ניצולת שואה מעידה על העושק וההשפלה שחוו ניצולי השואה במדינת ישראל.
הכתבה עדות: לא אשכח איך דרשו ממני בדיקת פסיכיאטר כדי לקבל פיצויים , פנינה קציר , nrg , אפריל 2010
פנינה קציר היא ילידת 1930 מרומניה, מחוז בוקובינה בעיר סירט. היא שרדה את השואה, עלתה לארץ למרות אוניות בריטיות שאיימו לתקוף את ספינתה והקימה משפחה בארץ. אז איך זה שגם בשנת 2010 היא צריכה להתעצבן מהמדינה שדורשת ממנה בדיקות פסיכיאטריות ומעו"ד שלוקחים כספים מניצולים במדינת היהודים?
פנינה קציר | 11/4/2010
שמי פנינה קציר ילידת 1930 ברומניה, מחוז בוקובינה בעיר סירט ,ועברתי את השואה. מגיל תשע ועד הגיעי לישראל לא ידעתי מה זאת ילדות נורמאלית כמו לימודים, משחקים, שמחה וחוסר דאגה. הייתי ארבע שנים בגטו של דז'ורין – עיירה קטנה באוקראינה. שם עברנו גיהנום. רעב, קור, כינים, טיפוס ופחד מוות תמידי. ויחד עם זאת עם שמץ תקווה שיבואו עוד ימים טובים יותר. זאת בזכות אופי המשפחה שלי שלימדה אותנו לחשוב חיובי, לעולם לא לאבד תקווה ולהילחם על החיים שעה-שעה.
אחרי המלחמה חזרנו לרומניה לעיר סירט, אותה מצאנו הרוסה ללא בתי ספר וללא כל אפשרות להשתקם. מה שמהר מאוד התחיל לפעול זו הייתה התנועה הציונית, דבר שנתן לנו טעם לחיים. המטרה הייתה ארץ ישראל. למדנו את שירי הארץ, ריקודי הארץ וגם את הגאוגרפיה וההיסטוריה שלה. הקימו קנים בכל רומניה וגם בעירי סירט. כל הנוער התקבל שם יום-יום. הם היו הראשונים שלימדו אותנו להעלות צחוק ולשמוח, הם שנטעו בנו תקווה לעתיד טוב והתחילו להעלות נוער לישראל – כמובן באופן בלתי לגאלי.
כדי לזכות בעלייה היינו צריכים לעבור הכשרה, כלומר לחיות בקומונה, לעסוק בחקלאות ולהתפרנס בכוחות עצמנו כמעין הכנה לחיי קיבוץ. גם אני עברתי מסלול זה, ולפעמים לקח שנתיים עד לנסיעה. אך בסוף היום המיוחד הגיע.
יצאנו לדרך עם שתי ספינות דייגים גדולות והשמות שקיבלו מההגנה היו "גאולה" ו"מדינת היהודים". הוסתרנו בבטן הספינות בצפיפות גדולה, על דרגשי עץ בקומות ללא אוויר ובנוסף לכל זה כולנו חלינו במחלת ים. במשך שבעה ימים שטנו לכיוון הארץ עד שפתאום גילו אותנו ותוך זמן קצר היינו מוקפים בשבע אוניות מלחמה בריטיות. התוכנית המקורית הייתה להתנגד עם הנשק היחיד שהיה לנו, קופסאות שימורים, אך בסוף התקבלה הוראה מההגנה שלא להתנגד.
הספינות ליוו אותנו לנמל חיפה, שם ריססו אותנו בד.ד.ט (כה משפיל), הכניסו אותנו לאוניית אסירים מסורגת מסביב ולקחו אותנו למחנות בקפריסין. לי יצא להיות שם שנה. עם קום המדינה ב-1948 התחילו להעלות את האנשים משם. השמחה הייתה גדולה- סוף סוף יש לנו בית! לא היינו תמימים. ידענו שלא יהיה קל אך עם המון מוטיבציה להגן עליה ולבנות בה חיים חדשים ובטוחים כדי ששואה לא תתחולל שנית. את כל זה כתבתי (וזה רק חלק מקורותיי באותה תקופה איומה) כדי שתבינו את הרקע שלי.
עורכי הדין דורשים 20% מהפיצויים
כעת ברצוני להעלות כאן את הדבר שהכי הרגיז אותי בעניין הפיצויים לניצולי שואה. בשנות החמישים המוקדמות הגרמנים התחילו לשלם 2000 מרק לכל הניצולים שחויבו לענוד טלאי צהוב. מיד נפתחו משרדים גדולים של עורכי דין, והגדול ביותר, כפי שזכור לי, היה ברחוב פינסקר 2.
ואם אני לא טועה, כולם נהרו לשם. מילאנו טפסים והצהרות מול שני עדים, והחתימו אותנו על שכר עורכי דין בסך 20%. החומר המפורט מאוד על קורות חיינו בזמן המלחמה נשלח לגרמניה וכל הנרשמים קיבלו את כספם בניכוי ה-20%. לאחר מכן פנה אלי אותו משרד בפינסקר ובישר לי שאני יכולה להגיש דרכם תביעה לנזקי בריאות.
אני ואחי רצינו לברר קודם במה זה כרוך. התברר לנו שצריך להוכיח שאנחנו פגועים פיזית ובעיקר נפשית. גם התברר לנו שהרופאים הגרמנים שהגיעו ארצה לאותה משימה חיטטו עמוק בנשמותיהם של הניצולים הפונים. אני ושלושת אחיי היינו צעירים, עם רצון להתאקלם בין הישראלים, לשרת בצבא, להקים משפחה ולחנך את הילדים לאהבת הארץ ונתינה לה.
בשום פנים ואופן לא היינו מוכנים לתת את הסיפוק הזה לגרמנים – שאנחנו מסכנים, מטופלים על ידי פסיכיאטרים, בולעים תרופות מתאימות וסובלים מדיכאון תמידי וחלומות בלהות. זה היה בניגוד להחלטה שלנו לגנוז את העבר ולהסתכל רק לעתיד. וכך אני ושלושת אחיי סירבנו לתנאים האלה, לא הגשנו תביעה ולא קיבלו פיצויים (פרט ל-2000 מרק בגין הטלאי הצהוב).
בשלב מסוים הגרמנים העבירו הרבה כסף עבור כל הניצולים בארץ שטרם קיבלו פיצויים. הכוונה לפיצויים רטרואקטיביים מראשית המלחמה, דבר שלכל אחד הייתה זכות לקבל. הסכום עבור כל השנים היה גדול מאוד. אני מניחה שגם עבורי קיבלו את כל הסכום. אני לא זוכרת אם פרסמו זאת, אני בכל אופן לא שמעתי על כך דבר.
להביא לגרמנים חוות דעת פסיכיאטרית? בחיים לא
אחרי 50 שנות שהותי בארץ, בשנת 1998, שמעתי מאחד האחים שלי שניתנה אפשרות לניצולי שואה שלא קיבלו פיצויים להגיש בקשה לאוצר. היות ומגיע לנו וזה מהאוצר אמרנו שנעשה זאת. שוב עורכי הדין מטפלים בזה ושוב מחתימים אותנו על שכר טרחה של 20%. האכזבה הגדולה שלי הייתה כאשר שוב נדרשתי להביא חוות דעת של פסיכיאטר ושל רופא מטפל. בחיים לא אעשה זאת.
אחי הצליח איכשהו לסדר את ענייניי וקיבלתי הכרה שאני זכאית לפיצויים בנכות של 25% אך ורק מרגע שהגשתי את הבקשה לאוצר. את כל הזמן שעבר, כולל שנות המלחמה, הפסדתי. במשך 12 השנים שאני מקבלת קצבה מהאוצר הגשתי שלוש בקשות להעלאת אחוז הנכות שלי וגם אישרו לי. פעם אחת 5% ופעמיים 10%. בסך הכול יש לי 50%. אך כל זה לא קרה מבלי שהופעתי בפני וועדה מצוידת במכתב המלצה מפסיכיאטר ומהרופא שלי.
אך לא הוצאתי הגה מפי כאשר ישבתי מולם. רק הפניתי אותם למסמכים. זה מרגיז ומשפיל ולא צריך לקרות בשום פנים ואופן. אני שואלת, האם מישהו חושב שאדם שעבר את השואה יצא מזה בסדר לגמרי? לא ולא! מדוע אני צריכה להוכיח שאכן כך הדבר? כל החיים אני משתדלת לחיות חיים נורמאליים למרות כל העבר, ודווקא פה במדינה שלי באים אליי בדרישות כאלה? הרי כל התיעוד קיים בתיק שלנו מאז הטיפול בטלאי הצהוב. מה יש לנו שוב להוכיח, זה לא מספיק?
ולגבי שכר טירחה לעורכי דין. למה אלה שמטפלים בנושא ניצולי השואה לא מצאו עד היום א הפיתרון שימנע מאיתנו לוותר בכל פעם על סכומים גדולים עבור טיפול בטפסים השונים על ידי עורכי דין. הנה, כעת החליטה ממשלת גרמניה לתת פיצוי נוסף לכל אלה שחיו בגטאות, בסך 2000 יורו. שוב עורכי הדין ושוב 15%. למה? שמישהו יטפל בזה.
קישורים:
הכתבה עדות: לא אשכח איך דרשו ממני בדיקת פסיכיאטר כדי לקבל פיצויים , פנינה קציר , nrg , אפריל 2010
פנינה קציר היא ילידת 1930 מרומניה, מחוז בוקובינה בעיר סירט. היא שרדה את השואה, עלתה לארץ למרות אוניות בריטיות שאיימו לתקוף את ספינתה והקימה משפחה בארץ. אז איך זה שגם בשנת 2010 היא צריכה להתעצבן מהמדינה שדורשת ממנה בדיקות פסיכיאטריות ומעו"ד שלוקחים כספים מניצולים במדינת היהודים?
פנינה קציר | 11/4/2010
שמי פנינה קציר ילידת 1930 ברומניה, מחוז בוקובינה בעיר סירט ,ועברתי את השואה. מגיל תשע ועד הגיעי לישראל לא ידעתי מה זאת ילדות נורמאלית כמו לימודים, משחקים, שמחה וחוסר דאגה. הייתי ארבע שנים בגטו של דז'ורין – עיירה קטנה באוקראינה. שם עברנו גיהנום. רעב, קור, כינים, טיפוס ופחד מוות תמידי. ויחד עם זאת עם שמץ תקווה שיבואו עוד ימים טובים יותר. זאת בזכות אופי המשפחה שלי שלימדה אותנו לחשוב חיובי, לעולם לא לאבד תקווה ולהילחם על החיים שעה-שעה.
אחרי המלחמה חזרנו לרומניה לעיר סירט, אותה מצאנו הרוסה ללא בתי ספר וללא כל אפשרות להשתקם. מה שמהר מאוד התחיל לפעול זו הייתה התנועה הציונית, דבר שנתן לנו טעם לחיים. המטרה הייתה ארץ ישראל. למדנו את שירי הארץ, ריקודי הארץ וגם את הגאוגרפיה וההיסטוריה שלה. הקימו קנים בכל רומניה וגם בעירי סירט. כל הנוער התקבל שם יום-יום. הם היו הראשונים שלימדו אותנו להעלות צחוק ולשמוח, הם שנטעו בנו תקווה לעתיד טוב והתחילו להעלות נוער לישראל – כמובן באופן בלתי לגאלי.
כדי לזכות בעלייה היינו צריכים לעבור הכשרה, כלומר לחיות בקומונה, לעסוק בחקלאות ולהתפרנס בכוחות עצמנו כמעין הכנה לחיי קיבוץ. גם אני עברתי מסלול זה, ולפעמים לקח שנתיים עד לנסיעה. אך בסוף היום המיוחד הגיע.
יצאנו לדרך עם שתי ספינות דייגים גדולות והשמות שקיבלו מההגנה היו "גאולה" ו"מדינת היהודים". הוסתרנו בבטן הספינות בצפיפות גדולה, על דרגשי עץ בקומות ללא אוויר ובנוסף לכל זה כולנו חלינו במחלת ים. במשך שבעה ימים שטנו לכיוון הארץ עד שפתאום גילו אותנו ותוך זמן קצר היינו מוקפים בשבע אוניות מלחמה בריטיות. התוכנית המקורית הייתה להתנגד עם הנשק היחיד שהיה לנו, קופסאות שימורים, אך בסוף התקבלה הוראה מההגנה שלא להתנגד.
הספינות ליוו אותנו לנמל חיפה, שם ריססו אותנו בד.ד.ט (כה משפיל), הכניסו אותנו לאוניית אסירים מסורגת מסביב ולקחו אותנו למחנות בקפריסין. לי יצא להיות שם שנה. עם קום המדינה ב-1948 התחילו להעלות את האנשים משם. השמחה הייתה גדולה- סוף סוף יש לנו בית! לא היינו תמימים. ידענו שלא יהיה קל אך עם המון מוטיבציה להגן עליה ולבנות בה חיים חדשים ובטוחים כדי ששואה לא תתחולל שנית. את כל זה כתבתי (וזה רק חלק מקורותיי באותה תקופה איומה) כדי שתבינו את הרקע שלי.
עורכי הדין דורשים 20% מהפיצויים
כעת ברצוני להעלות כאן את הדבר שהכי הרגיז אותי בעניין הפיצויים לניצולי שואה. בשנות החמישים המוקדמות הגרמנים התחילו לשלם 2000 מרק לכל הניצולים שחויבו לענוד טלאי צהוב. מיד נפתחו משרדים גדולים של עורכי דין, והגדול ביותר, כפי שזכור לי, היה ברחוב פינסקר 2.
ואם אני לא טועה, כולם נהרו לשם. מילאנו טפסים והצהרות מול שני עדים, והחתימו אותנו על שכר עורכי דין בסך 20%. החומר המפורט מאוד על קורות חיינו בזמן המלחמה נשלח לגרמניה וכל הנרשמים קיבלו את כספם בניכוי ה-20%. לאחר מכן פנה אלי אותו משרד בפינסקר ובישר לי שאני יכולה להגיש דרכם תביעה לנזקי בריאות.
אני ואחי רצינו לברר קודם במה זה כרוך. התברר לנו שצריך להוכיח שאנחנו פגועים פיזית ובעיקר נפשית. גם התברר לנו שהרופאים הגרמנים שהגיעו ארצה לאותה משימה חיטטו עמוק בנשמותיהם של הניצולים הפונים. אני ושלושת אחיי היינו צעירים, עם רצון להתאקלם בין הישראלים, לשרת בצבא, להקים משפחה ולחנך את הילדים לאהבת הארץ ונתינה לה.
בשום פנים ואופן לא היינו מוכנים לתת את הסיפוק הזה לגרמנים – שאנחנו מסכנים, מטופלים על ידי פסיכיאטרים, בולעים תרופות מתאימות וסובלים מדיכאון תמידי וחלומות בלהות. זה היה בניגוד להחלטה שלנו לגנוז את העבר ולהסתכל רק לעתיד. וכך אני ושלושת אחיי סירבנו לתנאים האלה, לא הגשנו תביעה ולא קיבלו פיצויים (פרט ל-2000 מרק בגין הטלאי הצהוב).
בשלב מסוים הגרמנים העבירו הרבה כסף עבור כל הניצולים בארץ שטרם קיבלו פיצויים. הכוונה לפיצויים רטרואקטיביים מראשית המלחמה, דבר שלכל אחד הייתה זכות לקבל. הסכום עבור כל השנים היה גדול מאוד. אני מניחה שגם עבורי קיבלו את כל הסכום. אני לא זוכרת אם פרסמו זאת, אני בכל אופן לא שמעתי על כך דבר.
להביא לגרמנים חוות דעת פסיכיאטרית? בחיים לא
אחרי 50 שנות שהותי בארץ, בשנת 1998, שמעתי מאחד האחים שלי שניתנה אפשרות לניצולי שואה שלא קיבלו פיצויים להגיש בקשה לאוצר. היות ומגיע לנו וזה מהאוצר אמרנו שנעשה זאת. שוב עורכי הדין מטפלים בזה ושוב מחתימים אותנו על שכר טרחה של 20%. האכזבה הגדולה שלי הייתה כאשר שוב נדרשתי להביא חוות דעת של פסיכיאטר ושל רופא מטפל. בחיים לא אעשה זאת.
אחי הצליח איכשהו לסדר את ענייניי וקיבלתי הכרה שאני זכאית לפיצויים בנכות של 25% אך ורק מרגע שהגשתי את הבקשה לאוצר. את כל הזמן שעבר, כולל שנות המלחמה, הפסדתי. במשך 12 השנים שאני מקבלת קצבה מהאוצר הגשתי שלוש בקשות להעלאת אחוז הנכות שלי וגם אישרו לי. פעם אחת 5% ופעמיים 10%. בסך הכול יש לי 50%. אך כל זה לא קרה מבלי שהופעתי בפני וועדה מצוידת במכתב המלצה מפסיכיאטר ומהרופא שלי.
אך לא הוצאתי הגה מפי כאשר ישבתי מולם. רק הפניתי אותם למסמכים. זה מרגיז ומשפיל ולא צריך לקרות בשום פנים ואופן. אני שואלת, האם מישהו חושב שאדם שעבר את השואה יצא מזה בסדר לגמרי? לא ולא! מדוע אני צריכה להוכיח שאכן כך הדבר? כל החיים אני משתדלת לחיות חיים נורמאליים למרות כל העבר, ודווקא פה במדינה שלי באים אליי בדרישות כאלה? הרי כל התיעוד קיים בתיק שלנו מאז הטיפול בטלאי הצהוב. מה יש לנו שוב להוכיח, זה לא מספיק?
ולגבי שכר טירחה לעורכי דין. למה אלה שמטפלים בנושא ניצולי השואה לא מצאו עד היום א הפיתרון שימנע מאיתנו לוותר בכל פעם על סכומים גדולים עבור טיפול בטפסים השונים על ידי עורכי דין. הנה, כעת החליטה ממשלת גרמניה לתת פיצוי נוסף לכל אלה שחיו בגטאות, בסך 2000 יורו. שוב עורכי הדין ושוב 15%. למה? שמישהו יטפל בזה.
קישורים:
- האם קופת חולים כללית עושקת ניצולי שואה מזה עשרות שנים? - אפריל 2010 - ניצולת שואה גאולה בויטלר בת 90 מחיפה הגישה תביעה ייצוגית על סך שבע מאות מיליון שקלים נגד קופ"ח כללית. התביעה, על סך 700 מיליון שקלים, הוגשה נגד קופת חולים הכללית - ועל פיה היא לא החזירה במשך עשרות שנים, לניצולי השואה הוצאות רפואיות שאת התמורה עבורן קיבלה מכספי הפיצויים מגרמניה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה