גדי הררי - עובד סוציאלי, מנהל מעון חוסים "בית גדי", חתן פרס ראש הממשלה, הורשע בתקיפה ובהתעללות בחוסים חסרי ישע

אפריל 2009: "גד הררי, מנהל כלא לשעבר שהקים מעון לבני נוער מכורים לסמים, השפיל כמה מהם בין היתר בכינוי 'נשמה של זונה', שימוש באלימות ולינה בחצר ימים ארוכים, גם בחורף. 'לא הבינו אותי', המשיך הררי למחות אחרי ההרשעה" YNET ורד לוביץ'

עובד סוציאלי מנהל מעון חוסים הורשע בהתעללות

הררי, בן 64, עובד סוציאלי בהכשרתו, הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב בארבע עבירות של התעללות, שתי עבירות של תקיפת חסר ישע ושתי עבירות של תקיפה רגילה. הוא זוכה מעבירת מירמה ומעבירה של ביצוע מעשה מגונה. בתאריך 15/07/2009 גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב 36 חודשי מאסר, 18 מתוכן בפועל, על גד הררי.
גדי הררי נהג להעניש את החוסים במעון שהקים "בית גדי" שנקרא על שמו, בין היתר, על ידי שהייה ארוכה שנמשכה ימים ולילות בחצר, שם היה עץ שכונה "עץ חשבון הנפש". החוסים אולצו לשהות מתחת לעץ ימים ולילות, בחורף ובקיץ. באחד המקרים היכה את אחד הקטינים, בעט בו, קילל אותו, קרא לו "נרקומן מסריח" ואמר לו שיש לו "נשמה של זונה", במקרה אחר, תקף חוסה שביקש לעזוב את המוסד.
השופט קבע כי "האופן בו התייחס הנאשם לחוסים אינו יכול להיחשב לחלק לגיטימי משיטת עיצוב ההתנהגות או לשיטת חינוך המוכרת בתחום הטיפול בקטינים"
אירוע האסלה, התעללות נפשית השפלה, ביזוי, הטלת אימה ופגיעה בכבוד האדם
בהכרעת הדין הזכיר השופט אורי שהם את "אירוע האסלה", אז גרר בכוח את אחד הנערים והיטה ראש לבית השימוש, תוך הדחת המים. "הנאשם נקט ביחס ענישתי משפיל ומבזה כלפי החוסה, אשר סירב לקום באותו בוקר ממיטתו ולצאת לבית הספר".
"גם אם אין מדובר בהתעללות גופנית, הרי שאין ספק כי זוהי התעללות נפשית שיש בה יסוד בולט של השפלה, ביזוי, הטלת אימה וכל זאת תוך פגיעה בכבוד האדם, בעיקר כאשר מדובר בקטין שהוא גם חסר ישע", נכתב. כינויי הגנאי שבהם נהג לכנות הררי את החוסים "נועדו להשפיל את ולבזות, ואין מדובר באמצעי טיפולי או חינוכי לגיטימי".

אירוע בית הקברות
באחד המקרים לקח הררי חוסה לבית קברות ואמר לו שאם לא ישתנה יגיע גם הוא אל הקבר, ולקבוצת נערים הורה לקרוא קדיש על נער אחר. השופט כתב על אירוע זה כי הוא "בגדר מעשה אכזרי, משפיל ומבזה, שיש בו פוטנציאל ממשי לפגיעה נפשית בחוסה, חסר הישע". על אילוץ החוסים לקרוא קדיש קבע כי זהו "מעשה אכזרי, מביש ומעורר סלידה".

עו"ד רקפת סגל-מוהר מפרקליטות המדינה אמרה לאחר הכרעת הדין, כי "מדובר בהכרעת דין חשובה ביותר עם מסר ברור של מה מותר ומה אסור בטיפול בחסרי ישע".

החוסים הופנו למעון ע"י בתי משפט ומשרדי ממשלה, שם עברו התעללות. המעון פורק.
המעון שאותו ניהל הררי פורק בעקבות החקירה, והחוסים בו הועברו למוסדות אחרים. הררי, שהיה בעבר מנהל בית הכלא "ניצן" ברמלה בדרגת גונדר-משנה, קיבל בשנה שעברה את פרס ראש הממשלה "מגן הילד" על תרומתו לחוסים קטינים, נערים שהופנו למעון על ידי בתי משפט ומשרדים ממשלתיים. כשפורסם דבר מעצרו כתב בית המשפט שהררי "היה שם דבר אצל כל הגופים המשקמים, לא רק בגלל עברו כגונדר משנה בשב"ס וכקצין בצה"ל, אלא גם משום שפעילותו עד לתחילת החקירה היתה מבורכת".

קישורים:

מאמרים ומחקרים על מערכת הרווחה, תפקידים, שיטות עבודה, מדיניות

מאמרים ותחקירים:

תומי הרווחה" - מרב בטיטו - ידיעות אחרונות, פברואר 2008
"מנותקים" - תחקיר פשעי משרד הרווחה נגד האנושיות בוועדות החלטה - מאי 2015 - מנותקים, נעמה לנסקי , ישראל היום , 20.05.2016
ילדים של אף אחד - פשעי משרד הרווחה נגד ילדים בסיכון ומשפחותיהם - ילדים של אף אחד , נעמה לנסקי , ישראל היום , 26.2.2016


    מחקרים:
    מבקר המדינה:
    הכנסת - מרכז מחקר ומידע

    משטרת ישראל, פקיד סעד לחוק הנוער ומה שביניהם

    "שוטרי הסיור מלווים את פקידי הסעד לחוק הנוער בביצוע צו חירום, המשטרה חייבת לדווח לפקיד הסעד על חשד להתעללות או להזנחה והחקירה נערכת במשותף - בעזרת קציני משטרה וחוקרי הנוער המשטרתיים. פקיד הסעד מדווח למשטרה במקרה של חשד פלילי או פונה לוועדת פטור שבהם אינו מעוניין לפנות למשטרה" (דוח מחקר של מכון ברוקדייל: "פקידי הסעד לחוק הנוער בישראל: תפקידים, דרכי עבודה ואתגרים" (יולי 2008, עמ' 48 בדוח, או 68 בקובץ PDF).
    .
    מהם הדיווחים שמעבירים פקידי הסעד למשטרה?
    "קציני הנוער (מהמשטרה) אמרו שפקידי הסעד מעבירים אליהם מקרים רבים של שאפשר היה לפתור ללא מעורבות של עובד נוער:
    ' ... לפעמים הן מעבירות דיווחים שלדעתי הם 'כיסוי תחת' הן יוצרות לנו עומס וסותמות את המערכת. אני לא מסוגל לענות על הכל. דיווחים מטופשים שהן יכלו לבדוק בעצמן ולפתור. הן טוענות שפקידת סעד ארצית (חנה סלוצקי) טוענת שצריך לדווח על כל דבר, אפילו מכה על היד ... דיווחים שאנו מרגישים שהם מיותרים וגורמים לנו לא להגיע לדברים החשובים' ". (עמ' 54 בדוח, או 74 בקובץ PDF).
    .
    כיצד מטפלת המשטרה בפתיחת תיק פלילי על פקידי סעד?
    "נושא חשוב שעלה בראיונות עם מדור הנוער היה תפקיד המשטרה בפתיחת תיקים לפקידי סעד. אם יש בסיס לחשד שפקיד סעד לא מילא את תפקידיו כראוי, המשטרה מוסמכת לפתוח לו תיק פלילי, באישור פרקליטות המחוז.
    ' ... יש מצבים של פתיחת תיקים, להערכתי 4-5 בשנת 1999. האישור לפתיחת תיק הוא מפרקליטות המחוז ... כיום הבעיה של פקידת סעד ראשית היא מול פרקליטות מחוז ולא מול משטרה כמו שהיה בעבר ... משתדלים לא לפתוח תיקים רק אם יש כוונת זדון ... '
    נראה כי בסך הכל תפקיד זה לא פוגם ביחסי העבודה בין המשטרה לפקיד הסעד:
    ' פקידת סעד ראשית מגינה עליהם כאם. אנו משתדלים לא לפתוח תיקים, רק אם יש כוונת זדון. בסה"כ בשטח יש יחסי עבודה טובים.' "
    .
    במאמר "מה לגבי טובת הילד" (רונן פז, NEWS1 נובמבר 2007) נכתב:
    "אבות חוששים להלין וזאת מחשש לנקמתה של פקידת הסעד רונית צור. מי שהעז להלין על המערכת הוענש בפגיעה בקשר בינו לבין ילדיו מאחר שלא פרגן לפקידות הסעד. נתקלתי אפילו במקרה בו פקידות הסעד המליצו לבית המשפט למנוע קשר לא מפוקח ביו האב לבנו בן השלוש מאחר ויש חשש שהילד הקטן לא יאהב את פקידת הסעד. במקרה אחר התעקשה רונית צור בכתב כי פקידות הסעד באו לקראת האב והרחיבו לו את הסדרי הראיה עם ילדיו וזאת למרות שההפך הגמור הוא הנכון."

    נקודות:
    • קיים ניגוד עניינים לפתיחת תיק פלילי לפקידי סעד ע"י קציני משטרה העובדים בצמוד אליהם. קציני המשטרה מודים כי הם משתדלים לא לפתוח תיקים פליליים לפקידי הסעד העובדים איתם.
    • פקידת סעד ארצית חנה סלוצקי פועלת בדרך של מוסר כפול. מצד אחד היא דורשת מפקידות הסעד לדווח למשטרה על כל "מכה על היד" של הורים על ילדיהם, מאידך לא נשמע קולה בכל אירועי ההתעללויות בצופיה, בני ארזים, נופית, גיל עם, בית טף, מסילה, הדסים, אתגר , עמותת "אור שלום", פרשת התינוק ב"גולאג ישראלי"- דודו דהאן, סיפורם של שרה, ששי ומוטי, אשלים , בית אנדרו, נרדים , "איתנים", מוסד פסיכיאטרי לילדים בנס ציונה, בית גדי, ועוד.... כל דווח מיותר של פקידת סעד למשטרה גורם לפגיעה קשה במשפחה ובקטין.
    • פקידת סעד ארצית חנה סלוצקי דורשת מפקידות הסעד לדווח למשטרה על כל "מכה על היד" של הורים על ילדיהם וגורמת ל"סתימת המערכת" כך שבמקום לטפל ולסייע בדברים החשובים באמת, המערכת עוסקת בדברים טפלים.
    • פקידת סעד ראשית מגינה על פקידות הסעד על עברות פליליות שהן עושות ובכך גורמת למצב של הפקרות במערכת הרווחה.
    • פקידות הסעד ומערכת הרווחה נוקמים במי שמתלונן עליהם, או מבקר אותם, ובכך מנציחים את הכשלים, והבערות של מערכות הרווחה.
    קישורים

    פקידי סעד לחוק הנוער על בתי משפט לנוער: "למרות שהשופט רוטן הוא משתף פעולה"

    בדוח מחקר של מכון ברוקדייל: "פקידי הסעד לחוק הנוער בישראל: תפקידים, דרכי עבודה ואתגרים" (יולי 2008, עמ' 56 בדוח, או 76 בקובץ PDF) מתארים פקידי סעד לחוק הנוער את קשריהם עם בתי המשפט:
    .
    (תחילת ציטוט)
    "בתי משפט - מהשאלונים האישיים עולה שיותר ממחצית מפקידי הסעד היו מרוצים מקשריהם עם גורמים בבית המשפט, וכחמישית לא היו שבעי רצון.
    .
    פקידי הסעד ציינו בראיונות כי שהם מרגישים שהשופטים מכירים אותם וסומכים על שיקול דעתם: 'מבחינת התהליך עם המשטרה ובית המשפט זה הלך בקלות. נתנו לנו נורא מהר לפרוץ לבית ... ביקשנו ולא היינו בטוחים שבית המשפט יאשר ...'.
    .
    או לדברי אחרים: 'למרות שהשופט רוטן הוא משתף פעולה. התפרצתי לבית משפט ללא מועד, לפני הפגרה ... השופט כבר מכיר אותי וסומך על שיקול דעתי...'.
    .
    'השופט מאוד כעס עלינו שאנחנו כל הזמן משנים, אבל אנחנו קוראים את השטח ומשנים על פי הנסיבות ... השופט כעס על הטרטור לגבי הילדים. לסירוגין הוצא צו משמורת על ילד אחד בהתאם למה שקרה בשטח, והשופט כעס רצה להוציא על כולם משמורת'. " (סוף ציטוט מדוח ברוקדייל)
    .
    בכללי אתיקה לשופטים סעיף 6, אי משוא פנים, נכתב: "שופט ינהג בבעלי הדין בשוויון, לא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול, לא יסביר פניו לאחד וירע פניו לאחר, ישפוט בדעה נקייה ולא יגלה דעה קדומה או משוא פנים".
    .
    במידה וטענתם של פקידי הסעד שהשופטים בבתי המשפט סומכים עליהם, ו/או משתפים פעולה, נכונה, הרי זה מצב חמור מאוד. מדובר בקביעת גורלה של משפחה.
    השופט אמור לנהוג "בבעלי הדין בשוויון, לא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול, לא יסביר פניו לאחד וירע פניו לאחר, ישפוט בדעה נקייה ולא יגלה דעה קדומה או משוא פנים".
    .
    פקידי הסעד לא רואים נכונה את מערכת יחסם עם בית המשפט, ואת מערכת המשפט בכלל. אומללים אזרחי מדינה בה שופטיה "משתפים פעולה", או "סומכים" על רשות כלשהי. "בהכריעו בדין עושה השופט להגשמתו של שלטון החוק תוך שמירה על זכויות האדם. מחובתו של שופט לפעול ביושר ובהגינות, לשוויון הכל לפני החוק, ותוך הקפדה על התנהגות שיש בה כדי לקיים ואף להגביר את האמון בשיטת המשפט בכלל ובמעשה השפיטה בפרט" (כלל אתיקה 3, ב).

    במאמר אנשים שקופים מול אנשים אטומים News1, רונן פז, אפריל 2008 נכתב:
    "השופטים מעבירים הלאה
    השופטים אינם מעוניינים לקחת אחריות על החלטות כבדות משקל אלו ומעדיפים להוות חותמת גומי על המלצות פקידות הסעד.
    השופטים בבתי המשפט למשפחה אינם מכריעים על סמך האמת בקובעם את גורלם של הילדים בהחלטות שהן לעתים בלתי הפיכות, אלא על סמך הפרשנות בתסקירים המוגשים להם על-ידי פקידות הסעד.
    מעטים השופטים שיעזו לשאול שאלות ולהטיל ספק במהימנותם של עובדים לא מיומנים אלו. ... האם בתי המשפט אינם לעתים חותמת גומי על המלצות לא מקצועיות ולא רגישות? "

    במאמר צרור עצות לאב המתגרש (ג) News1, כותב גיא רוה על פקידות הסעד לסדרי דין, וקביעתן בתסקיר:
    "האם קביעתן חשובה? קריטית! שופטים, אם אין סיבה מהותית אחרת, מקבלים את המלצות פקידות הסעד כלשונן.
    תמיד כלשונן? השופטים הם אלו שבסופו של דבר מחליטים, אך רובם כל כך הרבה שנים עושים את אותה עבודה, באותה דרך מחשבתית, ולדעתי האישית גם מקובעת, בלי להתייחס לשינויים החברתיים המתחוללים לנגד עיניהם.
    במקרה האישי שלי המליצה ועדת התסקירים שבני יישן אצלי כל סוף שבוע שני, כולל במוצאי השבת. יחד עם זאת, פקידות הסעד המליצו שבחגים תמיד אחזיר את בני יקירי לישון בבית אימו במוצאי החג. למה? איך זה לטובתו של בני? כששאלתי את פקידת הסעד בנושא זה במהלך החקירה בבית המשפט, לא הייתה לה תשובה מקצועית או כל תשובה הגיונית אחרת לנושא זה, ותשובתה, כפי שנרשמה בפרוטוקול, הייתה "ככה". השופט בפסיקתו ציין את המלצת פקידות הסעד ושהוא מקבל אותה. האם נתן נימוק להחלטה מוזרה זו? בוודאי שלא, "ככה" לא מהווה נימוק אך לשופט אין את הכוח והרצון לתת הסברים מדוע הוא לא מקבל את המלצת פקידת הסעד, ומה יותר קל מאשר לקבלן כלשונן גם אם זה לא לטובת בני? "

    דו"ח ועדת סלונים- נבו - בתי המשפט לענייני משפחה במרבית המקרים נוטים לקבל באופן מלא את כל הקביעות וההמלצות שנכללות בתסקירי פקידי הסעד
    בהודעת משרד הרווחה מיום 05/05/2009 על דו"ח המלצות דו"ח ועדת סלונים-נבו לבחינת עבודת פקידות הסעד לסדרי דין נכתב: "בתי המשפט לענייני משפחה מייחסים בדרך כלל הערכה מרובה לפקידות הסעד ובמרבית המקרים הם נוטים לקבל באופן מלא את כל הקביעות וההמלצות שנכללות בתסקיריהן. זאת ועוד, לא פעם נתקלות פקידות הסעד גם בציפייה או בתביעה, מפורשת פחות או מפורשת יותר, להכריע בכל הדילמות והספקות שמוצגות על ידן בתסקיר, ולא להעבירן להכרעת בית המשפט".

    קישורים:

    "איך יכולתם לחשוב שאני אפגע בבני?" - ארבעה ימי סיוט של הורים ותינוק, בבית חולים עם עובדות סוציאליות ורופאים חוקרים

    המאמר "איך יכולתם לחשוב שאני אפגע בבני? " YNET מאת נגה (שם בדוי) אפריל 2009.

    "בלי משפט, בלי עדויות, בלי החלטה של שופט – שפכתם את דמנו והפכתם אותנו להורים מתעללים. אולי הרבצנו ולא התכוונו, אולי בלהט העניינים? ".
    וכשסוף-סוף שוחררנו הביתה, למה היה צריך הרופא הבכיר להוסיף משפט אחד, אחרון, מאיים ומאשים: "במידה ותגיעו שוב עם בעיה דומה, תהיה לכם בעיה? "
    חוויות של אמא שתינוקה אושפז ל-4 ימים. לא כדי לבדוק אותו - כדי לבדוק אותה

    השארתי אותם לרגע אחד לבד, על המיטה, משחקים - בני הבכור בן השנתיים וחצי והקטן - תינוק בן שנה. פתאום שמעתי "בום", רצתי מיד ולחרדתי מצאתי את התינוק על הרצפה, על גבו, צורח.
    הרמתי אותו, חיבקתי אותו, נישקתי אותו, לחשתי לו מילים ולבסוף, לאחר דקות ארוכות, הוא נרגע. הרגשתי רע מאוד. אני אחראית לנפילה הזו. אסור להשאיר אותם לשנייה אחת לבד, בטח לא על המיטה.
    חיפשתי סימנים למכה ולא מצאתי. הוא לא איבד את ההכרה. חיכיתי לראות אם חס וחלילה הוא מקיא, מפרכס או אפאטי. כלום. ב"ה לא הרבה זמן אחרי שנרגע מהבכי, הוא התנהג רגיל לחלוטין והמשיך להיות ילד חייכן ושמח.

    למה חיכית?

    ארבעה ימים לאחר מכן, כשעשיתי לו אמבטיה, נבהלתי לגלות נפיחות מאוד גדולה בצד ימין של ראשו, מעל הרקה. הנפיחות היתה מאוד רכה למגע, כאילו יש בה נוזלים. אני לא אמא היסטרית, לא רצה לבית החולים אלא אם כן המצב באמת בעייתי, אבל הרגשתי מיד שאת הנפיחות הזו צריך לבדוק. נסענו אליכם, לבית החולים. בבדיקת הרנטגן הראשונה אמרתם לי שלילד יש שבר בגולגולת.
    "למה חיכית 4 ימים לפני שבאת?" הטיח בי הרופא שלכם בחדר המיון, אבל מאוד מהר אחר כך טרח הרופא הנוירו-כירורג לספר לנו שבעצם – הכול בסדר. לפי התנהגות הילד לא נגרם נזק ולמעשה, אנחנו יכולים ללכת הביתה.
    אבל לא הלכנו הביתה.
    היינו מאושפזים 4 ימים – לא כדי לבדוק את הילד. כדי לבדוק אותנו. ואז התחילו להגיע העובדות הסוציאליות - לא אחת, לא שתיים, אלא שלוש. החוויה עשתה לי אמנם דפיקות לב - אבל יכולתי להבין את זה. הם לא מכירים אותנו ורוצים לבדוק אם אנחנו לא הורים מתעללים. לגיטימי.
    שלא יהיה ספק: אנחנו מכירים מאוד בעובדה שבדיקה מעמיקה היא הכרחית. במיוחד לאור הפרסומים האחרונים על התעללויות בילדים. טובת הילד היא מעל הכל, גם במחיר של פגיעה בהורים. עדיף שתשעה הורים ייפגעו אם זה יציל את התינוק העשירי מהתעללות אמיתית. אנחנו מבינים בכל ליבנו. פגיעה בילדים ובמיוחד ברכים שבהם, זהו פשע שדינו מאסר עולם ללא חנינה, אם לא יותר מזה. אבל אתם הגזמתם. לא הסברתם לנו כלום על מצבו, לא דיברתם איתנו תמיד ישירות, הרבה פעמים שמענו פרטים חשובים רק דרך עובדות סוציאליות, לא שאלתם אותנו אם אנחנו מאשרים את הבדיקות שערכתם לילדנו. בדיקות ועוד בדיקות ועוד בדיקות.

    בלי משפט ובלי עדויות

    4 ימים בבית החולים (שהוא באופן טבעי מקום מסוכן לתינוקות), צילום רנטגן ראשון, צילום סי.טי. עם קרינה חזקה, סקירת שלד - 8 צילומי רנטגן נוספים לכל איבר בנפרד כדי לבדוק שברים אפשריים נוספים (שכמובן לא נמצאו), שתי בדיקות קרקעית עיניים, בדיקה רדיואקטיבית למיפוי עצמות, עשרות דקירות לעירויים כי פספסתם כמה פעמים, בדיקות אינטימיות לחיפוש חבלות, בדיקות דם ומה לא. חלק מהבדיקות נעשו בלי ליידע אותנו כלל ובלי שנהיה נוכחים בבדיקה.
    אמרתם שאין לי מילה להחליט אם לערוך את הבדיקות. מבחינתכם – אנחנו כבר היינו הורים מתעללים. בלי משפט, בלי עדויות, בלי החלטה של שופט – שפכתם את דמנו והחלטתם שאנחנו הורים מתעללים ואין לנו זכות החלטה על ילדנו יותר. רמזתם לנו שוב ושוב – שאתם כבר יודעים מה היה שם, בבית שלנו.
    כששאלתי את אחד הרופאים הבכירים למה צריך לעשות עוד בדיקה, הוא ענה: "זה יכול לתת לנו הרבה מידע", ושוב, רמז, אנחנו על הכוונת - הורים מתעללים. חלק מהדיווחים החשובים ביותר העברתם לנו דרך העובדת הסוציאלית. היא הודיעה לנו פתאום שיתכן ומדובר בשני שברים, אחר כך היא הודיעה שאולי זה בעצם אחד, אבל ארוך ואולי שניים – אחד מנפילה קודמת. היא גם זו שהודיעה לנו אילו בדיקות עומדים לעשות, מתי אנחנו הולכים הביתה. לא הרגשנו כי הרופאים היו מחויבים לעדכן אותנו בכל דבר או לבקש אישור לבדיקות. אנחנו הרי – הורים מתעללים.

    את הלב רואים בעיניים

    שפכתם את דמנו במבטים, שאלות, הערות, רמזים. לא יכול להיות שזה שבר כתוצאה מנפילה ממיטה. 'אולי הרבצנו ולא התכוונו', 'אולי זו לא חבלה מכוונת, אבל אולי, בלהט העניינים'. הגזמתם.
    את הלב רואים בעיניים, וגם את הנשמה. איך אתם, בתור צוות רפואי, רופאים, אחיות, עובדות סוציאליות, אנשים שאמונים על עבודה עם אנשים, לאחר שהיה של יום, אפילו יומיים במחיצתנו, יכולתם לחשוב שנפגע בילדנו בכוונה תחילה או שלא בכוונה תחילה?
    לא ראיתם את העיניים שלנו? של ההורים שלנו, של החברים שלנו, של האחים שלנו? למה לא יכולתם לעשות את כל הבירורים ביום-יומיים? למה נשארנו 4 ימים?
    איך יכולתם לחשוב שאני אפגע בבני? בתינוק המתוק שלנו, התמים, הנפלא וחסר הישע?
    איך יכולתם לרמוז שאני, שבעיני כל הסובבים אותי וגם בעיני עצמי יכולתי להגיע רחוק בתפקיד זה או אחר, שבחרתי בקריירת האמהות במשרה מלאה ובלב שלם, שבחרתי להישאר בבית ולתת להם מה שלדעתי הם צריכים יותר מכל: אמא קרובה, בטוחה, חמה ואוהבת, סבלנית, מחבקת, מנשקת, מגוננת, דואגת - אעשה דבר כזה? איך יכולתם לחשוב שאני - אמא שלא סומכת על אף אחד שיטפל בילדיה כמו שרק היא יכולה, שיצאה לבלות בשנה האחרונה אולי 5 פעמים, כי היא לא רוצה שילדיה יתעוררו בלילה ויבכו ואבא ואמא לא יהיו לידם, אמא שהפסיקה להניק את בנה הגדול כשהיה בן שנה רק כי הייתה בהריון עם השני, ובנה התינוק עדיין יונק, אמא שכל כך אוהבת את ילדיה שתהיה מוכנה למות עבורם, שבוכה כשכואב להם או כשנדמה לה שמישהו העליב אותם – איך יכולתם לחשוב שאפגע בתינוק שלי?

    איך יכולתם?

    למדנו את הלקח. אנחנו לעולם לא נשאיר יותר את ילדנו ללא השגחה, במיוחד במקום גבוה. אפילו לא לשנייה.
    למה הייתם חייבים לעשות כל כך הרבה בדיקות לתינוק קטן כזה? למה לא שיתפתם אותנו בתהליך? למה השארתם אותנו כל הזמן בערפל? למה דיברתם אלינו כל הזמן בחשדנות והאשמה, לפני שהיו מסקנות אמיתיות?
    ואיך יכולתם? איך יכולתם לחשוב כי אפגע באיזושהיא צורה בילדי? המחשבה הזו לא נותנת לי מנוח. מזעזעת אותי בכל פעם מחדש.
    וכשסוף-סוף שוחררנו הביתה, למה היה צריך הרופא הבכיר להוסיף משפט אחד, אחרון, מאיים ומאשים: "במידה ותגיעו שוב עם בעיה דומה, תהיה לכם בעיה? "
    ילדי היום, תודה לאל, בריא ומרגיש טוב. הייתי רוצה להגיד שלא אסלח לכם על זה לעולם, כי כך אני מרגישה עכשיו. אבל כנראה, אני מקווה, שאסלח, ולא בשבילכם. בשבילי. 
     
    "איך יכולתם לחשוב שאני אפגע בבני?"  - ארבעה ימי סיוט של הורים ותינוק, בבית חולים עם עובדות סוציאליות ורופאים חוקרים

    מערכת הרווחה מנקודת מבטם של צרכני שירותי הרווחה

    להלן קטע מהמאמר : "מחקר פעולה משתף: מערכת הרווחה מנקודת מבטם של צרכני שירותי הרווחה" מיכל קרומר נבו ועדי ברק, ביטחון סוציאלי, אוקטובר 2006.

    טיפול סוציאלי כושל
    .
    במקרים שונים מתוארות עובדות סוציאליות כמי שעושות את עבודתן בצורה טכנית או מכנית, או כפי שאמרה אחת המשתתפות, "באות לדפוק כרטיס." משתתפים תיארו עובדות אלה במילים "היא לא מכירה אותי," או "היא מקשיבה לך רק כי זה התפקיד שלה." מפגשים כאלה גורמים לבני אדם שלא לפנות לעזרה, "אני לא מתקרבת לעובדת שלי. אף פעם אין לה זמן, אין לה יחס אלמנטרי אלי."
    במקרים אחרים גורר הדבר התנהגויות ותגובות קיצוניות. אחת המשתתפות סיפרה, שביקשה עזרה בהשמת בתה התינוקת במעון. העובדת הסוציאלית אמרה לה שהדבר אינו אפשרי, והאופן שבו נאמרו הדברים הותיר את האם פגועה ומושפלת. היא הניחה אפוא את התינוקת על שולחנה של העובדת הסוציאלית, אמרה לה שתטפל בתינוקת בעצמה, והתכוונה לעזוב את החדר. תוך דקות ארגנה העובדת הנסערת עבור האם את מה שביקשה.
    הסיפור מייצג את התחושה, שבמקרים רבים יש לעשות צעד קיצוני וכוחני כדי לזכות בתשומת לב מצד העובדים הסוציאליים בשירותי הרווחה: "לשכת הרווחה זה רק להפוך שולחנות," אמרה משתתפת. אלטרנטיבה מתונה ל"הפיכת שולחנות" הציגו משתתפים שסיפרו, שכתגובה לכך שבקשותיהם לא נענו, או שקיבלו מעובדים סוציאליים יחס משפיל ולא אוהד, הם פנו במכתבים לבעלי תפקידים בכירים – בעיריות, בהנהלות המשרדים או בממשלה. על־פי רוב לא זכו מכתבים אלה למענה.
    במקרים אחרים גילו משתתפים הבנה כלפי העובדות הסוציאליות, אשר נתפסות כבעלות רצון טוב, אך חסרות משאבים, הן במונחי זמן והן במונחי תקציב: "העובדת שלי אמרה שיש לה המון 'חוק נוער'. אני לא יודעת מה זה, זה משהו שהיא אחראית עליו, אבל כנראה באמת היא לא יכולה לעזור לי, כנראה שבאמת אין לה מספיק זמן." כאשר עובדת סוציאלית מציגה עמדה שלילית כלפי בקשה או מטרה שהמשתתפים מציבים לעצמם, תופסים אותה המשתתפים כבעלת רמה מקצועית נמוכה. היא נתפסת כמי שאינה יודעת איך להשיג את מה שדרוש, או כמי שלא אכפת לה מעבודתה, ואז היא מעוררת כעס וחוסר הערכה. הדבר בולט עוד יותר כאשר משתתפים, שקיבלו תשובה שלילית מעובדת סוציאלית, השיגו לאחר מכן את מבוקשם בדרכים אחרות. בעיניהם זו הוכחה לכך, שאילו היתה העובדת בעלת רמה מקצועית ראויה, היא היתה מכירה או לומדת את הדרכים השונות להשיג את הדרוש להם.
    .
    ניתוק בין הצרכים הקונקרטיים ובין הצרכים הרגשיים.
    טיפול שלא מתלווה לו מתן משהו ממשי מוצג אצל חלק מן המשתתפים כטיפול חסר. העובדים הסוציאליים מתוארים כמי שרוצים "רק לדבר", ולא לעזור באופן אמיתי: "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול." עובד סוציאלי טוב הוא מי שנלחם עבור לקוחותיו "לא רק בטלפונים ומכתבים, אלא מי שהולך ממש למקומות שיכולים לתת עזרה." כדוגמה, תואר עובד סוציאלי שהלך למשרדי "עמידר", ולא יצא משם עד שלא הובטח לו שהמשפחה תקבל דירה.
    אולם, גם כשהעובדות נותנות מענה קונקרטי בלבד, תוך התעלמות מן הצרכים הרגשיים של המשתתפים, אלה חשים תחושות של השפלה וחוסר אונים. כך, לדוגמה, סיפרה אחת המשתתפות, שפנתה בבקשה לסיוע בקניית חיתולים, וקיבלה מן העובדת הסוציאלית הפניה לעמותה. כשהגיעה לשם מצאה את עצמה עומדת בתור ארוך של נזקקים. היא חוותה את הסיטואציה כמשפילה, התביישה, והלכה בלי לקבל את החיתולים שהיתה זקוקה להם.
    במקרים שונים מתואר יחסן של עובדות סוציאליות כיחס מתנשא. דבר זה מעורר אצל המשתתפים תרעומת גדולה. במיוחד מתסכל המצב שעובדות, שהן בעצמן צעירות וחסרות ניסיון, מעניקות יחס מתנשא: "ילדונת שרק סיימה לימודים רוצה ללמד אותי להיות אימא." היחס המתנשא בא לידי ביטוי בכך, שהעובדת מנסה "לתקן" את המשתתפים בלי להבין את הקשיים שהם מתמודדים איתם ובלי להכיר את דרכי ההתמודדות שלהם. במקרים אחרים מתואר יחס משפיל, הבא לידי ביטוי, למשל, בהתעלמות. עובדת סוציאלית, שבעת ביקור בית פתחה את המקרר ונוכחה לדעת שהוא ריק, התעלמה מעובדה זו מפני שמיהרה ללכת לביתה. דוגמה אחרת היא השמעת הערות מבזות בנוכחות אחרים: מנהלת לשכה האשימה אם שהיא מזניחה את ילדיה, בנוכחותם, ובכך גרמה לאם לחוש השפלה וזעם.
    .
    היעדר תקציב ודרכי מימון לא מתאימות.
    המחלקות לשירותים חברתיים מתוארות כמוסדות ביורוקרטיים המאלצים את הפונים להמתין זמן רב לתשובה, בין שהיא חיובית ובין שהיא שלילית, בעניין האפשרות לזכות בסיוע כספי. בנוסף לכך, בעיני המשתתפים היעדר תקציב נתפס כביטוי לחולשתן של המחלקות לשירותים חברתיים.
    התשובה "אין תקציב" משמשת תגובה לבקשות לסייע בצרכים בסיסיים ביותר: "כשכבר רציתי משהו תמיד אין, צריך לחכות הרבה זמן, אין תקציב, וכבר גם כשהם עוזרים זה מצחיק"; "פניתי לקבל מחשב לילד שלי, פניתי לגבי מיטת נוער לילד שלי. אין לו מיטה, הוא ישן יחד איתי. אמרו לי: אין תקציב. פניתי לריפוי בעיסוק כי הילד שלי צריך לקבל טיפול ב'ניצן'. אמרו לי שראש העיר יצא לצרפת, עד שיחזור, עוד חודשיים, עד שיאשרו לי, אם רק יאשרו לי."
    גם במקרים שבהם מתקבל אישור לקבלת סכום כלשהו, הדרכים שבהן יתקבל הכסף מסכלות את האפשרות להשתמש בו ולראות בו פתרון אמיתי לבעיות קונקרטיות. כך הוא מצב כאשר ניתן רק סכום חלקי והמשתתפים אמורים להוסיף עליו מכספם, אלא . שזה אינו מצוי ברשותם: "אם מיטה הכי זולה עולה 2,000 ש"ח הם נותנים לך 500 מאיפה תביאי את השאר?" במקרים אחרים המימון מותנה בהצגת קבלה על הקנייה, כך שיש לגייס את הסכום כולו, לקנות את המוצר, ורק אחר כך לקבל את ההחזר, דבר שלגבי רבים מן המשתתפים אינו אפשרי כלל. בחלק מן המקרים, דרכי מימון אלה אינן מאפשרות להיעזר בתקציב המוצע.
    במקרים אחרים התחושה היא, שכדי לקבל סיוע כספי יש צורך להחמיר את מצבי הקושי של המשפחות. אחת המשתתפות סיפרה: "החוקר אמר שפעם עם שני ילדים היית מקבל סיוע, אבל היום צריך שלושה ילדים, אמרתי לו: אם אתה מבטיח לי שאקבל אז אני עושה עוד ילד. אבל הוא לא היה מוכן לחתום על זה."
    .
    חילופין תכופים של עובדות סוציאליות.
    קושי מבני נוסף בעבודת המחלקות לשירותים חברתיים טמון בחילופין התכופים של עובדות סוציאליות. התחושה אצל חלק מן המשתתפים היא, שחילופין אלה נעשים במכוון במטרה לייאש אותם, לגרום להם שלא לצפות לעזרה, ובסופו של דבר לגרום להם שלא לפנות כלל למחלקות לשירותים חברתיים: "הרבה פעמים עברתי את זה, להסביר הכל מחדש. הם מייאשים אותך בשביל לא להגיע למקום."

    ניתן לומר, אם כן, שהמחלקות לשירותים חברתיים דוחות את המשתתפים באמצעות התשתם בדרכי הביורוקרטיה, בחוסר היענות, בהיעדר משאבים ובאי יציבות בטיפול.

    קישורים:

    פקידי סעד לחוק הנוער - מלכודות, מחטפים, והתנהלות לקויה מול הורים בקבלת החלטות על גורל ילדיהם

    "האמת היא שאפשר היה להכניס אותה לדעתי לוועדת החלטה מהתחלה ועד הסוף. אני חושבת שיותר טכנית זה לא הסתדר ... פתאום נכנסנו למן לחץ כזה של לעבוד מהר מהר מהר, כי היא כבר היתה לקראת סוף ההיריון."
    "זה היה סיפור שלם סביב התסקיר. האמא לא קיבלה את התסקיר לפני הדיון..."
    "כן. בעיקרון אנחנו צריכים לתת להם את התסקיר לפני כן. היום זה אחרת".
    "הרגשתי שאני חייבת לרצות אותה, שאני חייבת להראות לה את כל התכונות החיוביות שיש לי, רק שהיא לא תכתוב דו"חות לא טובים עלי ורק שהיא לא תסתכל עלי בעין שלילית. התלבשתי כמו שצריך והתאפרתי כמו שצריך ו... פחדתי."

    בנובמבר 2007 פורסם מחקר: "נקודת מבטם של פקידי סעד ושל הורים במשפחות שבהן היתה התערבות בחוק", ע"י פקידת סעד לחוק הנוער באגף הרווחה של עיריית ירושלים חנה סימקין, ואלישבע סדן D.Sc אוניברסיטה עיברית. מהמאמר עולים ליקויים וכשלים קשים של תפקוד פקידי הסעד בטיפול ושיתוף הורים בהליכי קבלת החלטות על עתיד ילדיהם.
    מדובר בתהליכי החלטה מהותיים המנוהלים ע"י פקידי סעד לחוק הנוער ועובדים סוציאלים, על הדבר היקר ביותר להורים, ילדיהם, ופקידי הרווחה לא מוודאים כי המשפחה יודעת במה מדובר, ו/או מעדכנים את המשפחה בהחלטות. פקידי הסעד פועלים גם בדרך של הפחדה.
    .
    לפקידי הסעד יתרון על ההורים בידע ובמידע, פקידי הסעד לא מוסרים להורים מידע חיוני כגון תסקיר.
    פקידות הסעד וההורים תפסו באופן שונה ואף מנוגד את הליכי העברת הידע והמידע במהלך ההתערבות. לפקידות הסעד היה יתרון ניכר וגלוי לעין על ההורים בידע ובמידע שעמדו לרשותן. ... ההורים ... דיווחו פעמים רבות על מחסור במידע ובידע או שהפגינו חוסר הבנה ובלבול בנוגע למושגים בסיסיים, כולל חוק הנוער עצמו, מה שהעיד על אי בקיאותם בתהליכים חיוניים. למשל: היו הורים שלא ידעו שהזכות לקרוא את החומר המוגש לבית המשפט היא זכות בסיסית שלהם (אלא אם כן הוטל חיסיון על החומר בידי שופט). ... לפקידות הסעד יש ידע שאינו מצוי ברשות ההורים, ממידע טכני הנוגע להליכים השונים ועד ידע פסיכולוגי. בשל הידע המקצועי שלהן, הן מבינות דברים רבים שאינם מובנים להורים. ידע ומידע אלה הם משאבים העומדים באופן קבוע לרשות פקידות הסעד ואינם עומדים (או עומדים באופן חלקי בלבד) לרשות ההורים, ומהווים, מעצם טבעם, יתרון גדול.
    אבל מלבד הידע העומד לרשות פקידות הסעד מעצם מקצוען ותפקידן המערכתי עלה מהמחקר, שלפקידות הסעד היה לעתים מידע שלא היה להורים, אף שהיה אמור להיות גם ברשותם. לדוגמה: פקידת הסעד שמספרת שהאם לא קיבלה את התסקיר לפני הדיון בבית המשפט: 'זה היה סיפור שלם סביב התסקיר. האמא לא קיבלה את התסקיר לפני הדיון...' פקידת הסעד מוסיפה ואומרת: 'כן. בעיקרון אנחנו צריכים לתת להם את התסקיר לפני כן. היום זה אחרת'. ההורים שרואיינו תיארו מצב של אי נגישות (או נגישות חלקית בלבד) למידע, למשל: 'לא, הם אף פעם לא מראים מה שהם כותבים. אולי פעם אחת...'.
    .
    פקידי הסעד לא נותנים להורים הסברים ולא משתפים אותם בתהליכי קבלת החלטות על ילדיהם, פקידי הסעד לא מעבירים להורים חומר שהוגש לבית המשפט. פקידי הסעד משתמשים בתירוצים לקוניים
    היו מצבים של חוסר ידע ומידע של ההורים ששני הצדדים הסכימו עליהם; כלומר: ההורים אמרו, ופקידות הסעד אישרו, שלא ניתנו להם ההסברים המתאימים. למשל: ההורים לא נכחו בישיבות או בוועדות שבהן דנו בילדיהם ולא יודעו לאחר מכן על מהלך העניינים או לא קיבלו חומר שהוגש לבית המשפט, בשל תקלות טכניות לכאורה: "האמת היא שאפשר היה להכניס אותה לדעתי לוועדת החלטה מהתחלה ועד הסוף. אני חושבת שיותר טכנית זה לא הסתדר ... פתאום נכנסנו למן לחץ כזה של לעבוד מהר מהר מהר, כי היא כבר היתה לקראת סוף ההיריון."

    פקידי הסעד אינם מסבירים להורים מונחים בסיסיים בהליך ההחלטה שהם מנהלים על עתיד ילדיהםההורים סיפרו שלא קיבלו הכנה. היו נושאים שבנוגע להם אמרו ההורים שקיבלו הכנה או מידע, אבל מדבריהם עלה שהמידע שבידיהם לוקה בחסר או לא מדויק. הורים גילו, למשל, חוסר הבנה ובלבול בנוגע למושגים בסיסיים, כגון ההבדל בין ועדת השמה לוועדת החלטה, בין אפוטרופסות למשמורת, ואפילו בנוגע למשמעות השימוש בחוק הנוער. לדוגמה: בתשובה לשאלה אם יש ילדים המסודרים דרך מחלקת הרווחה בפנימיות ללא שימוש בחוק, ענתה אחת האימהות: 'בלי חוק נוער? מהרווחה? בלי חוק נוער? לא נראה לי. לפי דעתי לא נראה לי ... צריך לפחות טפסים. מי ישלם על זה? זה צריך להיות דרך חוק נוער.'
    .
    פקידי הסעד מעבירים להורים הסברים וחומר כתוב סמוך למשפט וגורמים להם לחץ ובלבול
    פקידות הסעד הכינו את ההורים וסיפקו להם מידע והסברים, אך לא וידאו שההורים אכן הבינו את מה שנאמר להם. לעתים ניתנו ההסברים או החומר הכתוב בסמוך מאד לדיון בבית המשפט, ולהורים לא היתה שהות להבין ולעכל את הנתונים שנמסרו להם. מלבד זאת ההורים מצויים במצב אמוציונלי טעון ביותר, המקשה גם הוא על הזיכרון ועל עיבוד המידע. כפי שאמר אחד ההורים: 'זה הלם, דברים כאלה… ' לא רק שבמצבים אלה קשה יותר לזכור ולהבין את המידע, לעתים מצבם הרגשי של ההורים או רמת הידע שלהם אינם מאפשרים להם אפילו לשאול את השאלות הרלוונטיות.

    פקידי הסעד מגייסים ועדות מומחים חסרי תועלת על מנת לחזק את עמדותיהן, וגורמות להורים חוסר נוחות וחוסר אונים. פקידי הסעד לא מזמינים את ההורים בועדות אלו המקבלות החלטות גורליות.
    פקידות הסעד חשו כי שיתופם של אנשי מקצוע מדיסציפלינות שונות תורם לעבודה מקצועית ולחלוקת אחריות, בעיקר במקרים מסובכים. כפי שאמרה אחת מפקידות הסעד: "אני לא יכולה לעשות החלטה כל כך משמעותית ... בלי שכל אנשי המקצוע יהיו שותפים לכך. הם באים מפרופסיות שונות עם התמחויות שונות והם מכירים את … המצב של עידו (שם בדוי) מכל הכיוונים וצריך לתת לזה מקום."
    ההורים, לעומת זאת, לא תמיד הכירו או זכרו את כל המשתתפים בוועדות ההחלטה. הם חשו "מעטים מול רבים", ריבוי המומחים הפקיע את השליטה מידיהם, ולא סיפק פתרונות הולמים לבעיות המורכבות ולתחושת חוסר האונים. אחת האימהות אמרה: "כל כך הרבה אנשי מקצוע, ובעצם לא יכולים לטפל בבעיה של ילד בן אחת-עשרה ובאבא שלו." ...
    לצד תיאור נוכחות רבת משתתפים בתהליך, כשלא תמיד ההורים מבינים מי המשתתפים ומה תפקידם, בלט העדר חלק מאלה שהיו אמורים להשתתף. במקרים מסוימים לא השתתפו כלל בני המשפחה בזירות שבהן מתקבלות החלטות, כמו למשל בוועדות ההחלטה; לדוגמה: "בעצם היתה פגישה במרכז חירום ובעצם הוציאו אותנו משמה..." או: "הדיון [במקרה זה הכוונה לוועדת החלטה, לא לדיון בבית המשפט] היה צריך להיות שאני אקבל אותה, בדיון לא הייתי, אז זה השתנה. הדיון השתנה... לא הייתי והדיון השתנה שבעצם לא, אז לא, עדיף שלא. אם אני הייתי באה הייתי מקבלת אותה, היה לי את הכוח שכנוע הזה ושל האחיות שלי. לא היינו, הכול השתנה שם."

    אטימות פקידי הסעד לתחושות ההורים בועדות החלטה
    פקידות הסעד לא התייחסו כלל להשפעה שעשויה להיות לריבוי אנשי המקצוע במפגשים הרשמיים על ההורים, ואילו ההורים העידו על אי הנוחות שבישיבה בפורום רב משתתפים, כשחלק מהנוכחים אינם מוכרים להם: "זה הקטע שהיה לנו מאוד קשה. יושבים שם ד"ר כהן וענת והדס, ולא יודעת מי עוד ישב שם, ואנחנו, ומחליטים שבאמת זה הכי טוב לעשות את זה." ובעוד ההורים דיווחו על חוסר אונים או על תחושותיהם הקשות בנוגע לאירועים שבהם הם או בני משפחתם כלל לא נכחו, לא התייחסו פקידות הסעד לתחושות אלה של לקוחותיהן.

    פקידי סעד מדירים ומשפילים הורים בועדות ה"מומחים" השונות ומוציאים ילדיהם מחזקתם
    הדרת ההורים אינה באה לידי ביטוי רק באי השתתפותם בוועדות, אלא גם באיכותה של השתתפות זו. לדוגמה: זוג הורים שאינו יודע באיזו ועדה בדיוק השתתף לצורך קבלת ההחלטה על הוצאתו של בנם מן הבית – ועדת החלטה או אולי ועדת השמה: "זה משהו שקשור עם העירייה, אני יודע איך קוראים לו, בעירייה עם בתי הספר... ועדת השמה זה הקטע הכי קשה, כאילו, שלמרות שהחלטנו... שאנחנו כבר לא, שהוא לא תחת חסותנו..."
    ... לעתים קרובות לא הבינו ההורים מדוע יש צורך בדיון, במה האשימו אותם ומדוע רצו להפסיק את ההורות שלהם. הם לא הבינו את השפה המקצועית ואת המונחים המקצועיים והרגישו צורך להתגונן ולהסביר מדוע הם הורים טובים מספיק. רבים ההורים שיכולתם להסביר את עצמם מוגבלת, והם חשים תסכול, חוסר אונים וערעור הביטחון בעצמם וביכולתם ההורית.

    פקידי הסעד נוקטים אסטרטגיות טיפוליות סמויות למשפחה, מבלי לידע את ההורים על מנת לערער את ביטחונם ולהלך עליהם אימים
    פקידת סעד: "מאוד מאוד התלבטנו מה להמליץ לבית משפט ואז החלטנו לגייס איזו אסטרטגיה כזאת: אנחנו ממליצים על המשך הצו של הוצאה ממשמורת בידיעה שרוב הסיכויים שמה שאנחנו הולכים להגיד קלוש והשופט יחליט אחרת, אבל ייתן איזשהו... ויהיה פיקוח והשגחה, אבל זה ייתן לאמא איזושהי תחושה שאת לא טלית שכולה תכלת ואת לא לגמרי עמדת בתנאים שלנו ו... כאילו, שהיא תבין שהיא בסימן שאלה אצלנו."

    צייתנות - פקידי הסעד דורשים מההורים צייתנות וקוראים לזה "שיתוף פעולה"
    פקידות הסעד השתמשו במושג שיתוף פעולה כדי לתאר את המידה שבה שיתפו ההורים פעולה עם המערכת: "גם האבא וגם האמא, שניהם היו... שיתפו פעולה בצורה טובה עם המערכת." או: "היא שיתפה פעולה בטיפול, היא עשתה כל מה שאפשר, כל מה שביקשנו ממנה היא עשתה." לעתים נתפסה יוזמה של ההורים לא כביטוי של עצמאות, אלא כשיתוף פעולה; אחת מפקידות הסעד אמרה: "הם לקחו אותו לטיפול אצל פסיכיאטרית במשך שנתיים וגם שיתפו אחר כך פעולה במאה אחוז. הם בעצם פנו לבקש אותה עזרה."
    בביטוי זה מודגשים יחסי הכוחות בין הצדדים – לא מדובר על שני צדדים המשתפים פעולה זה עם זה, אלא על ציפייה שצד אחד, בני המשפחה, יתאים את עצמו לתנאים שמציב הצד השני, פקידות הסעד.

    "מתן הזדמנות ללקוח" - פקידי סעד נכשלים בשיטת טיפול, ועוברים לשיטה אחרת
    פקידות הסעד דיברו על מתן הזדמנות לנער, להורים. הדיבור על מתן הזדמנות הוא פעמים רבות בגוף רבים – אנשי המקצוע (כולל בית המשפט) נותנים הזדמנות למשפחות להוכיח שהן מסוגלות להשתפר ולהשתנות:
    "נתנו הזדמנויות, אפילו הסכמים שחתמנו עם הנער שחשבנו שהם כן יעזרו ויכניסו אותו לאיזשהו מסלול." או: "בית המשפט עצמו גם עבר תהליך עם המשפחה, כמו כולם. זאת אומרת הוא גם כן אמר, או.קיי בואו ניתן לזה עוד צ'אנס".
    מתן ההזדמנות תואר כפעולה חד כיוונית – אנשי המקצוע נתנו הזדמנות למשפחה. בולטת העובדה שהביטוי לתת הזדמנות לא הופיע כלל בכיוון ההפוך – פקידות הסעד לא הציעו שההורים ייתנו הזדמנות לדרך ההתערבות שהן הציעו, משום שדרך זו אפקטיבית יותר מאשר דרכים שניסו לפני כן ולא צלחו. ההורים לא אמרו שהחליטו לתת הזדמנות לפקידת הסעד לסייע להם.

    שררה - פקידי הסעד "מחפשים" עילות נגד הורים שלא מצייתים. ההורים נדחקים לפינה ופועלים ל"רצות" את פקיד הסעד
    פונים שהתנגדו לרצונותיהם של המטפלים, בעיקר אם איבדו את קור רוחם והתפרצו בתגובה לפרובוקציה, מצאו שעובדות אלה שימשו כהוכחה בבית המשפט לשליטה נמוכה בדחפים ולאי הסתגלות חברתית. על פי ממצאי המחקר הנוכחי ההורים אכן חששו, במקרים רבים, להיכנס לעימות ישיר עם פקידות הסעד והעדיפו לרצות אותן, כלומר "לשתף פעולה". אחת האימהות מספרת: "הרגשתי שאני חייבת לרצות אותה, שאני חייבת להראות לה את כל התכונות החיוביות שיש לי, רק שהיא לא תכתוב דו"חות לא טובים עלי ורק שהיא לא תסתכל עלי בעין שלילית. התלבשתי כמו שצריך והתאפרתי כמו שצריך ו... פחדתי." העדפה זו מתאימה, כנראה, להורים במדגם הנוכחי, וזו בדיוק אחת מנקודות החוזק שלהם: היכולת להבין את כללי המשחק ולנהוג לפיהם. כלומר: הם מבינים שכדאי לרצות את פקידת הסעד.
    שיטות ודרכי פעולה של פקידי סעד ועובדים סוציאליים ברשויות הרווחה שמציגים עצמם כפועלים לטובת הציבור

    קישורים:

    השמה חוץ ביתית - מחקר באוניברסיטת תל אביב

    אפריל 2009
    לצורך מחקר במשפטים באוניברסיטת תל אביב
    אני מחפשת אמהות שבתי המשפט לנוער הוציאו את ילדיהן מהבית, ומוכנות לספר על כך.
    הראיונות נערכים בעילום שם, ללא כל פרט מזהה, ונמשכים כשעתיים.
    תשלום צנוע יינתן למרואיינות.
    ט.ל: 0528-595351

    "אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" - בית חולים פסיכיאטרי לילדים - נס ציונה

    המאמר "אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" , מרב בטיטו , NRG 14/7/2007 - מעריב

    תחקיר "סופשבוע": עדויות קשות ממחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. בן 11 מספר שחנקו אותו, בן תשע שבעטו בו. אם ששהתה שם עם בתה מאשרת שהצוות מפעיל אלימות נפשית ופיזית.
    תגובת בית החולים: "מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות"
    - מה זה בידוד?
    "בידוד, בידוד זה חדר כזה לבן, עם ריפוד, שהכל שמה סגור, עם דלת סגורה".
    - וחדר מחשבה? "אותו דבר, רק שזה עם דלת פתוחה".
    - מה שמעתי? י' הרביץ לך?
    "כן, י'. הוא תפס אותי, חנק אותי, והפיל אותי על הרצפה".
    - מי זה י'?
    "מכוח עזר".
    - למה הוא עשה את זה?
    "התעצבנתי על זה שצחקו עלי מזה שצחקתי. צוחקים עלי מזה שצחקתי, אז אמרתי לו, 'אני לא הולך, אני הולך לשבת על הדשא, ולא זז משם'. אני הולך, והוא רץ אחרי, מפיל אותי, וחונק אותי".
    - וזה כאב?
    "כן, כי לא התנגדתי. אחר כך במחלקה הוא תפס אותי, אני השתחררתי ממנו בכזאת קלות, מ' היה עלי, א', י' ו-פ', וגם הם לא הצליחו לתפוס אותי".
    - מיהם? המטפלים?
    "לא, הם רופאים".
    - אז הם תפסו אותך חזק?
    "כן, הם ניסו לתפוס אותי חזק, ולא הצליחו. עד שבסוף אמרתי, 'נו יאללה, מה זה החלשלושים האלה, אני אתן להם לתפוס אותי?' ".
    - ומה , ואז י' הרביץ לך?
    "לא, פשוט העיפו אותי לתוך החדר".
    - אבל זה לא יפה שהוא חנק אותך.
    "זה לא יפה, אבל הם מאמינים לו, מאשר לי".
    - אז כבר אין מה לעשות.
    "טוב, ומה הם פה? הם מאמינים למדריכים, אפילו שהם ישקרו, הם יאמינו להם מאשר לילדים".
    (שיחה שהוקלטה עם בן 11 שמאושפז במחלקה הפתוחה של בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007. השמות וההקלטות שמורים במערכת).

    הפתולוגיה הסבוכה ביותר
    קבוצת ילדים חוזרת בדילוגים מהבריכה, מחום מעיק של חודש יולי אל הדחיסות האפלולית של המחלקה, מחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. אני מתבוננת בהם. תכף יתיישבו כולם בצורה מסודרת, יקבלו את הכוסיות הקטנות ובתוכן כדורים בכל הצבעים. מאחורי הדלת הפנימית, בתוך המחלקה הסגורה, יש תור של שלושה ילדים לסוני פלייסטיישן. קטנצ'יק בן שש לכל היותר רץ לבשר לי שהוא האחרון בתור.
    דלתות החדרים נעולות, ובמסדרון מהלך מישהו, ספק ילד ספק ילדה. פרצופו אטום, ונראה שהוא לא יודע לאן הוא הולך ומאין בא, לבושו - מדי בית חולים - סתור, ושיערו פרוע. חדר הבידוד הלבן פתוח לרווחה, אפשר לראות את הלבן המעוור, זה שממנו פוחדים כל כך הילדים.
    בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה הוא אחד משני בתי החולים היחידים בישראל שבהם קיימת מחלקה עבור ילדים הסובלים מהפרעות התנהגות קשות. המחלקה השנייה נמצאת בבית החולים "איתנים". במחלקה הסגורה בנס ציונה מאושפזים 15 ילדים, בפתוחה ובאשפוז יום עוד 22 ילדים בגיל שש עד 13. על אלה מופקדים פסיכיאטרית שמנהלת את המחלקה ולצדה עוד שני פסיכיאטרים בכירים ושני מתמחים, ארבעה פסיכולוגים בכירים וארבע מתמחות, שלוש עובדות סוציאליות, שבעה מדריכים ומרפאים בעיסוק, 21 אנשי סיעוד - אחים, אחיות וכוחות עזר, ועוד כ-30 אנשי צוות הוראה בבית הספר הקטן הצמוד למחלקה. גדוד של יותר מ-70 אנשי צוות מטפלים בפחות מ-40 ילדים המוגדרים כקשים ביותר לטיפול.
    למחלקה בנס ציונה מגיעים המקרים בעלי הפתולוגיה הסבוכה ביותר. לעתים מרצונם של ההורים, שאינם יכולים עוד להתמודד, לעתים לפי החלטה של רשויות הבריאות. ילד בכיפה שחורה רודף אחרי הרופאה, הוא מבקש ממנה שתסיר את התחבושת הקטנה הדבוקה לווריד בזרועו. התחבושת ספוגת דם והוא מחייך אל הרופאה, מתחנחן ומתחנן שתתייחס אליו. דלת נפתחת לרגע, מציגה חדר צפוף מיטות. החלונות המסורגים מטילים אור מועט על הקירות החשופים, מדגישים את היעדרם של ארוניות, של וילונות, של כל בדל ביתיות או חום.
    ביציאה מהמחלקה נשען עלי ילד. הוא מנסה לצאת איתי החוצה, לתפוס טרמפ קצר אל החופש היחסי במחלקה הפתוחה. הרופאה הודפת אותו בעדינות פנימה, הדלת נטרקת.
    .
    "הוא בא ובעט ברגל"

    - מה זה אס-או-אס?
    "זה זריקה".
    - איפה? בטוסיק, בגב?
    "בטוסיק".
    - מה זה, עושים את זה בכוח כזה?
    "בכוח. אני הסכמתי שיעשו לי, כדי שאני אירגע. אבל תפסו אותי, וזרקו אותי לרצפה, בבידוד".
    - מי זרק אותך?
    "א'".
    - ומה, הוא נשאר איתך בחדר?
    "לא. ואחרי זה טלטלו אותי".
    - הוא תפס אותך, והוא זרק אותך פשוט לרצפה?
    "הוא תפס, ואני התפללתי . . . הוא תפס אותי, וזרק אותי. הוא בא ובעט ברגל".
    (שיחה שהוקלטה עם בן תשע שמאושפז במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007).
    .
    האיום: מחלקה סגורה
    החיים של אורית (כל השמות בכתבה בדויים) מעולם לא היו קלים. לא כשהתגרשה - אם צעירה לשלושה ילדים קטנים - ובטח לא כשבמהלך אכזרי במיוחד של המציאות טבע בעלה לשעבר לנגד עיניהם של שלושת הילדים. "בשתיים בצהריים התקשרו אלי מהמשטרה והודיעו לי ששניים מהילדים ואבא שלהם מאושפזים בבית החולים", היא מספרת. "כשהגעתי לשם מצאתי אותם מבוהלים ובוכים. הם היו דקות ארוכות בעומק הים, מחזיקים את הראש של אבא שלהם ומחכים לכוחות ההצלה. אחר כך הם ראו איך מנשימים אותו, איך מפנים אותו לבית החולים ומכניסים אותו לחדר טראומה".
    אבי הילדים שרוי בקומה עד היום. אורית היא זו שנאלצה להתמודד עם ההשלכות הפוסט טראומטיות של הטביעה: "שלי החלה לסבול מהזיות, היא טענה שהיא רואה אנשים קטנים, האשימה את עצמה באסון שקרה ולא הצליחה להירדם בלילות".
    שלי בת העשר הובאה על ידי אמה לבית החולים תל השומר, שם נבדקה על ידי פסיכיאטר שרשם לה טיפול תרופתי, מעקב פסיכיאטרי אחר מצבה וטיפול פסיכולוגי. "בינתיים בבית הספר היא סבלה מהצקה מתמשכת של שלוש ילדות. המורה לא עשתה יותר מדי כדי להקל עליה את המצב, ובאחת הפעמים היא נכנסה למצוקה ואמרה, 'אני אשרוף את עצמי'".
    במקביל זומנה שלי לביקורת במרפאה הפסיכיאטרית, שם כבר חיכה מכתב מבית הספר ובו תיאור מצבה וציטוט של המשפט שאותו אמרה בכיתה. "הפסיכיאטרית אמרה לי מיד: 'הילדה שלך צריכה אשפוז כפוי. היא במצוקה קשה ומסכנת את עצמה'. ככה בפנים. שלי התחילה לבכות, והתחננה שלא ישלחו אותה לבית חולים, היא מעולם לא ישנה מחוץ לבית, היא אמרה לרופאה: 'תני לי כדורים, תני לי טיפול בבית, אל תשלחי אותי לשם'. הרופאה ענתה לה: 'את מתאשפזת. חד משמעית, הוצאתי כבר מכתב לרופא המחוזי של משרד הבריאות' ".
    לאורית הוסבר שאם לא תתייצב בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, במחלקת הילדים, תגיע המשטרה ותיקח את שלי בכוח. היא הצליחה להשיג דחייה זמנית לאחר שקיבלה תור להערכה מחודשת של מצב הילדה. במכתב שכתבה המעריכה, ד"ר עמית ירוסלבסקי, נרשם: "אין סכנה מיידית לפגיעה עצמית ואין סימנים פסיכוטיים". אבל זה לא עזר. "ברגע אחד את הופכת להיות שקופה", אומרת אורית. "לא מעניין אף אחד שאת אמא של הילדה. הם החליטו שהכי נכון זה לאשפז אותה, והם לא רואים אותך".
    בסוף פברואר השנה נעצר אמבולנס לפני הבית של אורית. "שלי מעולם לא נסעה באמבולנס. היא עלתה אליו כשהיא בוכה ומפוחדת. הילדים של השכונה עמדו והסתכלו", היא נזכרת. במכתב ההפניה שהחזיקה צוין במפורש שהיא רשאית להיות עם בתה במשך כל שהותה בבית החולים, כך שהיתה משוכנעת שאף אחד לא ייתן לשלי שום טיפול שלא תסכים לו, אבל דבר לא הכין אותה למה שראתה שם.
    "ראיתי שם ילדים שהפכו אותם לרובוטים מרוב כדורים. מהילדה שלי לא זזתי. היא הולכת לשירותים - אני איתה, לארוחה - אני איתה, בלילה - אני בתוך המיטה שלה. למדתי לא לסמוך על אף אחד שם ולא השארתי אותה רגע אחד ללא השגחה שלי. מהר מאוד אתה לומד את סדר היום שם: בבוקר מקבל כל אחד מהילדים את הכדורים בכוס פלסטיק קטנה. מי שמסרב לבלוע אותם, או סתם לא מוכן לשתף פעולה, מאוים מיד שיוכנס למחלקה הסגורה. מיד אחרי הכדורים של הבוקר עושים להם בדיקות דם. יש ילדים שבוכים, שמפחדים מהבדיקה. מי שמסרב לעשות אותה לא יוצא החוצה, וגם כאן שוב אותו איום: המחלקה הסגורה".
    .
    "כי ראיתי דברים..."
    אורית נחשפה למציאות במחלקה, ראתה לדבריה איך נוהגים בילדים סוררים, איך נוקטים שיטות של אלימות, של אי דיווח להורים. "ילדה בת 12 סירבה לקחת את הכדורים של הבוקר. אמרו לה שבלי כדור לא תלך לבית הספר, וכך היה. כל הילדים יצאו חוץ ממנה. אני לא הסכמתי ששלי תלך עם כולם לבית הספר, נשארנו שם וראינו איך אומרים לה: 'עכשיו נכניס אותך למחלקה הסגורה'. הם קראו לה מבפנים, אמרו לה שתיכנס לשם לאכול, וכשהיא התקרבה לדלת של המחלקה הסגורה אחד האחים דחף אותה פנימה כאילו היא איזה כלב ונעלו אותה בפנים. היא התחילה לדפוק על הדלת ולהשתולל, תוך מספר דקות ניגש אליה אח עם זריקת אסראוראס. השעה היתה שבע וחצי בבוקר כשנתנו לה את הזריקה. היא התעוררה רק בשש בערב כשהיא בוכה ומתלוננת על כאבי ראש חזקים. היא בכתה ושאלה 'איפה אמא שלי?', רק אז הזעיקו את האמא, אבל אף אחד לא טרח לספר לה מה בדיוק קרה, איזו זריקה נתנו לילדה שלה ואיך בדיוק".
    שלי מקשיבה לזיכרונות של אמא שלה מבית החולים. היא מוסיפה פרטים, מדייקת שמות, זוכרת היטב כל ניואנס מהשבוע שבו שהתה שם לצורכי הסתכלות. מדי פעם היא שואלת: "אמא, לא תיקחי אותי לשם שוב, נכון?".
    למה את לא רוצה לחזור לשם?
    "כי ראיתי דברים... הם דחפו ילד אחד לחדר של הבידוד. הוא צעק ובכה הרבה זמן והאחות המשיכה לדבר בטלפון. אף אחד לא הקשיב לו. פחדתי שלא ייתנו לי לחזור הביתה, וישאירו אותי שמה".
    .
    "עף פנימה וחטף בפרצוף"
    לאורית דעה נחרצת - וחד צדדית - בנוגע למתרחש במחלקה. היא היתה שם שלא מרצונה, היא ביקשה להוציא משם את בתה, היא לא אהבה את המקום. אבל אורית יכולה לספק עדות נדירה של אדם מבוגר ששהה במשך שבוע במחלקת הילדים בבית החולים."אין במקום הזה חיבוק, ליטוף, הסבר או מילה טובה", היא אומרת. "הילד חשוף לא רק להפעלת כוח מצד הצוות, אלא גם לאלימות מצד הילדים במחלקה הסגורה. היתה אמא שהגיעה יום אחד לבקר את הילד שלה. הוא היה חבול ושרוט, וסיפרו לה שהוא נפל. האמת היתה שאת הבן שלה, שהיה מאושפז בפתוחה, דחפו בכוח לסגורה אחרי שלא הסכים לעשות משהו. הם דחפו אותו בכזה כוח, שהוא עף פנימה וחטף בפרצוף. אחר כך הכו אותו כמה ילדים, אבל האח היה בחוץ, שתה קפה ועישן סיגריה".
    אורית נאבקה בכל כוחה. פנתה לעורכי דין, ניסתה להביא לבית החולים רופאה פרטית, התריעה בפני הצוות על כל גילוי של אלימות שראתה, ובעיקר לחצה שישחררו משם את שלי. "הם ידעו שאני רואה הכל, ורצו להיפטר ממני, אבל זה היה מסובך. הם ידעו שכשההורים מגיעים לביקור אני מספרת להם בדיוק מה עובר על הילדים שלהם כשהם לא נמצאים, איך מתנהגים אליהם וכמה תרופות דוחפים להם. היה שם ילד קטן שכל הזמן סימן לי עם האצבע 'בואי, בואי'. הם קינאו בבת שלי שיש מי ששומר עליה כל הזמן. הם היו באים אליה ואומרים 'איזה כיף לך, גם אנחנו רוצים את אמא'".
    כעבור שבוע שוחררה שלי. על טופס השחרור נכתב: "במהלך השבוע שהתה האם ליד הילדה ללא הפסקה", כמין תירוץ על כך שהילדה לא ממש אובחנה כזקוקה לאשפוז. "היציאה מהמקום הזה היתה קשה", אומרת אורית. "למרות שכל השבוע נלחמתי בהם, הרגשתי שלא ניצחתי אותם. עשיתי להם את המוות על דברים שראיתי בפנים, אבל מאחורה נשארו ילדים שממשיכים לסבול. כשכבר הייתי בחוץ התחלתי לדמוע. אני הוצאתי את הילדה שלי מהמקום הזה, אבל מה יהיה עם אלו שנשארו שם? לפני שיצאתי משם שאלתי את אחת האחיות: 'תגידי את האמת. מישהו מהילדים כאן מבריא?'. היא ענתה לי: 'אף אחד לא יוצא מכאן נורמלי'".
    שלי ממשיכה לסבול מסיוטים שהנה מגיע אמבולנס ולוקח אותה פעם נוספת למקום ההוא. היא מוודאת שוב ושוב שלא יחזירו אותה לשם, ואף שעברה חצי שנה מאז, היא עדיין מבקשת מאמא שתישן איתה בלילה.
    .
    לפעמים קושרים לכיסא
    "אם נגיד ילדים סתם מתנהגים לא יפה, ואז הם ילכו לחדר הזה".
    - לאיזה חדר?
    "בידוד".
    - זה נכון שלפעמים קושרים את הילד לכיסא?
    "כן".
    - מה זאת אומרת? תספרי לי על זה.
    "רגע, אם אתה לא רגוע, ואתה עושה התפרצויות, אתה, קושרים אותך לכיסא כדי שלא תעשה בעיות בחדר בידוד, או בחדר מחשבה".
    (שיחה שהוקלטה עם בת עשר שמאושפזת במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007).
    .
    "את לא אמא טובה"
    אורי היה בן 11 וחצי כשהתנהגותו החלה להפוך דכאונית. הוא הבן הרביעי במשפחה בת שבעה ילדים. "הוא איבד עניין בסובבים אותו. הפך להיות שקט עוד יותר ממה שהיה, והתחיל להימנע מחברה של ילדים אחרים. אם הציקו לו בכיתה, הוא היה מתחבא מתחת לשולחן", מספרת אמו רוזי. היא כבת 40 ואף על פי שהיא מטופלת בבית מלא ילדים, היא נחושה להוכיח שנעשה לבן שלה עוול נוראי.
    בהתחלה לקחה את אורי לבית החולים, שם אובחן על ידי רופא פסיכיאטרי כבעל דיכאון קל. הרופא הרגיע את רוזי והבטיח לה שתוך זמן קצר תקבל זימון לטיפול פסיכולוגי במרכז עירוני המיוחד למטרה זו. אלא שבינתיים המשיך המצב להידרדר: "המורה היתה מענישה אותו, מבודדת אותו משאר התלמידים בכיתה, עד שיום אחד הוא כתב בטלפון הנייד שלו 'אני רוצה למות', מרוב תסכול הוא גם היה אומר לחברים שלו, 'הלוואי שידרסו אותי'. התור למרכז הטיפולי לא הגיע, אז פניתי לפסיכולוגית של בית הספר כי הבנתי שהמצב רע".
    הפסיכיאטרית שראתה את אורי הפנתה אותו מיד לאשפוז בבית החולים בנס ציונה. "הרגע שבו אומרים לך שהילד צריך אשפוז הוא רגע איום ונורא", משחזרת רוזי. "הציפו אותי בבת אחת רגשות אשם קשים שלא עשיתי מספיק כדי למנוע את המצב שלו, שאולי לא הייתי אמא מספיק טובה. בדרך לנס ציונה הסברנו לו שהוא חייב לקבל עזרה, ושבמקום הזה יטפלו בו יפה".
    כשהגיעו למקום התגובה הראשונה של רוזי היתה "הילד שלי לא צריך להיות כאן". בתום השיחה עם הרופא סירבה לחתום על טופס הסכמה לטיפול בבנה שהוחלט לאשפזו במחלקה הפתוחה. בעלה חתם, והיא לקחה הצדה את הילד, שעד אז מעולם לא טופל על ידי כדורים, ותדרכה אותו. "אמרתי לו שלא יסכים לקחת אף כדור, וגם אם מכריחים אותו - שיסרב. נשארנו איתו עד תשע בערב ויצאנו משם בלב כבד. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את בעלי בוכה. שנינו לא ישנו כל הלילה".
    כבר בשבע בבוקר הרימה לשם טלפון. "הקול שלו היה משונה, עמום ורדום. ביקשתי ממנו שייתן לי לדבר עם האחות. 'נתתם לו כדורים?', שאלתי אותה. היא השיבה בחיוב, אמרה שהיה צריך לקבל כמו כולם. ביקשתי לדבר איתו שוב. אמרתי לו: 'אורי, אל תפחד. תענה לי ב'כן' ו'לא'. ספר לי מה היה'. עוד לפני שהוא ענה שמעתי את האחות אומרת 'תגיד שעשית בעיות, ובגלל זה נתנו לך כדור'. והוא אומר לי: 'אמא, זה לא נכון. לא עשיתי בעיות'. עליתי על האוטו ונסעתי לשם".
    מהרופא בבית החולים דרשה לרשום במכתב השחרור את כל האמת: שהילד אינו אלים, אינו עלול להזיק לעצמו או לסובביו, והרופא כתב הכל. הוא כתב שהילד בדיכאון אך אינו מסוכן, וכי יש לטפל בו. "הוצאנו אותו בשמחה ובצהלה, אבל עוד לפני שהגענו הביתה, כשהיינו בדרך, קיבלנו טלפון מהעובדת הסוציאלית שלנו, שהודיעה כי פקידת הסעד מתכוונת להתערב ולאשפז אותו בכפייה".
    רוזי ובעלה פנו לפסיכיאטרית פרטית בניסיון לעצור את האשפוז הכפוי, שם הוברר להם כי יצטרכו לבצע סדרת בדיקות בעלות של אלפי שקלים. בדיוק כשהבינו כי לא יצליחו לשלם עבור הבדיקות קיבלו זימון לדיון בבית המשפט. בסיומו של דיון סוער, שבמהלכו הורה השופט על הוצאתה של רוזי מהאולם, הורה בית המשפט על אשפוז.
    אורי, ילד רזה וחייכני, מוכן לספר מה קרה מאותו הרגע: "בכיתי, רציתי את אמא שלי. פתאום בא אלי שוטר ושם לי אזיקים על הידיים והרגליים. לא הבנתי למה, בחיים לא שמו עלי אזיקים. שמעתי את אמא בחוץ צועקת ובוכה. היא אמרה לשוטרים, 'אל תיקחו לי את הילד'. שאלתי את העובדת הסוציאלית לאן הם לוקחים אותי והיא אמרה, 'עוד מעט תדע'. הם העלו אותי למונית ונסענו".
    ממכתב שניתן לה למדה רוזי כי אורי בדרך לנס ציונה, למחלקה הסגורה. כבר למחרת התייצבה שם, מצוידת במכשיר הקלטה. לדבריה, כשנכנסה למחלקה אמרה לה אחת האחיות: "כמעט הרגו לך את הילד. נתנו לו תרופה שהרדימה אותו כמעט ל-24 שעות. נתנו לו כמות מאוד גדולה".
    .
    "שימוש באלימות - עונש ולא טיפול"
    רוזי לא העזה לערער על סמכות הצוות המטפל מחשש שישללו ממנה את הביקורים, אבל למדה אט-אט להבין כיצד הדברים מתנהלים שם. "בהתחלה חשבתי שאס-או-אס זו זריקת הרגעה. לא ידעתי שהיא מרדימה. אף פעם לא טרחו לדווח לי שהוא קיבל אותה. הבנתי את זה רק כשהייתי מתקשרת, והם לא נתנו לי לדבר איתו, או כשהייתי מחכה הרבה זמן על הקו, ואז הוא היה מגיע ומדבר איתי בקול משונה כזה. קלטתי שהם מעירים אותו בכוח כדי שיבוא לדבר איתי, אבל הוא בכלל לא ידע מה קורה איתו. הוא היה מסומם לגמרי".
    אורי מספר שלא עבר יום בלי שקיבל את הזריקה. עד שלמד להודות בדברים שלא עשה, לשתף פעולה בהכנעה מתוך פחד מהזריקה. "הם היו קוראים לי 'ילד משוגע' או 'ילד מטומטם'. לוקחים ילדים בכוח, צועקים עליהם, מושכים אותם בידיים וברגליים ודוחפים אותם לתוך הבידוד או למחלקה הסגורה. כל הזמן בכוח. היה ילד אחד שזרקו אותו פנימה כל כך בכוח, שהוא עף על הקיר. הוא בכה בפנים, אבל אף אחד לא פתח".ממה הכי פחדת?
    "הכי מפחיד? מ'. על כל שטות הכי קטנה הוא היה מכניס ילדים לחדר בידוד. פעם הייתי שם שעתיים. אני יודע כי היה לי שעון. זה כמו חלום בלהות. הכל לבן. אין עם מי לדבר, אף אחד לא מקשיב לך אם אתה מתחנן לצאת החוצה. הוא דוחף ילדים וזורק אותם חזק לבידוד
    ".
    מה היה העונש של ילד שלא הסכים לעשות מה שאומרים?
    "או זריקה, או בידוד, או להיכנס למחלקה הסגורה. הזריקה היתה הכי נוראית. בהתחלה נתנו לי כל יום. אחרי שאתה מתעורר יש לך בחילות וכאבי ראש. לא בא לך לאכול כלום. פעם אחת נתנו לי יחד עם הזריקה גם כדורים וגם משהו לשתות. ישנתי הרבה זמן, כמעט 24 שעות".
    איך התייחסו אליך אנשים מהצוות?
    "תלוי. היתה ס', שהיא הכי נחמדה. אבל היתה ר', שפעם לקחה אותי לחדר שלי וצבטה את האצבעות שלי עם הציפורניים שלה. אמרתי לה שזה כואב לי, אבל היא לא הפסיקה".
    רוזי גילתה לא פעם סימנים כחולים ושריטות על גופו של אורי. הבעיה היתה שלא היה את מי לשאול. אורי היה אטום לחלוטין מרוב תרופות. כשהשתחרר מבית החולים כעבור שלושה חודשים, נטל מאות מיליגרם תרופות מדי יום. אחות סיפרה לה באחת הפעמים ששריטה עמוקה על מותנו של אורי נגרמה מדחיפה ברוטלית של אחד מאנשי הצוות.
    "ילד שמאושפז במחלקות פסיכיאטריות מרוסן מיידית באמצעים כימיים", אומרת אלה שנר, יושבת ראש עמותת מגן לזכויות אנוש, המתנגדת באופן נחרץ - ושנוי במחלוקת - לכל סוג של טיפול פסיכיאטרי. "אמצעי כימי גורם למיתה מנטלית. לאיים על ילד שיוכנס לחדר בידוד באמצעות הפעלת כוח בערב כי בבוקר לא התנהג כשורה, זה עונש ולא טיפול. שימוש של מבוגרים באלימות כלפי ילדים זה עונש, ושום היגיון בעולם לא יכול להחשיב את זה כטיפול".
    .
    צריך להיות זהירים במיוחד כאשר מטיחים האשמות במוסד פסיכיאטרי המטפל במקרים רפואיים קשים של ילדים. בעבור מטופלים רבים, בית החולים הוא מקום מרפא חיוני, לא מקום מזיק. לכן חשובה במקרה הזה עוד עדות, של אחד מאנשי הצוות, המצטרפת לעדויותיהם של הילדים וההורים. "האווירה הקבועה במחלקה רוויית מתח אלים", אומר אחד מאנשי הצוות. "לפני כמה שבועות הייתי בלובי של המחלקה הסגורה עם כ-15 ילדים, זה היה אחר הצהריים, האחות האחראית ניגשה אל אחד הילדים כדי לתת לו זריקת אס-או-אס. הוא היה לגמרי רגוע, אבל כמה שעות לפני כן, בשעות הבוקר, הוא השתולל, וכבר אז נאמר לו שיקבל עונש אחר הצהריים. העונש היה זריקה. הילד התחנן שיוותרו לו על העונש, הוא אמר לאחות 'אני מבטיח להתנהג יפה, בבקשה אל תעשו לי את הזריקה'. אל החדר הגיע רופא כדי לאשר את מתן הזריקה, והיא הזריקה לו לעיני כל הילדים. מיד כשסיימה הוכנס הילד לחדר הבידוד, הדלת נסגרה אחריו, וגם האור כובה. היא אמרה, 'מגיע לו, עכשיו נראה אותו', וחזרה לחדר האחיות. לאחר חצי שעה התעורר הילד והחל לצעוק שיפתחו לו את הדלת ושהראש כואב לו נורא. אף אחד לא פתח לו."ילד שקיבל את הטיפול הזה יוצא משם כל כך מדוכא שניתן לעשות בו כל דבר שרוצים. הוא לא מתעצבן יותר, לא מגיב לגירויים, כנוע וירוד מבחינה מורלית. מצב הרוח שלו בהתאם: הוא מדוכדך, עצוב ומפוחד, חי כל הזמן תחת איום שאין לו שום דרך להתמודד איתו. חוסר אונים תמידי. הבעיה הכי גדולה כאן שאף אחד לא יאמין לו אם יספר. אלו חוויות קשות מדי להתמודד איתן, גם עבור מבוגר".
    .
    "איש צוות אלים לא היה נשאר כאן"
    "כאשר ילד כבר מוכנס לאשפוז אצלנו מדובר במצב פסיכופתולוגי התנהגותי וחשיבתי שמאופיין בהתנהגויות קשות, בהתפרצויות זעם ובקטטות", אומר בתגובה ד"ר נח גונן, סגן מנהל בית החולים. "נניח שמתרחשת השתוללות של אחד הילדים בזמן הלימודים בבית הספר, ומזעיקים אח מהמחלקה משום שהמורות אינן מסוגלות להשתלט עליו. בזמן הניסיון להרגיע אותו יכול להיות שהילד ייצבט בטעות או יחטוף איזו מכה. לא התרחש כאן שום דבר מכוון. אין דברים כאלו אצלנו, לא היו ולא יהיו. אתה לא יכול להגיד לילד כזה 'תירגע', ולצפות שזה ירגיע אותו".
    גונן מסביר כי קיים נוהל דיווח על אירוע חריג שאותו ממלא איש הצוות כשמתרחש אחד כזה: השתוללות של ילד במהלכה נפגע מישהו, נפילה ממיטה או ממקום כלשהו, טעות במתן תרופה וכד'.
    -אתה לא מצפה שאיש צוות שכשל, או שהכה חניך וגרם לו חבלה, ידווח לך על זה בטופס.
    "למה לא? נוהל הדיווח הזה הוצג בפנינו על ידי ועדת ניהול סיכונים של משרד הבריאות ותפקידו לנסות ולחנך את אנשי הצוות, למנוע הישנות אירועים מהסוג הזה. כל איש צוות - רופא, איש סיעוד או מדריך - יכול למלא טופס כזה".
    - עדיין, הציפייה שלך לא ריאלית.
    "את לא מתארת את אחד משני בתי החולים המרכזיים בארץ לטיפול בילדים בעלי בעיות פסיכיאטריות, את מתארת תמונה של מתקן עינויים וענישה. ילד שנותנים לו שוקולד או סוכרייה, ואז משכנעים אותו להגיד למצלמה או למכשיר הקלטה משהו ששמע מההורים שלו, זה מופרך לגמרי. לו היה מובא לידיעתי מקרה ספציפי של חניקה או הכאת מטופל, איש הצוות הזה לא היה נשאר לעבוד פה".
    - אז הנה, אני מביאה לידיעתך שלפי עדויות, אלה דברים שהתרחשו כאן.
    "לא ידוע לי על שום חניקה או צביטה".
    .
    "ילד משתולל הוא ילד סובל"
    "הפתיחות כאן היא מאוד גדולה", אומרת ד"ר אנקה רם, מנהלת מחלקת הילדים. "אנחנו מעודדים ילדים להתלונן, יש שקיפות בעבודה, הקשבה לילד ולהוריו. אני לא דוחה את טענותייך מכל וכל, אבל אני חייבת לבדוק לפני שאני נוקטת צעדים נגד מישהו. בשנה האחרונה הרחקנו מהעבודה שני אנשי צוות שהיו נוקשים מדי בדיבורם כלפי הילדים, נגד איש צוות אחר הוגשה תלונה במשטרה, והוא אינו מורשה להיכנס למחלקה".
    מה בנוגע לזריקות אס-או-אס שאתם נותנים במחלקה? מה הרכבן?
    "בתחילת תקופת האשפוז של הילד משתדלים לא לתת לו טיפול תרופתי לפני שמכירים את התחלואה שלו, משתדלים להחזיק אותו כך למטרות הסתכלות, ולפעמים עצם הניתוק מהגירויים השליליים או החיוביים מספיק כדי להרגיע אותו במידה מסוימת. קחי בחשבון שילד משתולל מקבל כוחות אדירים, הוא עלול לפגוע בעצמו או בסביבתו - אנשי צוות חטפו לא פעם מכות, נשיכות וחבלות תוך כדי התמודדות עם מצב כזה. רק היום היו במחלקה שלושה אירועים כאלו במהלכם נחבלו אנשי צוות. כשילד משתולל, אל יחשוב איש שטוב לו ככה. הוא סובל נורא, זו תחושה של התפרקות טוטאלית, רע וקשה לו, ועדיף לו שיישן. אם ילד לא מקבל טיפול תרופתי קבוע ומתחיל להשתולל, משתדלים לתת תרופת הרגעה כמו פנרגן. זו תרופה לא ספציפית, שלא אמורה לשבש שום דבר אצלו, אבל תוציא אותו מהמצב שבו הוא נמצא. אם הילד כבר נוטל תרופות הרכב הזריקה יהיה מתוך התרופות שהוא נוטל, רק במינון גבוה יותר".
    יכול להיות שיש אנשי צוות שנוח להם להשתמש בפתרון הקסמים הזה? זריקה מחסלת את הצורך בהתמודדות. "תמיד יכול להיות 'גנב' במחלקה. לא אמרתי שבמערכת שלי אין 'גנבים' שעושים דברים בניגוד לנהלים, אבל אנחנו מרעננים אותם כל הזמן. עד לפני תקופה מסוימת אפשר היה להשאיר הוראה למינון לאס-או-אס. היום הצוות הסיעודי אינו יכול לתת זריקה בלי הוראת רופא".
    .
    "תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה"
    ד"ר גונן: "המצדדים בזריקה יגידו שזה פתרון אנושי יותר מאשר קשירה, ואלה שמצדדים בקשירה יגידו שזריקה פוגעת בחולה ובבריאותו. כאן לא קושרים בכלל, תמיד אפשר למצוא צידוק או להתנגד לכל אחת מהבחירות המקצועיות".
    מה בנוגע לדיווח על הזריקה להורים?
    ד"ר רם: "אנחנו מתחייבים בפני ההורים שעל כל טיפול רפואי ידווח להם. נכון שלא תמיד זה קורה בזמן אמת. אנחנו עובדים בסיטואציה של 'אירוע גורר אירוע' ולא יכולים כל היום לנסות להשיג את ההורים. כשהילד מתאשפז אנחנו מעדכנים אותם שבמצבי דוחק נהיה רשאים לתת לילד טיפול חד פעמי לפי הבנתנו, לא תמיד אפשר לדווח בזמן אמת".
    אז מתי כן?
    "להורים יש פגישות עם העובדת הסוציאלית. פעם, פעמיים או שלוש בשבוע. תלוי. אז הם מקבלים עדכון. מהצד השני יש הרבה דוגמאות להורים שמוזמנים לשיחה על ידי או על ידי מישהו מהצוות ואין להם זמן להגיע, גם זה קיים".
    מה המדיניות לגבי חדר בידוד?
    "ברוב הגורף של המקרים, לא בכולם, מנסים קודם את האופציה של חדר מחשבה. חדר פתוח וריק תחת השגחה. רק אחרי שמוצתה האופציה הזו והילד ממשיך להתפרע הוא יוכנס לחדר בידוד".ידוע לכם על מקרים שבהם הצוות משתמש בחדר הבידוד כאמצעי ענישה?
    "הנהלים מדברים על כך שחייבת להיות חתימת רופא בכניסה וביציאה של הילד מן החדר
    ".
    וזה תמיד כך? תמיד יש רופא במחלקה?
    "לא. יש שעות שבהן יש רופא תורן שאחראי על בית החולים כולו".
    ומה אם בשעות האלה אנשי צוות עושים צעדים ללא אישור רופא?
    "אם היה מקרה כזה, וילד הוכנס לחדר בידוד ללא אישור רופא, איך אני אמורה לדעת מזה?".
    אולי הגיע הזמן לרענן את הנהלים.
    ד"ר גונן: "במשרד הבריאות אין דיפרנציאציה בין נוהלי בידוד מבוגר לבידוד של ילד. מותר לבודד עד ארבע שעות. אצלנו המקסימום הוא שעה".
    ד"ר גונן אומר כי הוא "משרת ציבור" כבר שנים רבות."תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה, ולפעמים מתפתחת עוינות כלפי הצוות המטפל, ואז קל מאוד למצוא את כל הפגמים. אנחנו לא טלית שכולה תכלת, אבל מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות".
    בעקבות המקרים המופיעים בכתבה פנה מנהל בית החולים בנס ציונה לממלא מקום ראש שירותי הנפש במשרד הבריאות בבקשה להקים ועדה מקצועית לבדיקת התלונות.

    המאמר "אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" מרב בטיטו, NRG 14/7/2007 - מעריב
    המאמר "אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" מרב בטיטו, NRG 14/7/2007 - מעריב


    קישורים:

    משרד הרווחה - דרכי רמיה לסחר בילדים

    משרד הרווחה - דרכי רמיה לסחר בילדים