורה גינזבורג , 04/12/03 , מעריב

אלפים מעולי צפון אפריקה שטופלו בשנות ה- 50 בהקרנות נגד מחלת הגזזת סובלים ממחלות קשות

"שואת ילדי הגזזת גבתה יותר קורבנות מכל מלחמות ישראל ביחד... כל עוד הממסד הרפואי לא יחשוף את כל הידוע לו, פרשה זו תרבוץ לפתחה של מדינת ישראל לדיראון עולם". בכתובית זו מסתיים הסרט 'ילדי הגזזת' שהפיק המרכז לתקשורת בדימונה. הסרט עוסק באחד המחדלים החמורים והמושתקים ביותר שידעה ישראל מעודה.

טיפול בכפייה לילדים בשנות החמישים - שואת ילדי הגזזת גבתה יותר קורבנות מכל מלחמות ישראל



לראשונה בתולדות המדינה, נוצר סרט תיעודי העוקב אחר עולי ארצות ערב, בעיקר מצפון אפריקה, שנחשפו לקרני רנטגן כאמצעי "ריפוי" למחלת הגזזת. בסרט מועלות טענות קשות על קשר השתיקה סביב הנושא ועל תביעת הנפגעים להסיר את החיסיון על הפרוטוקולים של משרד הבריאות מאותה תקופה. הגזזת היא מחלת עור פטרייתית הגורמת לנשירת השערות ויוצרת התקרחות בקרקפת הנראית כאילו נגזזה. בגיל ההתבגרות נעלמת המחלה מאליה. בארצות המוצא נהגו יהודי צפון אפריקה לרפאה בעזרת חומץ ותרופות שונות. בסוף שנות החמישים, עם העלייה ההמונית מארצות ערב, החליט משרד הבריאות להילחם במחלה. חלק מהעולים נדרשו לעבור את תהליך הריפוי עוד בארצות מוצאם, כתנאי לעליה ארצה. משפחה שסירבה לעבור את הטיפול נאלצה להתעכב עד שהתרצתה. בין הטיפולים שעברו העולים, גם בארץ, היו הקרנות ברנטגן, טיפול בשעווה רותחת בראש ותלישת שערות. גם כאלו שלא לקו במחלה עברו את הטיפולים כאמצעי מניעה.

על פי הסרט, כל אחד מילדי העולים קיבל מנת קרני רנטגן ששווה ל-35 אלף פעמים צילומי רנטגן של היום. כך להערכת פרופ' פוירמן מביה"ח סורוקה. עוד נאמר בסרט כי חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות בשעתו, נסע לארה"ב והצליח לגייס סכום של 300 מיליון לירות מארה"ב לטיפול בגזזת. סכום אסטרונומי בהתחשב בכך שכל תקציב משרד הבריאות בשנים 58'-48', שנות הטיפול המאסיבי בגזזת, הסתכם בכ-60 מיליון לירות. לטענת היוצר, הסכום גויס לצורך ביצוע ניסוי רחב היקף במחלת הגזזת עבור האמריקאים. כל זאת בזמן שבארה"ב וביתר חלקי העולם המערבי נאסר השימוש בקרני הרנטגן לזמן ממושך. מהסרט עולה כי משרד הבריאות הפדרלי בארה"ב, אשר נאלץ להפסיק את המחקר על השפעת קרני הלייזר על חולי הגזזת בשל האיסור, חיפש מקום בו יוכל להמשיך במחקר. מדינת ישראל הצעירה והעניה שימשה כתובת נוחה לביצוע ניסוי רחב היקף במחלת הגזזת עבור האמריקאים, מה שיביא לזרימת כספים בסך של מאות מיליוני שקלים ארצה.שיבא, שהתנגד לעליית יהודי מרוקו בתואנה שאלו עלולים להביא איתם נגיפים ומחלות מדבקות, עסק במסע למיגור הגזזת.
האשמה חמורה נוספת מפנים יוצרי הסרט לפרופסור ברוך מודן, שהיה אחראי למחקר הגזזת שנמשך עד דצמבר .1960 בשנות ה-70 היתה בידו רשימה של עשרות אלפי מוקרנים. אם היתה הרשימה מתפרסמת כבר אז, טוענים היוצרים, היה אפשר ליידע את הנפגעים לסייע בגילוי מוקדם ואיתור מחלות, ולהציל חיים.עם התבגרותם החלו להופיע אצל העולים צורות שונות של מחלת הסרטן ומחלות הקשורות למערכת העצבים. בשל חוסר מידע על התיקים הרפואיים של המטופלים נחשדו חלקם בהתחזות והיו כאלה שנשלחו לבתי חולים לחולי נפש.רק בשנת 1994 החלו מוקרני הגזזת להגיש תביעות נגד המדינה בגין רשלנות רפואית. כל התביעות נדחו על הסף בשל התיישנות ובשל הנימוק שזה היה הטיפול המקובל בעולם באותן שנים, נימוק המוכח לטענת יוצרי הסרט כשקרי. נימוק נוסף של הממסד הוא שההקרנות נעשו בתום לב וכי המדינה לא ידעה על הסכנה שבקרינה.הכנסת, שחששה מתביעות נוספות, חקקה מיד את חוק הגזזת. היום, על פי החוק, לא רק שהמדינה אינה מודה באשמה אלא שולחת את הנפגעים לקבל פיצויים זעומים על פי קריטריונים של ועדות רפואיות מחמירות. הסרט מספר את סיפורם של 100 אלף עולים שה"טיפול" שקיבלו אז משפיע עליהם עד היום.

במשאיות למחנה בחיפה

"למעלה מ- 60% מהקורבנות מתגוררים בנגב", טוען דוד דרעי מבאר שבע, ממייסדי עמותת נפגעי הגזזת. "על פי המחקר שלנו רוב הקורבנות נמצאים במשולש של הנגב המערבי והמזרחי". עבור דרעי, הצורך לחשוף את הפרשה הוא תכלית חייו. במכשיר הפלאפון שלו מתקבלות כל יום עשרות פניות ורשימת הקורבנות שבידו הולכת ומתארכת. לדרעי, הסובל מגידול סרטני בראשו. אין צל של ספק שהקרחת, כמו גם הגידול הממאיר, נובעים מאותו טיול תמים, לכאורה, אליו נלקח בכיתה א'. הוא לעולם לא ישכח איך יום אחד, בבית הספר 'בר אילן' בבאר שבע, ביקשה המורה מהילדים לעמוד בטור עורפי. בחדר ניצבו גם אחות ורופא. המורה קראה בשמות התלמידים,"דרעי, בוזגלו, אבוטבול...", ואלו הופנו לקצה אחד של החדר. מי ששם משפחתו הסתיים ב'סקי', 'ברג' או 'ביץ' נשלח לקצה השני. בתום המיון הגיעו לשערי בית הספר משאיות רעועות והתלמידים הובלו למחנה עולים בפאתי חיפה בשם 'שער העליה'. המחנה היה מוקף גדרות תיל והילדים הסתובבו עם מספרים על הצוואר. "התרוצצנו שם כמו חיות, מכל צד צעקו 'אמא', 'אבא', אבל אף אחד לא שמע. הדמעות, הזיעה, שאריות המשחות שמשחו על הראש, הכל שי מש בערבוביה, היה ריח נורא של ליזול (חומר חיטוי). הכניסו אותי לחדר, מרחו לי על הראש משחה והכניסו למכונת ההקרנות, שנראה כמו מתקן אינקוויזיציה וקשרו אותי כדי שלא אוכל לזוז. צעקתי עד לב השמים" מספר דרעי. אחרי שבועיים חזרו הילדים לבאר שבע. חצי שנה לאחר הטיול ההוא לא יצא דוד מביתו, הוא התבייש והאשים את אימו במשך שנים. הוא לא הבין איך מכל בני משפחתו רק הוא נפגע. הוא שירת בצה"ל 30 שנה ושרד את המלחמות הקשות. "היו לי חיים רגילים שעלו בהרבה מאמץ. חייתי במערכת הדחקות לא ברורה. ראיתי מסביב אנשים שהוקרנו ונפגעו ולא ידעתי מתי זה יגיע אליי". במחקרו המעמיק החל דרעי רק אחרי שנתגלה הגידול בראשו. עד היום הוא נאלץ לעבור הקרנות מכאיבות בתל השומר. "אני חושב כמה זה סימבולי שלפני 48 שנה המדינה כבלה אותי למיטה והקרינה עליי והנה היום אני מוצא את עצמי קשור בבית החולים על שם "שיבא" וחוטף הקרנות שמנסות לפתור את ההקרנות של אז".

אברהם ששון, בן 57 אבל נראה כבן 80. מבטו כבוי, הוא מתקשה בהליכה ונעזר במקל, שיערו נשר ברובו, והוא סובל מכאבים חזקים בעיניים ומלחץ דם גבוה. בגיל 48 עבר אירוע מוחי ולפני כחצי שנה עבר אירוע נוסף. "אני חי על כדורים" הוא מתאר בכאב. ששון עלה ב-1949 וגדל בבאר שבע ברחוב ההגנה. בגיל 7 נלקח ל"ריפוי" במחנה 'שנלר' בירושלים, מחנה צבאי שהוסב למחנה ריפוי לאלפים מילדי העולים. "יום אחד באו משאיות ולקחו אותנו, אמרו שיש לנו גזזת, לא הסבירו יותר מידי, אמרו שנוסעים לטיול. לקחו אותנו כמו שהעירייה אוספת כלבים מהרחוב".
גם ששון היה הילד היחיד ממשפחתו שקיבל את הטיפול, אחיו הצעיר הצליח לברוח מהמשאית. את מה שהיה במחנה 'שנלר' הוא מתקשה לשכוח: "שמו לנו ניילון בראש ויוד אדום. קרקפו אותנו, עשו לנו קרחות, הוציאו את השערות אחת אחת, אני זוכר את זה כאילו זה היה עכשיו. שבועיים היינו שם, בנים, בנות, עשו את זה לכולם. בכיתי, זה היה סיוט". כשהוחזרו הילדים לבאר שבע, זכו לתגובות לעגניות, אפילו מהוריהם שלא ממש הבינו מה היה בירושלים, ובתמימות של עולים חדשים האמינו לממסד שהכול נעשה לטובת הילדים. ששון לעולם לא התאושש מהחוויה ההיא, הוא הסתגר בתוך עצמו, בטחונו העצמי אבד לו לעד והיום הוא שבר כלי.

במשפחתו של ציון אלקובי מבאר שבע היכה המוות ללא רחם. רק לפני שבועיים נפטר אחיו הבכור , כתוצאה מאירוע מוחי. בין השנים 1980-1988 איבד ציון שבעה מבני משפחתו, כולם לקו בראשם. דודתו, חנה אלקובי, נפטרה בגיל 36 מגידול במוח. חודשיים לאחר מכן נפטר אחיה יצחק, ,48 מגידול זהה. ביום השנה למותה של הדודה נפטר הדוד שלום, ,52 כתוצאה מגידול סרטני. מחול המוות נמשך וביום השנה למותו של שלום נפטר אח נוסף, אביו של ציון, יעקב אלקובי בן .54 שנה לאחר מכן נפטר, רפאל .43 לא עברה שנה ואברהם, ,48 ואליהו, ,50 אחי האב, נפטרו. הדוד מרדכי שנפטר מגידול סרטני בגיל 52 בשנת 1988 סגר את המעגל. במשפחה המורחבת ייחסו את מכת המוות לעין הרע. "היינו משפחה תוססת, של זמרים, בדרנים, הלכנו לרבנים והם אמרו לנו 'תתפזרו בארץ שלא יהיה עליכם עין הרע', אז המשפחה התפזרה, לחיפה, לקרית גת, לבאר שבע. נאחזנו בזה, האסימון לא נפל במשך שנים, היינו תמימים ומאמינים". ציון מספר כי את ההקרנות עברו דודיו וארבעה מאחיו הגדולים עוד במרוקו, אמרו להם שזה טיפול במחלה שנקראה 'טוניה', הוא עצמו לא טופל. "לקחו את האחים שלי לתלישת שיער בעודם ממררים בבכי, אני משווה את זה לאותם ילדים שהובלו כצאן לתנורים באירופה. אחיי אומנם לא הובלו למוות באופן מיידי אלא 40 ,30 שנה לאחר מכן. זו השואה הפרטית שלי. אנחנו יושבים שבעה ומסתכלים אחד על השני, מנסים לנחש מי הבא בתור". מאז שגילה, לטענתו, באמצעות תחקירני הסרט, כי הקרנות הרנטגן הם המקור לכל האסונות שפקדו את משפחתו, החליט לא לשתוק עוד. "התרגלנו עם הזמן שכל מה שקשור אלינו כספרדים, מרוקאים, צריך לטייח, אם אתה מתחיל לדבר אז אתה מרוקאי בכיין. לא עוד. אני כועס על המדינה, על מרוקו ועל אמריקה. אני כועס על הטיפול המזלזל של הוועדות הרפואיות, הראש של אחי שרוף לגמרי, נשארו לו כמה קצוות, בוועדת הגזזת הוא טעה בתאריך ההקרנה, הוא היה ילד, דחו אותו ומאז אין לו הזדמנות נוספת. זה בושה וחרפה, הם מתייחסים אלינו בזלזול, לא כמו אל בני אדם".

לאילנה פחימה, ,52 אם לשישה וסבתא ל-,18 יש רק שאלה אחת: למה הרסו לה את החיים? היא סובלת מחוסר שיווי משקל וכאבי ראש איומים שתוקפים אותה לעיתים תכופות. שיערה הלבן והדליל אינו מכסה את הצלקות הארוכות בקרקפתה. כל בני משפחתה, 12 אחיה, הוריה, כולם עברו במרוקו את התהליך המכאיב, בבית החולים לילדים בקזבלנקה. "לקחו אותנו כמו עדר של כבשים", היא מספרת, "סגרו מאות ילדים בגדר והכניסו אחד אחד אל מתחת למכונה. עמדו שם שני שחורים גברתניים שרק מלראות אותם מתנו מפחד. אם מישהו היה מצייץ היו מכניסים לו אגרוף. תפסו אותנו בכתפיים והושיבו אותנו על הרצפה עם הראש בין הרגליים. מרחו לנו שעווה רותחת ומסריחה על הראש וקרקפו אותנו בצורה הכי אכזרית. שמו שעווה, אחר כך בד, ואז משכו... אני בכיתי והאחים שלי בכו, היה שם צרחות כמו בבית מטבחיים. השחורים תמיד דיברו בצרפתית וצעקו לנו 'תסתמו את הפה יהודים מלוכלכים', ככה בלי רחמנות. היה לי שיער בלונדיני מסולסל וארוך, אחרי הטיפול באתי לארץ קרחת עם מטפחת כמו איזו מסכנה שיצאה מן הגיטו".
כשהגיעה המשפחה לארץ החלו להתגלות ההשלכות של ההקרנה. אביה החל מאבד את הכרתו לעיתים תכופות. פעמים היה מתפרץ ושובר חפצים ללא שליטה. הוא אושפז בבית החולים הפסיכיאטרי. המשפחה התגוררה בבתי השיכון הראשונים בבאר שבע. אילנה ואחיה, שנשלחו לבתי הספר בעיר, לא יכלו להתרכז בלימודים. את יכולת הריכוז שלהם איבדו בבית החולים במרוקו. "לא היינו יכולים לשבת רגע אחד, היינו עסוקים בהשפלות, במטפחות, בכובעים, הרגשתי כמו ליכלוכית, העליבו אותי, ה רביצו לי. אחים שלי היו נערים יפי תואר ולא היו מעזים לדבר עם בחורות עד שגדל להם השיער".
אמה נפטרה מצער בגיל ,60 עד יום מותה לא הפסיקה לבכות ולא השלימה עם ההשפלה. מאז הכאב והסבל שוכנים דרך קבע בבית המשפחה, "אחד האחים שלי מתמודד כעת עם גידול סרטני בראש, אחר פניו הצטרעו מההקרנות, אחותי שהיתה יפיפייה מצאה את עצמה בבית חולים לחולי רוח, כל השנים היפות נלקחו ממנה, אח אחר הוא קטוע רגליים ואבא חולה נפש". לדידם לא הייתה זו הארץ המובטחת. "אין שום פיצוי בעולם שיחזיר לי את הנעורים שנלקחו ממני". היא גם מאשימה את עצמה על הדרך בה גדלו ילדיה, על העוול שגרמה להם שלא באשמתה: "הייתי נתקפת בכאבי ראש, הרגשתי כמו שקומקום רותח על הראש שלי, הייתי מתפרצת, הילדים פחדו ממני כאילו מפלצת מגיעה הביתה. הייתי הולכת לאינספור צילומים, והרופאים אמרו לי שאני משוגעת, שאין לי כלום". אבל פחימה לא שקטה עד שגילתה את הסיבה למכאוביה. "אני לא יודעת אם לקלל או לברך אותו אבל ד"ר הלמוש מבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע אמר לי לפני מותו שהכל בא מההקרנות שקבלתי בילדותי".

בשבוע שעבר הגיעו חלק מהנפגעים לוועדת הבריאות העבודה הרווחה של הכנסת. הוועדה התכנסה בשל הצעת משרד האוצר שנפגעי הגזזת יקבלו פיצוי רק מיום הגשת תביעתם ולא מיום תחולת חוק הפיצוי לנפגעים (1995). בעקבות הסרט הודיעו חברי הוועדה על התנגדותם להצעה וקראו למשרד האוצר למשוך ידו ממנה. ארבע שנים נמשכה עשיית הסרט שעלה ליוצריו 30 אלף דולר, ומומן גם מתרומתם של הנפגעים עצמם. דוד בלחסן ואשר נחמיאס, מורים במרכז לתקשורת בדימונה, שימשו כתחקירנים וליוו את הסרט מתחילתו ועד סופו. אף קרן לעידוד קולנוע לא ראתה לנכון לסייע ליוצרים בהפקת הסרט. המטרה העיקרית שלשמה נוצר היא לגרום לפתיחת הארכיונים של משרד הבריאות "השתיקה והסגירה של הארכיונים מלמדת שיש להם משהו להסתיר", סובר דודי ברגמן, מפיק הסרט ומנהל המרכז לתקשורת בדימונה. מטרה נוספת היא להגיש תביעת נזיקין מחודשת נגד המדינה ולערער על הקביעות שנקבעו בחוק ב-.95 "אנחנו רוצים שהממסד יתייחס למוקרנים בצורה יותר אנושית, שהם יקבלו פיצויים שיכולים להציל להם את החיים, שיממנו להם טיפולים פסיכיאטרים", אומר בלחסן. נכון לעכשיו לא שודר הסרט בטלוויזיה. ברגמן מסביר כי מדובר בחשש לפתוח תיבת פנדורה. במקר ים אחרים נתקל בחוסר התעניינות מצד חלק מהרשתות או בטענה שמדובר במהומה על רקע עדתי. בינתיים מבטיח ברגמן כי הסרט יוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ. ובקרוב גם בארצות הברית, צרפת וגרמניה. (ההקרנה הבאה תתקיים ביום שני הקרוב בסינמטק שדרות).דוד בלחסן נחוש בדעתו למצות את התחקיר על הגזזת, בין השאר הוא מתכוון לבקר גם בקונצרן 'פיקר', שסיפק את מכשירי הרנטגן, ובמשרד הבריאות האמריקני. "אני לא מאמין לתזת התם של הממסד, מי שעשה משהו בתום לב לא היה מסתיר אותו". לבלחסן, כמו לצופים נשארו סימני שאלה רבים. מדוע המדינה אינה מאפשרת גישה לארכיוני משרד הבריאות? מדוע בכירי המשרד דאז סירבו להתראיין לסרט? האם המדינה נפלה קורבן? האם ארצות הברית אשמה? מדוע, לדברי ברגמן, מנסה משרד הבריאות למנוע, לכאורה, את הקרנת הסרט? מה יש להם להסתיר? יום יבוא, וגם שאלות אלו תבואנה על פתרונן.

חוק הגזזת

ח"כ עמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות, יזם את חוק הגזזת ב-1995 מתוך מפגש עם הנפגעים "המדינה התנגדה לחוק אבל הוא עבר, אחרי שנה של דיונים. מאז שיצא החוק הצליחו אלפים לקבל פיצויים ותמיכה".מה מציע החוק לנפגעי הגזזת?"זו פעם ראשונה שחוקק חוק בישראל שבו אין צורך להוכיח קשר בין הפגיעה ובין הנכות. הקצבה שנקבעה בחוק היא אחת הקצבאות היחידות שאינה מבטלת זכאות לקצבה אחרת שמגיעה לנפגעים".מה דעתך על הטענה שהטיפול בגזזת היה ניסוי במימון אמריקאי?"זוהי אמירה חדשה שהושמעה. אין לי עובדות להצביע על כך שהיא נכונה".מה דעתך על יחסן של הוועדות הרפואיות לנפגעים?"היחס לא טוב. למדינה יש שיטה שהיא לא מקיימת את החוקים של עצמה. לצערנו, אחת הבעיות הקשות במדינה היא הפער בין מטרת החוק ליישומו. החוק גם דיבר על הקמת מכון לטיפול בגזזת אבל הוקמה רק מחלקה בתל השומר".ההסתדרות, בעדודו של עמיר פרץ ייחדה משרד למלכה כהן, יו"ר עמותת נפגעי הגזזת, לאחר שהעמותה התקשתה לקבל סיוע מגורמים אחרים.

אין תגובות:

משרד הרווחה - דרכי רמיה לסחר בילדים

משרד הרווחה - דרכי רמיה לסחר בילדים